יום ראשון, 5 בדצמבר 2010

בין אבל לגבורה

מחשבותיי עם אלו שנמצאים על ההר הזה, ההר שמהווה חלק משמעותי מחיי. גדלתי עליו ובצילו, טיילתי עליו כמדריכה וכמטיילת, רכבתי בכבישיו, חקרתי אותו בתזה שלי וראיתי ממנו את הזריחות היפות ביותר.

כבר ארבעה ימים אני צמודה למסכי הטלוויזיה והמחשב, מנסה להבין מה קורה שם. חברים שלי נמצאים שם; כבאים, חברי יחידות החילוץ, אנשי מד"א, מתנדבים.

ואני לא מבינה.

יש לנו בעיה במדינה שלנו, אולי בצורת החשיבה שלנו. בין תרבות ה"יהיה בסדר" והאתוס הצה"לי דברים רבים מדי הולכים לאיבוד. אין מוכנות בארץ הזאת לדברים הגדולים באמת, ויש יותר מדי גנרלים שמחליטים בלי לדעת לאן.

אני יכולה לכתוב רשימת מכולת של אשמים, משרדים, פקידים, בעלי תפקידים.

אני יכולה לתת רשימה של מה צריך לקנות, עוד לפני ועדות הבדיקה ; חומר כיבוי, מהסוג שלא יזהם את מקורות המים שלנו, כבאיות חדשות לכל תחנה, ציוד כיבוי של המאה ה-21 ועוד...

ואני יכולה להעביר ביקורת, אבל אני חושבת שמספיק אנשים עוסקים בלבקר את הארוע הספציפי הזה.

השריפה הזו היא מקרה בין מקרים רבים מדי של חוסר מוכנות.

יש ידיעה ברורה לגבי אסונות. הם לא יהיו רבי נפגעים אם התשתית תהיה איתנה, והתשתית לא הייתה איתנה ואיני בטוחה שתהיה. ולכן, השריפה הזו, שיכלה להיות אסון אקולוגי נוראי בלבד הפכה להיות "אסון לאומי".

אני כן יכולה לשאול שאלה, למה אנחנו לא יודעים לנהל את היום יום בצורה הגונה, ובמקום מכתירים גיבורים בימי אבל וזכרון לאומיים? למה אנחנו מקדשים את אלו שהולכים במקום לכבד אותם כשהם בין החיים? ולמה אין לנושאי האחריות את האומץ להכיר באחריותם ברגעים החשובים באמת?

למה היינו צריכים להגיע לאסון לאומי כדי לגלות שהכתובת שעל הקיר הפכה למציאות?

אבל האסון הלאומי הזה הוא יותר מכל אסון אישי. הוא אסון של משפחות. הורים, אחים, נשים וילדים.

הוא אסון של משפחות מורחבות ושל חברים. הוא עצב שיילך איתם לכל מקום אליו ילכו.

הוא געגוע אל אהוב, אל בן או בת שקולם לא יישמע עוד. הוא געגוע אל אבות אחד שילדיהם יכירו אותם מסיפורים ותמונות, ושל נשים וגברים שיערגו לחיבוק של מישהו שאינו עוד.

והאסונות האישיים הללו, איש איש ומשפחתו לא ישפיעו רק עליהם. הם ישפיעו גם על המרקם החברתי שלנו, על החוסן שלנו והאמונה שלנו. תפקידנו, כחברה, כמדינה הוא לעשות את הדברים הנכונים, לתמוך, לטפח תשתית איתנה לא רק בזמן משבר, אלא בימי רגיעה. כאשר החורף מגיע בעיתו, כאשר הכל פורח. והכל, כדי להבטיח שאנו מקדשים את החיים.

תנחומיי לכל המשפחות

ותודה לכל העושים במלאכה.

יום שישי, 5 בנובמבר 2010

איזה מין שיוויון

ביום חמישי ראיתי סרט שהצליח לרגש אותי, להצחיק אותי ולהדמיע אותי לכל אורכו.

בערך באמצע הסרט נזכרתי בעצמי הילדה, שהעיזה לחלום על לשנות את העולם.

הערצה לג'יין גודול, חלום על ספינת מגלי ארצות, כתיבה של משהו ממש חשוב....

חלום שנראה היה לי בזמנו הגיוני ומציאותי לחלוטין, וגם היום, בין מעשים כאלו ואחרים

אני מנסה להעיז לחלום על להצליח לשנות דברים, לטובה.

הסרט מספר את ספור השביתה הראשון של נשים בבריטניה {1968}, שביתה שהביאה לחקיקת חוק

לשוויון שכר שין נשים וגברים בבריטניה {1970} שגרמה לשאר המדינות המערביות ליישר קו.

גיבורות הסרט הן נשים, והגברים שם תומכים בהן, לא מבינים אותן, צוחקים עליהן ומעריצים אותן.

גיבורת הסרט היא אשה שמגלה שההגיון הברור מאליו צריך להיות המציאות,

ושרק שיוויון אמיתי בזכויות יוביל לחיים שאולי לא יהיו שיוויוניים בכל, אך נקודת המוצא תאפשר הכל לכולן ולכולם.

יצאתי מהסרט מחוייכת מהסרט, מהפרספקטיבה, מההישגים וחשבתי האם היום, 40 שנה אחרי, אנחנו לא צריכות לשבות מדי פעם (:

הסרט: http://www.imdb.com/find?s=tt&q=made+in+dangham

יום רביעי, 6 באוקטובר 2010

לשון נקבה

לפני חמש שנים נכנסתי לשעור פילטיס שלימדתי באחד ממכוני הכושר היוקרתיים בישראל. כמו בכל שעור, שמנה כארבעים משתתפים התחלתי לדבר אל המתעמלות והמתעמלים בלשון נקבה, ואף הסברתי כי בשל רב נשי אני פונה אליהן בלשון נקבה.

הימים היו ימים של דיון לאומי על הפנייה בלשון נקבה אל קהל המורכב ברובו מנשים, דיון שחשבתי שישפיע יותר על ההתנהלות שלנו במרחב השיחי והתקשורתי.

אחד הגברים לא קיבל את העובדה שאני מדברת בלשון נקבה ולאחר חילופי הסברים וטרוניות השעור המשיך להתנהל.

בתם השעור נקראתי למשרד המנהל לבירור והתנצלות. לא על שום השימוש בלשון נקבה, אלא בשל חוסר הרצון לחזור ללשון זכר.

המקרה הסתיים בטוב, בביטול האגו שלי, וכמובן, בהמשך שימוש בלשון נקבה בשיעורים.

היום, חמש אני אחרי, עדיין רוב חברותיי, מדברות אליי ואחת עם השנייה בלשון זכר.

נניח שאני מבינה את הפנייה לרבים בלשון זכר, ונתרץ זאת ב- הרגל, נוחות, חוסר תשומת לב.....

אבל בינינו.... למה? למה אנחנו לא מסוגלות לשנות את השפה שלנו בינינו לבין עצמינו?

למה אנחנו מדברות על שינויים עמוקים וארוכים אבל לא יכולות לטפל במה שביום יום, שמשפיע על החשיבה שלנו? על הגדרת המרחב שלנו?

בל הוקס כתבה שפמיניזם הוא הכרה בשוויון של האחר מולנו, אבל השוויון מתחיל בהכרה בשוני, והשוני התודעתי תלוי מאוד בשפה

חוויה מפתיעה ו- Zac Brown Band

מאז שחזרתי לארץ אני בודקת, לא ממש בטוחה שאני צודקת בהחלטות שלי (המקצועיות) אבל מחליטה לנסות וללכת או לצלול חזרה אל תוך התחום של החינוך והטיפול. ובדרך מכירה המון אנשים מעניינים ומרתקים שמגרים לי את את הראש והלב.

מה שמוביל אותי להיכרות אחרת. ביקרתי את אבא שלי בארה"ב ובאחד הערבים החלטנו ללכת להופעת קאונטרי רוק שהומלצה בעיתון המקומי. לא ממש ידענו איך קוראים ללהקה, כנראה שמעולם לא שמענו שום שיר שלהם והחלטנו ללכת, ולהנות כמובן.
הגענו לפארק מופעים בגודל של אצטדיון כמעט, ולאט לאט אנשים החלו לגדוש את המקום, את היציעים ואת הדשא, מגרשי החנייה התמלאו רכבים אמריקאים גדולים. מבוגרים, תיכוניסטים, זוגות, משפחות, חבורות ויחידים הגיעו, חלקם מעונבים, חלקם הגדול לבושים בבגדי בוקרים ומגפיים. כולם אוחזים בירות או ברד בכוסות ענקיות שקנו ברחבה הענקית.
ממתינים, לא יודעים למה בדיוק.
אבא שלי, מיכל (אשתו) ואני.
באזור 20:00 עלה מופע חימום, להקה בבגדים מוזרים, שרים מדהים וכל שיר שונה מקודמו. בין שיר לשיר עלה מנחה מנגן וקורע מצחוק, ואנחנו מחכים.
ואז, עלתה הלהקה, שבעה חברי להקה ואורחים, המון גיטרות, מנורות מפוזרות על הבמה ואיזו מוסיקה.
רעמים וברקים עם מילים שעושות בלאגן חיובי בבטן ובראש.

השיר שפרסם אותם הוא chicken fried- http://www.youtube.com/watch?v=Ed49S2nyBD0
שיר מוזר ומצחיק כאחד.

כעבור שעתיים של הופעה משובחת, של להקה שלא הכרנו, יצאנו מרוצים. מהמוסיקה, מהארוע האמריקאי הזה שראינו בעיקר בסרטים, מהאנשים שישבו לידינו שצרחו את השירים במלוא גרון.

אבל בעיקר מהגילוי וההעזה, הצליח לנו (ובעיקר למיכל שראתה את הידיעה בעיתון המקומי)



אולי הם יגיעו להופעה בישראל (:


יום שני, 20 בספטמבר 2010

להתראות האיטי

אתמול עזבתי את האיטי אחרי חודש שהתחיל באוהל והסתיים עמוס בחוויות חדשות והמון מחשבות, על האיטי והמון מחשבות על החיים. מה עכשיו, מה אפשר לשנות בהתערבות אסונית, מה זה צוות ואיך משמרים אותו כגוף חי ופרודוקטיבי, מהי מנהיגות, מהי עשייה מתוך חזון ולמה היא הופכת אצל חלק לעבודה.

אתמול גם נפרדתי מענת וענבל שתי נשים ישראליות נהדרות שהגיעו להאיטי לפני שבועיים, אחרי מספר פגישות הכנה בארץ, והן תלוונה את אורנג'ה לאורך השנה.

יום אחד אני ארצה לומר על עצמי בפה מלא שאני אשת חינוך. אני מאמינה שאני כבר קצת כזו, אך חושבת שאת התואר הזה צריך להרוויח בזכות עבודה קשה והמון שנות נסיון.

בשבועיים האלה הרגשתי שוב את העול החיובי המטול על מחנכת שרוצה ש"תלמידיה" יצליחו, גם בפן המקצועי וגם בפן האישי.

לפתע, ראיתי דרכן את הפליאה והקשיים שבהאיטי. זה לא שלא הייתי מודעת אליהם, פשוט כשהגעתי להאיטי לא היה זמן להבין, ואז זה נהפך למציאות שמתקיימת שם, והקושי, המחשבות, הרגשות קיבלו מקום אחר. הפרספקטיבה הזו עזרה לי וריסקה אותי בו זמנית.

הלוואי ויכולתי לספר שיש שינוי מהותי בהאיטי, אבל אין. יש שינויים קטנים ומינוריים, וזה עצוב.

לא כתבתי הרבה הפעם מהאיטי. בפוסט הקודם, לפני חודש כמעט, ציינתי שאני שקועה במחשבות. המחשבות האלה התעצמו. בגלל האיטי, בגלל דברים שקרו לצוות של prodev, בגלל דברים שקרו במרכז השיקום שאני כ"כ אוהבת, בגלל הפער בין ארה"ב להאיטי- שעתתים טיסה- יקום שונה.

אני כתבתי לי בנקודות על מה אני רוצה לכתוב, ועכשיו אני מסדרת את המילים ואת המחשבות, אולי אם אבין אותן קצת יותר יהיה לי קל יותר להעבירן.

שנה טובה.

יום שני, 30 באוגוסט 2010

שוב בהאיטי, שבוע ראשון

חזרתי להאיטי לפני שבוע בדיוק. הפעם בתפקיד מעט שונה, ייעוץ, הדרכה של תחומים ספציפיים ופיתוח צוות.
האיטי מתחילה להראות סימנים קטנים של שינוי, במחנות מסוימים מתחילה בנייה ובאחרים יש פינוי לבתים משוקמים.
כמות עובדי הסיוע קטנה במעט, ואני עדיין מחכה לשינוי אמיתי, יודעת שהתושבים המקומיים מחכים יותר ובסבלנות רבה יותר.

אני ישנה כרגע באוהל במרכז שיקום מדהים לילדים, מרכז השיקום שכתבתי עליו פעמים רבות.
בימים אלה אני מגלה אותו לעומק, את הילדים, את העובדים, האווירה, הלילות, ואני מתרגשת בכל פעם מחדש.

אני מגלה פה את רזי המאכלים ההאיטיאניים המסורתיים. ישנה חלוקה לפי ימי השבוע, כאשר בשבת ובראשון מכינים מאכלים מיוחדים {תמונות והסברים בהמשך}.

חם יותר בהאיטי באוגוסט, הרבה יותר יתושים והמון גשם בלילות.

לקח לי זמן לכתוב את הפוסט הראשון, ואני עדיין מרגישה שאני נותנת פה רק סקירת מצב מהירה. המון דברים מעסיקים אותי,
המון שאלות שניתן לכנותן פילוסופיות. חלקן על האיטי, חלקן על אנשים בכלל וחלקן קשורות אליי.

אז בינתיים,
חיבוקים האיטיאנים חמים,
Santo, Haiti


יום ראשון, 25 ביולי 2010

ללי וסבא פותחים תיבה


הספר ללי וסבא פותחים תיבה הוא ספר של עשייה משותפת, של דן, שלי ושל המון חברים שעזרו.

היום, חודש אחרי שהספר יצא אנשים מגלים אותו לאט לאט,

ואני מקווה שהוא יגיע לכל מי שצריך אותו.



יום שבת, 24 ביולי 2010

געגועים, אובדן וספר ילדים חדש שמכניס אושר לתוך הגעגוע

לפני חודש, בצהריי היום נערך ארוע השקה לצאת ספר הילדים שלי, ספר ילדים שכתבתי מתוך געגועים גדולים ואהבה, לאיש אחד שאיננו עוד ובעיקר למשפחתו, שהייתה צריכה משהו שיעזור לה לספר עליו לילדים של המשפחה.

קשה מאוד לספר על מישהו שאיננו, כי עצוב לנו, כי אנחנו מפחדים להכאיב לצד השני, כי זה פותח בנו את מכונת הדמעות ונקודות שחשבנו שכבר אינן רגישות כמו בעבר.

לפני שבע שנים בעלי, אייל, נהרג בתאונת דרכים. לאורך השנים למן הבוקר הנורא ההוא ועד היום התמודדתי, עיבדתי, התפתחתי, עברתי שינויים בתפיסתי את העולם ובפרופורציות שלי וכל הזמן הרגשתי מעגלים שאינם לגמרי סגורים.

היום, כשהגשתי את הספר למשפחתו, שהיא גם משפחתי, הרגשתי בדיוק את מה שהקריא חבר טוב שלנו " יש את הקוראים של הספר הזה, שיהיו לרב אנשים, קטנים וגדולים, שעברו איזשהו כאב מהטווח הרחב מאוד של האובדן…האנשים האלו, אולי גם יחזירו לעצמם לרגע פיסה קטנה ממה שאי אפשר להחזיר, וידעו אולי קצת יותר טוב איך להעביר את הפיסה הזאת הלאה".

www.lalibook.com

תערוכת בוגרים בבית ברל, 23/7/10

וולטר בנימין כתב על השעתוק בעידן המודרני, ואני הרגשתי ברב חדרי התערוכה בתוך רפרודוקציות מושטחות שאף אינן מחקות את האמנים הגדולים אלא בליל של חוסר אמירה, ומעט טכניקה.

השעתוק עליו דיבר וולטר, כיצירה בפני עצמה, לא דמה לשעתוק בחדרים השונים, אלא היה בתפיסתו, בדיוק ההיפך ממנו. ה"כמו" של הבוגרים לא ייצר אמירה בפני עצמו, לא היה מרגיז את אלו שאותם חיקה ואולי אפילו לא היה מעורר בם מחשבה.

ההרגשה בין חדר לחדר הייתה של שיממון מחשבתי. מבחינת טכניקה היו עבודות מרשימות ומלאות בטקסטורה שכמו דיברה מתוך היצירות, אך ברובד המחשבתי ואף יותר מכך ברובד הרגשי הייתה תחושה של ריק.

בחלק מהחדרים מצאנו חוט שני של סטודנטים שלמדו בקורסים זהים ופעלו מאותה משימה ממנה יצרו את עצמם, או את אמירתם האישית. רובם במדיה האהובה עליי במיוחד- הצילום, אותה יצירה בגללה החל וולטר את הגותו בדבר השינוי באומנות המודרנית.

חבר טוב העיר שהבעיה במדרשות לחינוך היא בהיותן מסה שלא משנה דבר, ואם אומנות אינה חתרנית וממלאת מקום של קונפורמיות אזי מה עתידה מלבד קיומה כשלעצמו?

והנה, בשני החדרים האחרונים חשנו כולנו התרוממות רוח, התעצבנו, לא הבנו, חשבנו, הרגשנו. פגשנו ביוצא הדופן.
שני החדרים הללו ועוד כמה יצירות פזורות נטעו בי תקווה של שינוי ושל אי דריכה במקום ורצון לרצות, את המדרשה, את האמנים- מורים שמלמדים את עצמם ופחות את הדרך.

ושיהיה לכולם בהצלחה.

ילדי הפליטים ובתי הכלא, בעיקר שאלות

זרם המהגרים לישראל נע בגלים מזה שש שנים, כאשר הייתה עלייה דרמטית cכניסה לישראל לפני כארבע שנים. למן תחילת הכניסה לישראל, המדינה, אשר אין לה כלים לקליטת פליטים, לא כל שכן מהגרים, ובייחוד לא אוכלוסייה אפריקאית על מנהגיה לא יודעת איך להתמודד עם המצב.

החלטתי להתייחס לבעיית הילדים- נערים שמגיעים בגפם ומוחזקים במעצר מסיבות שונות- וידוא גיל קטין, הגנה, אי קיום מקום חלופי וכמובן מסיבות בטחוניות.

עניין המעצר הוא נושא פרקטי ולא פילוסופי, עניינו אינו הסדרת מעמד, חקיקה בנושא הגירה ומבקשי מקלט, אלא תנאים ראויים לילדים. אני חייבת לומר ששב"ס אשר ממלא את הוראות הממשלה משתדל להתייחס לכלל המהגרים ביחס שאינו של אסירים. אך מי שנכנס בחייו לבית כלא יודע כי מעצם השהות במקום הנפש כלואה והאופציות העומדות בפני הנוכחים שם מצומצות להפליא.

השבוע שמעתי ששב"ס מקימים מתקן חלופי להחזקת הילדים ולטיפול בהם. יפה, רק ארבע שנים בהן ילדים הצטופפו בתאים, לא זכו לביקורים חופשיים, למדו מעט וגילו שהחופש, או הישועה הינם מושגים יחסיים.

שאלתי היא למה עכשיו? מה השתנה? כמות בלתי הגיונית של עתירות? דעת קהל עולמית? הבנה שההגירה לישראל אינה עומדת בפני עצירה? דרישה אזרחית מקומית? הבנה שאין פתרון אופק?

וכמה זמן ייקח לבנות את המבנה החדש הזה, ומי יעבוד שם? ומי יחליט מי ישוחרר? או שמא זה יהיה מוסד לטווח ארוך, ואז מה?

עד שלא תהיה תכנית סדורה בעלת הגיון כל פתרון יהיה "שלב נוחות" שיימשך זמן רב. אין ספק כי חייבים להוציא את הילדים מבתי הכלא, אך למעלה מזה חייבים להחליט שזה הזמן להפסיק להתעלם ולא להחליט ולתכנן פרקטית מה עושים פה.
הדבר נכון גם לפשע העולה בריכוזי אוכלוסייה של מהגרים, בשל אי המעש, השעמום, ובשל תהליכים שקורים בכל חברה. מתחילה אלימות, נבנים מעמדות, מרחיבים משפחות, יוצרים קהילות.

מישהו, שאינו משטרת הגירה, צריך לטפל בנושא. גוף שאינו עמותה אלא ארגון מדיני, ולא מוניציפלי שיתווה דרך עם אופק הגיוני, שאם לא כן, המצב של חברה בתוך חברה, של "שקופים" ייצור עוד סיטואציה מורכבת מדי להתמודדות בתוך המורכבות הישראלית.
סיטואציה שניתן לעצב אותה היום באופן של הכלה.

מדרגי לבן בתוך השחור, או אדם בתור אדם

לפני ארבע שנים התנדבתי במחנות הפליטים בצ’אד. באחת הפגישות המקצועיות אמרה לי פסיכולוגית קנייתית שהסודנים מסוגלים לחשוב ברמה של ילדים. הייתי מופתעת למס. אלפיות השנייה ושאלתי אותה על מה מבוסת אבחנתה. היא אמרה לי בלי למצמץ שהקנייתים קיבלו חינוך בריטי, שהתנהגותם מעודנת יותר, ובכלל הם יותר לבנים, גם בצבע, לעומת שיחרותם של הסודנים.

כשהייתי בהאיטי קראתי את הכתבה הראשונה על עמנואל. נזכרתי בפסיכולוגית הקנייתית וחשבתי על כלל ספורי האפליה שמתקיימים בין שחורים, בין לבנים לשחורים, שין לבנים ללבנים.
מדרג הצבע שלנו עולה כאשר אנו מתעמתים עמו או נחסמים על ידו.
האבחנה הפשוטה היא כמו שאמר אלי ישי שגם אצל החילונים ישנה גזענות {פתח תקווה, קרית גת ואחרים} וכי אנו "נטפלים" לחרדים כי נוח לתקוף אותם.

מישהי אמרה לי שאצל החרדים אין את ה-PR, פוליטיקלי קורקט, הידוע לשמצה, והם אומרים את שבלב כולנו.
אני חושבת שגזענות הייתה ועודנה קיימת ושיש להוקיעה.
אין צורך לוותר לאבות שיושבים בכלא ויש להעניש את האמהות. אינני משלה את עצמי שדרכיהם ישתנו, אך כחברה יש להביע עמדה מסוימת, כמו שכמיעוט יש לבקר את המדינה במידה והיא פועלת בניגוד לסדר הישר, האוניברסלי.

כשראיתי את התמונות בטלוויזיה, של ילדים וילדות בוכות אל מול הוריהם הבנתי מדוע ההורים הביאו אותם, והצלחתי לחשוב רק על הצלקות שנחרתו על ליבן באותו היום.

קשה לקבל אדם באשר הוא אדם ואולי אנשים צריכים לעבור דברים מסוימים כדי לקבל את זה תפיסתית, לרע המזל לא תמיד אנו "לא עושים לחברינו את ששנוא עלינו" ואנחנו גדלים בדרך כלל כתבנית נוף מולדתנו דבר שמקשה עלינו לקבל את האחר.

חברים

עמוק עמוק בפנים אני גם זאבה בודדה, כמו שכינתה אותי בעבר אחת מבנות דודיי. עם זאת אני מאוד אוהבת את חבריי אהבה עמוקה ולא יכולה לדמיין את חיי בלעדיהם.
אחד האירועים המכוננים בחיי שחידד לי את ההבנה, הצורך והרצון בחברים הוא אירוע שארע לפני שבע שנים.

לפני שבע שנים וקצת איבדתי את מי שהיה החבר הכי טוב שלי. לא בעקבות ריב או ריחוק אלא בשל תאונת דרכים, אובדן סופי. הפרידה ההיא הותירה אותי חשופה ומפורקת, ובלי האיש שרציתי שיהיה לידי יותר מכולם.

החברים שלי עזרו לי בבנייה שלי מחדש, וכן, גם איבדתי כמה בדרך. החל מהרגע הראשון בו עדיין לא נשמתי חברים דיברו, הקשיבו, ישבו לידי, הוציאו אותי לשדות העמק, ישנו לידי והחזירו לי את הנשימה.

הם אלו שאם אני רחוקה או קרובה עוזרים לי למצוא את האיזון, את השקט וחלק מהתשובות.
הם אלו שעוזרים לי למצוא את דרכי דרך חיפוש ומציאת דרכם ודרך קשיים רחבים משותפים.

בעוד שבוע אני מוציאה ספר ילדים בנושא רגיש וקצת מסובך והחברים שלי ליוו אותי לאורך כל הדרך, קראו, העירו, האירו, היו סבלניים ותמכו.
תהליך היצירה הזה, בו ביקשתי עזרה, לעיתים מחוסר בטחון, לעיתים מהרצון לשתף אותם יסתיים בקרוב מבחינת יצירה ויעבור לשלב אחר.

אני יודעת שלא הייתי מצליחה בו בלעדיהם, ועל זה, ועל כל השאר אני מודה.

והיום, זאבותי מתגנבת לעיתים רחוקות יותר מבעבר.

רגע ישראלי, פרספקטיבה להאיטי

ביום שישי עלינו לרמה לטייל עם שני חברים שהכרתי במשלחת להאיטי. טיילנו בנקיק השחור, ארבעה אנשים, מים, נופי גולן והמון שקט. אחרי הטיול אכלנו פסטה ברוטב עגבניות חמצמצות ובזיליקום, שדני כינה "משהו קטן" וקרסנו לשנת צהריים מופלאה.

בחמש וחצי התחלנו ארוחת ערב בסגנון איטלקי שנמשכה מנה אחר מנה עד השעה 22:30 בלילה.
האוכל היה משובח והשיחה וההתנהלות הרגישה לי ישראל, והזכירה לי את האיטי.
יש משהו דומה בינם לבינינו בהקשר של האוכל, מוסיקה, משהו בפתיחות. אין זהות, הם לא ישראלים, אבל.

דני הכין פירה שורשים ועליו רגו, ג’וזף היה מכין פשטידת רועים שאי אפשר היה להפסיק ולאכול ממנה, המרקם, הטעם, הרגשת הנחמה.

ביום שישי בעצם, חזרתי הביתה, לנופים שאני אוהבת, לטייל, לדבר על המון במבולגן, להירגע.

מיום שישי אני חושבת על האיטי קצת יותר ממרחק, גם בהיבט האישי וגם בהיבט המקצועי. על אנשים שפגשתי שם, על מה שעשינו, על הפרוייקטים העתידיים, על האנשים של האיטי ועל הגעגוע הזה, להיות שם.

אני מקבלת את המיילים מהצוות שלי, מישיבות האו"ם ותוהה אם משהו השתנה בשבועיים האלה, אם משהו התקדם.

ובעיקר אני שמחה להיות בבית, ומתמודדת עם החיים האמיתיים של היום יום, של החלטות אישיות ומקצועיות, ומנסה להבין איך אני משלבת בין אהבתי את חיי פה ואת תשוקתי לאזורי אסון.

הזדמנות להשפיע, תאונות הדרכים, תכנית חדשה

התמזל מזלי ופגשתי את אורלי וילנאי וגיא מרוז בהאיטי, פגישה כמעט מקרית.

הם הגיעו לצלם דברים מסוימים וימי הצילום שלהם השתנו מעט. אני זכיתי בעקבות הביקור להיות מוזכרת באופן מגניב ביותר בשתי כתבות שהם כתבו על האיטי, אך יותר מזה, ניתנה לי הזדמנות להיות חלק מפרוייקט מעניין, פרוייקט אחר למלחמה בתאונות הדרכים.

בעוד שבועיים תעלה לאוויר תכנית חדשה בשם "שטח סטרילי" תכנית בה ניקח שטח מסוים בעיר גדולה ונראה איך אפשר לנהוג אחרת. המשטרה תוביל אכיפה מוגברת, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ואור ירוק יובילו פעילויות הסברה, הרשות תפרסם, העירייה שמאמינה שביכולתה להמשיך ולהוריד את כמות תאונות הדרכים התגייסה ואנחנו נצלם.

המטרה? לנהוג בצורה אחראית, לתת כבוד לחיים, להוריד כמות עברות ובעיקר תאונות.

אני לא יודעת מה יהיה, אנחנו באמצע הכנות קדחתניות. אני, כמפיקה {משהו בין תוכן ופועל} וכמתאמת בין כל הגורמים רוצה להאמין שישנו סיכוי לנצח את הסטטיסטיקות, ואני יודעת שהוא תלוי באחריות האישית של כל אחד מאיתנו.

בשבוע הבא, יחד עם הפרסום בעיתונות ובגלגל"צ אני אכתוב פה, פעמיים בשבוע על הצילומים, על האנשים, על החוויות שלי מהעיר ועליי, עושה משהו חדש לחלוטין, טלוויזיה.

יום שבת, 12 ביוני 2010

האיטי, שבוע אחרי החזרה הביתה, סיכומון

חזרתי הביתה אחרי ארבעה חודשים בהאיטי, ישר לתוך עבודה על ספר הילדים שלי שמתפרסם בעוד שבועיים {פרטים בהמשך}, ורק היום אני מרגישה שאני יכולה להתבונן על התקופה הזאת ועל עצמי ולחשוב עליה שלא מתוכה.

קודם כל אני מתגעגעת, לילדים, לצוות שלי, להאיטי. כמו שאמר דניאל "האיטי כובשת ומושכת".

פתאום אני מבינה ממרחק של אלפי קילומטרים ובעיקר משיחות עם חברים כמה עשינו שם בזמן קצר ובמקביל מתחילה קצת לדאוג מהעתיד של הארץ ההיא ושל הילדים שלה. אני מוצאת את עצמי לפחות פעם ביום חושבת על איזה פרוייקטים אפשר להרים ברמה החינוכית שיעזרו להם.

ברמה האישית זה נראה לי אך טבעי לא להיות פה ארבעה חודשים, אולי בגלל שחזרתי ליום יום באופן טבעי ואני מוצאת את עצמי נהנית מכלים ומפרספקטיבה שלמדתי שם.

בהאיטי יש ביטוי שהזכרתי בעבר- "להרגיש בגוף".

אני מרגישה בגוף את החוויות שהאיטי ואנשיה הטביעו בי, את הקצב שלהם שמרגיש את החיים דרך הגוף ולאו דווקא דרך מילים, אני חושבת שהניסיונות, הכשלונות וההצלחות לימדו אותי מיומנויות שלא היו לי בתחומי החינוך והקהילה.

אני יודעת שברמה המקצועית, הן האסונאית והן החינוכית חזרתי עשירה יותר, ואני מרגישה שברמה הרגשית גם כן, אבל קשה לי לפרוט את זה למילים.

החוויה כשלעצמה לא נמדדת מבחינתי במילים, אני אוכל לתאר את יופייה של האיטי ואת אנשיה, את מנהגיהם ואת התמודדותם עם החיים, אולי אפילו לתאר זאת באופן אתנוגרפי, אך השפעתה עליי גדולה מסך המילים. למדתי לפחות כמו שלימדתי, אם לא יותר, אני מודה לאלו ששלחו אותי לשם לראשונה ולאלו שהזמינו אוי להישאר, ואני מקווה שהאיטי, כמדינה ויחידים ידעו ימים שמחים ומשגשגים יותר.

יום שישי, 28 במאי 2010

ראיון מורים- Cite Solail

ישנה שכונה בפורט א- פרינס שנקראת Cite Soleil.
בעבר היא הייתה שכונה בה חטפו אנשים, וחיו בה כנופיות שהטילו אימה על תושבי העיר.
נעשה עליה סרט- רוחות סיטי סולה.... המקבילה לסרט הברזילאי עיר האלוהים.

היום, שלוש שנים אחרי שהשכונה נוקתה, ע"י המדינה וה- CIA האמריקאי, היא עדיין שכונת עוני ודלות נוראית.
כשהתחלנו לעבוד שם כל הצוות שלי סרב להיכנס, כמו רב האנשים שלא גרים שם.
האו"ם הגדיר את האזור red zone, ויש צורך בליווי חמוש ע"מ להיכנס פנימה, לדעתם.

אנחנו נכנסים בלי ליווי חמוש, אנחנו מדברים עם האנשים.
יש לנו שם בי"ס עם צוות מופלא שנותן, לומד ומאמין.

להלן הלינק לראיון המורים שעשינו, חיפשנו, ומצאנו, אנשים חושבים, יצירתיים, אוהבי אדם וחינוך.



יום שישי, 21 במאי 2010

געגוע

פעם מזמן התרחש לו כשל במנגנון הגעגוע שלי.

לא התגעגעתי לאף אחד, כמעט.

היחיד שהתגעגעתי אליו לא יכול היה לחזור, מה שגרם לכל ענייני הגעגוע לעבור הכחדה רצינית.

לפני שבועיים התחלתי להתגעגע, למשפחה, לחברים, לריחות של הארץ. לחופש לנוע ממקום למקום, לקפוץ לשתות קפה לפנות בוקר באמצע ת"א, לקחת את האוטו ולרדת למדבר סתם ככה לסופ"ש, ללכת לים מתי שרק רוצים ולנשום בחופשיות.

יותר מכל חזרתי להתגעגע לאנשים שלא מתוך כאב של פרידה, אלא מתוך שמחה ורצון להיפגש.

והיום התחלתי להתגעגע לפה, להאיטי, לאנשים שמהם אני אצטרך להיפרד, גם אם פרידה זמנית, מהילדים שאני כ"כ אוהבת לחבק ולשמח.

אני חושבת שאני אוהבת את חזרתו לתפקוד של המנגנון הזה, יש בו משהו מבטיח ומשמח, הוא מאותת על רצון לעוד, רצון לקשר, קיומם של זכרונות. אומנם הוא טומן בחובו גם היבטים עצובים, אבל הוא מראה לי שמשהו נשלם.

יום רביעי, 12 במאי 2010

אנשים טובים באמצע הדרך 12.5.2010

האיטי, בדיוק ארבעה חודשים אחרי רעידת האדמה.

לפעמים צריך מישהו או מישהם שמגיעים מבחוץ, כדי לתת לדברים פרספקטיבה אחרת.

והיום, היה לי יום כזה, בו הייתי עם אנשים אחרים ולקחתי פסק זמן מהעשייה התמידית, כדי להסתכל על הדברים כצופה, וקצת כמתאמת.

ואז הבנתי שבעשייה הזו, בין הרי הבירוקרטיה, בין דברים שיכולים להיות אחרת, בין ארגוני ענק,

יש המון אנשים ומעשים נפלאים.

תבל בצדק- קבוצה של אנשים מופלאים שעושים העצמת קהילה מדהימה

המורים בבתי הספר שלנו שמשקיעים בילדים האלה, באוהלים האלה, את כל מרצם

שון פן והארגון שלו שמשאיר את האיטי על המפה, מאמין במה שהוא עושה ובחלקתו עושה טוב

אן, מארגון CHF, שפותרת כל בעיה לוגיסטית מורכבת

האנשים שהביאו אותי לפה

סטפני, העיתונאית שכל יום במשך עשר דקות מספרת לתושבי האיטי מה חדש, מה אפשרי.....

הצוות שלי, שעובד ועובד ועובד

ועוד המון אחרים.

אז נכון,

השיקום פה טובע בביצה ההאיטיאנית ובביצת הסיוע הבינלאומית המסואבת,

אבל, הארגונים הקטנים, אנשים יחידים, ומעשים קטנים מראים את אותותיהם.

וכמו שכתבה המשוררת הלאומית:

אנשים טובים באמצע הדרך
אנשים טובים מאוד
אנשים טובים יודעים את הדרך
ואיתם אפשר לצעוד

איש אחד קנה לי ספר בן מאה שנה
איש אחר בנה כינור שיש בו מנגינה
ואישה טובה אחרת לי נתנה את שמה
ומאז אני בדרך שרה במקומה

אנשים טובים...

איש אחד יבנה לי גשר כדי לחצות נהר
איש אחר יצמיח יער במורדות ההר
ואישה טובה אחרת, אם יהיה קשה
רק תצביע אל האופק ותבטיח ש -

אנשים טובים...

וממש כמו צמחי הבר הבודדים
הם עוצרים תמיד את החולות הנודדים
הרקיע מתבהר, וכבר אפשר לראות
אנשים על אם הדרך מחכים לאות

אנשים טובים...

נעמי שמר

יום ראשון, 9 במאי 2010

אושר

העולם מלא דיונים בנוגע לאושר. יש האומרים שהוא פיקציה שנועדה לגרום לנו לרדוף אחריו.

יש האומרים שתכלית החיים היא חיפוש אחריו. יש כאלו ש"יודעים" שהאושר הוא מטרה ללא תכלית. ויש כאלו שפשוט מרשים לעצמם להיות מאושרים. אני מאמינה שאני אחת מאלה, וגם כשעצוב, מתסכל או מבולבל לי אני מזכירה לעצמי שטוב לי.

ופה בהאיטי יש מקום שעושה אותי מאושרת. מהרגע שאני נכנסת בדלתות בית היתומים של PIH אני מתמלאת שמחה. יש לי מאות סיבות להיות מיואשת וכועסת. רב הילדים ששם ננטשו, בין אם כי נולדו כשלא התאים ובין אם בגלל שנולדו עם בעיה כלשהי.

חלקם ישארו שם לנצח וחלקם יתבגרו ויעזבו לחיות את חייהם.

חלקם בוכים כשמניחים אותם בעריסה כי הם יודעים שעד שירימו אותם שוב יעברו שעות.

אבל שורה שם גם אושר מהול בשלווה.

ילדים רצים, משחקים, מלאי תקווה ושמחים. שמחים כאילו אין דאגות בעולם.

ובאותה מידה קשה שם. כשסטף בן השנה קרא לי מאמא חיבקתי אותו ואמרתי הלוואי.

אז למה האושר הזה? כי לילדים האלה יש תקווה ויש להם יותר אושר מיאוש.

כי הצוות שלהם רוצה ללמוד ולעזור להם.

כי כל משחק חדש הוא עולם ומלואו.

כי יש להם סיכוי לעומת הרבה אחרים.

כי הם רוצים ונותנים אהבה.

כי אושר הוא עניין של בחירה והבחירה נתונה לנו, בין לבחור את האושר או את הייאוש, את ההצלחות הקטנות או את הכשלונות שנלווים אליהן, את השמחה או את העצב.

יום ראשון, 2 במאי 2010

שעון החול של האיטי

כאשר קרתה רעידת האדמה בהאיטי וכוחות, קבוצות וארגונים החלו לזרום פנימה החל שיח על מהו שיקום יעיל, מה יקרה בהאיטי, והאם רעידת האדמה תסמן את "התפנית" הרצויה במדינה הזו.

האיטי היא מדינה שקמה אחרי מרד עבדים, מדינה בה אנשים מאמינים בחוזקם. לאורך השנים היא ידעה בעיקר שליטים אכזריים, מטורפים, מדכאים. רובם סיימו את שלטונם בשפיכות דמים. היה פה לפחות ג'נוסייד אחד בג'רמי בו חוסלו מאות מולטים בלילה אחד. המדינה שבעבר ייצרה חקלאות של קקאו, קפה, סוכר, תפוזים, ליים ואורז מיוחד {שהיוו 30% מהכנסות האימפריה הצרפתית עד המאה ה-18} לא מייצרת כמעט דבר.

השלטון לא מצליח לשלוט על המדינה, באופן החיובי של המושג.

ארגוני סיוע פועלים בהאיטי כבר 20 שנה, עם עלייה ניכרת בסיוע בשש השנים האחרונות. אך אין שינוי, לפחות לא שינוי מתבקש במאמץ שכזה.

כולנו רוצים להאמין פה שהרעידה הזו תשנה את המסלול. האנשים פה רוצים שינוי, הם צועקים זאת ברחובות והם מדברים על זה בינם לבין עצמם. האנשים פה רוצים ולא מפחדים לעבוד קשה, אך אין יד מכוונת, ו"היד הנעלמה של השוק" טובה בעיקר לאלו שכבר יש להם.

בניו יורק קבעו איך לנהל את מאמצי השיקום. קלינטון וחברי מועצה שתורכב מהמדינות שתרמו למעלה ממאה מליון דולר כל אחת, יחד עם הממשלה, ישקמו, יחליטו, ינהלו ביחד במשך 18 חודשים.

ההחלטה נתקבלה לפני שלושה שבועות.

בשטח, השינויים מועטים ואיטיים.

עונת הגשמים הגדולה בפתח וגם ההוריקנים בדרך.

"מועצת החכמים" עדיין מגבשת את האיך ואין פעולות רבות היקף בשטח.

ארגוני הסיוע עושים הרבה, כל אחד לפי דרכו. התיאום משתפר מדי יום. הרבה ארגונים קטנים מקיימים הבטחות ומעשים שאמורים להעשות בידי ארגוני ענק.

האוכלוסייה מתחילה להיות אקטיבית, לאט אך בבטחה הם מבינים שהפעם הם אחראים לגורלם. אך העבר מתעתע בהם- הם נרמסו, נרצחו, הועבדו, הם הורגלו להגיש יד לקבץ נדבה מהארגונים במקום לייצר, לגדל, לשתף פעולה.

שעון החול מתחיל לתת את אותותיו, אם שינוי לא יקרה במהרה אנשים יכעסו, המרמור יעלה.

התקווה חייבת להתחיל להיות מעשית ולא רק פילוסופית.

ימים יגידו.

נכתב אחרי ארוחה בבית חוף בה במשך שעתיים דובר על המצב, ואני הייתי הזרה היחידה.

חינוך כנקודת פתיחה שיוויונית

לפני רעידת האדמה, או לפני שהאיטי נכנסה לנו לתודעה, המצב בהאיטי היה, לרע המזל, דומה מאוד למצב היום. לא מבחינת אובדן ותשתית, אלא מבחינת הצורך האקוטי בסיוע בינלאומי.

סיוע בינלאומי מתרכז באחד משלושה תחומים, כחוד החנית של סיוע במדינה מסוימת, כאשר תחומים אחרים מתקיימים בווליום נמוך.

התחומים הם- מזון, הגנה וחינוך. בהאיטי החינוך נבחר כאקוטי ביותר לשיקום המדינה.

לפני הרעידה וגם היום מצב החינוך הוא כזה:

  • 40% מהילדים לא לומדים במסגרות חינוכיות
  • 85% ממסגרות החינוך הן פרטיות- דתיות, "עסקיות" או של מדינות זרות כדוגמאת ביה"ס האמריקאי והצרפתי. במסגרות "חוץ" רב המורים הינם זרים
  • רב המשפחות שולחות לפחות ילד אחד ללימודים על מנת שיצא ממעגל העוני וייעזור גם להם, לעיתים זהו הילד "הנבחר". לכן הטרגדיה הגדולה של הרס האוניברסיטה- בראשונה המוות עצמו ואז העובדה שתקווה נוספת נעלמה
  • מהאוכלוסייה הבוגרת כ-40% אנלפביתים
  • ורמת החינוך כ"כ הטרוגנית, אך בעיקר מיושנת מבחינת דרכי הוראה, מיומנות למידה וחשיבה יצירתית והבהעתית, שאין בסיס משותף- ערכי, לימודי, רעיוני.

עכשיו, בואו ונוסיף לזה את העובדה שהמון ילדים נהרגו ומורים ועל המערכת להתמודד עם ההשלכות הפסיכו סוציאליות והחסר, ההשפעות החברתיות של הרעידה- הפחד, השיח, היום יום מחתימים חותם יום יומי, בתי ספר רבים נהרסו- חלקם פועלים במבנים חלופיים או באוהלים, ויש למעלה ממליון עקורים במחנות, בם החינוך שונה בד"כ מהחינוך בבבתי הספר.

העובדה כי אין נגישות לחינוך איכותי או לחינוך בכלל בחלקים מסוימים של המדינה מייצרת קיטוב ראשוני שקשה להדביקו. החינוך כמוצר הוא בסיס ואמור להינתן מהמדינה כמו ביטוח בריאות בסיסי.

חינוך אינו רק זכות המועילה ליחיד בהיבט חברתי, התפתחותי, השכלתי בהווה קיומו, אלא זכות שתאפשר ליחיד לפעול במערכת מדינית מורכבת, לרכוש השכלה גבוהה או מקצוע ולהתפתח, והחברה תרוויח מכך שיחידיה מוכשרים ומדברים את אותה שפה.

המצב של אי קיום מערכת חינוכית סדורה ועיקבית דנה את אלו שאינם "זוכים" לחינוך לחוסר מוביליות חינוכית ולהדרה מהמעמד הבינוני המזערי שקיים.

{עליי לסייג ולומר כי ההדרה ואי המוביליות מושפעים גם מהקבוצות הכלכליות וקבוצות הצבע במדינה, אך זה לפוסט אחר....}

אז מה עכשיו?

עכשיו יהיה נסיון בינלאומי לאפשר חינוך לכל ילד. NGO's, חברות פרטיות וגם המדינה יקימו בתי ספר ויאכפו את למידה, תוך עזרה לאלו שאין להם.

לדוגמא:

Royal Caribbean- חברת השיט תקים שלושה בתי ספר באזורים בהם קיים חסר ויחלקו מילגות לילדים, תוך יצירת חינוך למבוגרים ע"מ לחזק את הקהילה.

IDB- הבנק האמריקאי להשקעות- ישקיע כסף בהקמת בתי ספר, מתן מלגות ושיפור תכנית הלימודים ע"מ ששתאים לעולם שמחוץ להאיטי ותכין את האיטי חמציאות חדשה.

Prodev- מנהל 14 בתי ספר במחנות, כ-20% מהילדים לא למדו מעולם, ובשל הנגישות הפיסית והאפשור הכלכלי (חינם) הם זוכים ללימודים. גם ארגון האיטיאני זה יקים בתי ספר קבועים עם מיומנויות לימוד ולמידה כבסיס איתן.

זהו בינתיים,

יש עוד המון מה לומר על החינוך בכלל ובהאיטי כהכרחי לשיקום, מקווה שהרקע והעשים נותנים תחושה של מה קורה, ואת חשיבות החינוך.

יום ראשון, 25 באפריל 2010

המסע לשוק

מה מבדיל בין עולם שלישי לעולם ראשון?
מה מבדיל בין יכולת לאי יכולת, מבחינת אמצעים?
אחת התשובות לשאלות האלה היא תשובת הניידות.
הזמן והאמצעים להעברת דבר מסוים, מידע מסוים, אדם מנקודה א' לב'.

בדרך למקום שנקרא פיורסי, חלפנו על פני צעדה נשים וגבירם בדרכם ליום השוק השבועי, יום שישי.
אנשים צועדים עשרות ק"מ על מנת למכור את מרכולתם, שיכולה להיות חמישה ק"ג של לימונית ובצל ירוק.

באחת העצירות שעשינו עצרה לידינו אשה שהציעה לנו ממרכולתה, צמחי תבלין.
היא סיפרה שהיא צועדת משלוש לפנות בוקר, השעה הייתה 10:30, ועדיין שלושה ק"מ נותרו לה לפני השוק.
קנינו ממנה צמחי תבלין, נתנו לה בקבוק מים.
דיברנו על זה, שלוש נשים מקומיות וזרה אחת.

כמה נחישות צריך, כמה צורך.
הצורך הזה קיים בגלל שאין סדר, אין עזרה, כל אחד בשביל עצמו.

היא תגיע לשוק, תמכור חלק מהדברים ותצעד חזרה.
וכך שוב, שבוע אחרי שבוע.
ובגלל שאין פה תחבורה ציבורית אמיתית, אין מי שידאג לה, החקלאות שלה תישאר אישית,
היא תמשיך לצעוד, והעולם שלה יישאר שלישי.

ארגוני הסיוע מדברים על חקלאות ויצירת תשתית מדינית,
שתעזור לנשים כמוה לא לצעוד 10 שעות כדי להרוויח עשרה דולר.

אני מקווה שהיא הגיעה הביתה בשלום.



יום שבת, 24 באפריל 2010

צוות

מה ההבדל בין צוות לחבורת נשים או אנשים?

את השאלה הזו שאלתי אתמול את הצוות שלי בפרוייקט בהאיטי. אנחנו עושות פרוייקט שבארגון גדול ומתוקצב היה דורש עשרה אנשים לפחות, ואנו, חמישתנו, כבר שלושה חודשים מקימות, מדריכות, רצות, נפגשות.

אתמול עלינו להרים שמעל פורט א-פרינס, 1500 מ' גובה. בהאיטי יש ביטוי- מעבר להרים יש עוד הרים, בסוף מגיעים לים.
ישבנו והגדרנו מהי קבוצה, איך אנחנו רוצות להמשיך.
אכלנו יחד, רקדנו וטיילנו בהרים אותם חלקנו לא מכירות.

ואז, הבנתי את משמעותה של קבוצה לעומת אסופת אנשים.

ניגשה אליי אלזיר, אשה בת 55, האיטיאנית מולטית. אשה מדהימה מלאת חיות ואנרגיות.
היא באה להגיד לי תודה. תודה שאני פה, מתנדבת בארץ רחוקה, מלמדת אותן דברים שלא ידעו, מקשיבה, עוזרת לילדים. ואני אומרת לה שההיפך הוא הנכון תודה להן, שבתקופה כזו מצליחות להירתם למטרה פרקטית ואקטיבית בלי להתעייף או לוותר.

אלזיר המשיכה ואמרה "20 שנה עבדתי בביה"ס האמריקאי, שיינו שתי מורות האיטיאניות שעבדו עם 40 מורים זרים. הם היו נחמדים אליי, ועבדנו יחד ברמה המקצועית. אבל מעולם לא הרגשתי קירבה, לא הייתי חלק מצוות
תודה שאת יוצרת צוות, משפחה, שאת מראה לנו שאנשים מרקעים שונים יכולים להיות באמת ביחד, בלי ריחוק"

אז זהו,

זה צוות.
מעבר למטרה משותפת, מעבר לשיתוף פעולה, אמת פשוטה- קירבה.


תמונות מקרבה או תמונות מזרות

אני בהאיטי, וכולם מצלמים.
את העבודה שלהם, את הנופים, את האנשים, את ההרס, את vזוהמה ואת היופי.
וחשבתי על זה השבוע, האם הצילום שלנו, דרך המסננת הזו, המגינה עלינו מפני העולם,
מראה תמונה אמיתית של האיטי?
האם מי שלא מכירה את האיטי תראה את פניה האמיתיים? האם היא או הוא יבינו מה הם מצלמים?
או שאנו צריכים אנשים מפה, שמבינים את הכתובות על הקיר, שיודעים מה היה לפני, מה ציני, מה כואב, מה רגיל.

יום שלישי, 13 באפריל 2010

העצמה וחניכה בהאיטי

רב האנשים, כאשר הם נוחתים באזור אסון שואבים פנימה את ההלם, הבלבול, הכאוס, חוסר האונים ובדרך כלל את חוסר האנרגיה.

אתמול, לקחתי שני נשים מדהימות מאחת המשלחות הישראליות שפועלות בהאיטי על מנת לבצע הערכה בבית יתומים. הן אמרו לי שהן רוצות לעשות המון, אבל האיטי, הכאוס שבה, האדישות וחוסר היוזמה שואבים אותן פנימה. התסכול גדול. בסוף היום אן אמרו שפתאום הן מצאו את האנרגיה, את הצורך הזה לשנות בקטן את עולמם של 48 הילדים שראינו אתמול.

אחרי שביצענו את ההערכה חשבנו על איך נלמד את הנשים שמטפלות בילדים האלה להיות אקטיביות. מה תפקידנו במקום הזה. מנהלת המקום אמרה לנו שהלוואי והיו מטפלים בילדים באותה התלהבות בה מכינים את ארוחות הצהריים.

חשבתי על ההדרכה והחניכה שאנו צריכות לבנות. חשבתי על גורמי ההנעה שאצטרך להטמיע למן ההדרכה הראשונה ועד לרגע בו אעזוב את המקום הזה, ואדע כי הוא בידיים בטוחות, שלא רק מנקות ומאכילות, אלא לא נותנות לילדים האלה לשקוע התפתחותית.

החלטתי להתחיל מדוגמא אישית. במקום ישנם חמישה תינוקות בני שלושה שבועות אשר מבלים את ימיהם בעריסה. הסברנו את חשיבות החזקת תינוקות בגיל זה על הידיים. כולן הינהנו והמשיכו בשלהן.

הרמתי את אחד התינוקות וכרכתי אותו בתוך מנשא מאולתר, מראה להן איך לעבוד בלי הפרעה תוך מתן חום ליצור הפעוט הזה. תוך כדי הדגמה גיליתי שאמו נפטרה בלידה מ-HIV.

ניסינו להסביר מדוע חשוב להוציא את הפעוטות בני השנה עד שלוש החוצה מהלולים, ע"מ שיזחלו, ידברו אחד עם השני, ישחקו. ושוב ההנהון.

הוצאנו את כל הפעוטות ממיטותיהם, הנחנו על הריצפה ופיזרתי כדורים צבעוניים. התיישבתי לידם ובמשך 20 דקות שיחקנו יחד. הילדים היו מאושרים, זחלו, רצו, מחאו כפיים ושיחקו אחד עם השני.

בכל פעם שאחת המטפלות הביעה עניין עודדתי אותה כאילו זה עתה זכתה בפרס ענק.

והנה, לפתע, רב המטפלות שיחקו עם הילדים, וגם כאשר עזבנו את החדר המשחק המשיך.

מה המסקנה שלי מכל המתואר למעלה?

הראשונה היא שחברי משלחות צריכים גם הם העצמה, מוטיבציה ורגעים של שמחה על מנת לתפקד.

השנייה, שחניכה ודוגמא אישית הן אבני היסוד של הדרכה והתקדמות.

תמונות יועלו בהמשך (:


פורסם גם ב-saloona

יום ראשון, 11 באפריל 2010

השואה היהודית ותודה

אני יודעת, זה ממש מוזר להגיד תודה באותו משפט עם השואה.
אני לא אומרת תודה על השואה עצמה, אלא על ההכרה בה ועל הזכרון.
אני אומרת תודה שאני לא בת למיעוט הארמני שנרצח על ידי התורכים ועדיין לא זכה להכרה בינלאומית מלאה.
ותודה על זה שמכירים בשואה שלי, או לפחות מעלים אותה לדיון.
לא כמו ילדים שנרצחים בסודן, בקונגו ובמקומות אחרים, ומישהו מגדיר את זה כארוע מצער.
אני מוקירה תודה לאלו שהטמיעו את המושג וניסו לייצר אמנה שתייצר פעולה כנגד שואות ונסיונות לשואות.
אני גאה במפעלי הזכרון הישראליים, היהודיים והבינלאומיים שמעבר ללזכור ולא לשכוח מנסים לחנך לאהבת האדם ולכיבוד החיים,
באשר הם.
אני גאה בסבים ובסבתות שלי שנלחמו, נמלטו, שרדו- ולאו דווקא בסדר הזה, ואז חיו את חייהם בגאווה ובאושר.
אני מודה לכל מי שעוזר, אם לבד או דרך ארגון, ולא רק זוכר.

אני מקווה שנשכיל לכבדם לא רק דרך זכרון, וכועסת שהם צריכים להילחם על זכויותיהם.
אני רוצה להאמין שהשואה והשלכותיה על כל העמים, ועלינו במיוחד, תמשיך להיות נוכחת ולגרום לנו לפעול באופן אנושי יותר, בבית, אך גם בחוץ.
שהרי שואות הן לא רק עניין אישי לעוברים אותם, הן גם עניין פוליטי וכוחני, ואולי עם הזמן יבינו מדינות העולם שעדיף לפעול מהר ולא להמתין מפני שחיי אדם חשובים לאין שעור מנימוס פוליטי (עיין ערך בוסניה הרצגובינה).

לזכרם,
של ששת המיליונים מקרבנו ולשאר המיליונים שנרצחו ושנפלו.



יום ראשון, 4 באפריל 2010

בית יתומים, ילדים נטושים וצרות אחרות

יתמות היא מצב בלתי נשלט. בתי יתומים בם רב הילדים ננטשו על ידי הוריהם היא מצב נשלט.
אומנם המדינה לא שולטת במצב, אבל רובם של אלה שהחליטו לעזוב את ילדיהם עשו זאת מנוחות.
יבואו הסנגורים ויאמרו שלא הייתה להם ברירה. העוני, ההריון הלא מתוכנן, הילד נולד עם בעיות נוראיות.
אני נותנת להם 10% לטעויות ואסונות.
כל השאר, אני מקווה שזה רודף אותם בלילות, אך יודעת שכנראה לא.
הייתי היום, בפעם השלישית בעשרת הימים האחרונים במתחם מרווח ונעים, אשר נקנה על ידי PIH לטובת בית יתומים ומוסד חינוכי.
במקום 42 ילדים בגילאי 22 ימים עד 22 שנים.
עשרה מתוכם ילדים רגילים שננטשו, בגלל עוני, בגלל שנולדו מחוץ לנישואים, בגלל רעידת האדמה ובגלל שקר כלשהו אחר.
כל השאר, ילדים עם בעיות, החל מפיגור סביבתי, דרך אוטיזם וכלה בשיתוק מוחין ופיגור עמוק.
כל ילד עולם.
הרבה מהאנשים שנכנסים למתחם נרתעים, מתדכאים, מרחמים.
ומצאתי שם ילדים סקרנים, מצחיקים, מחפשים מגע, אהבה עקבית שאינה מדודה בזמנים וברת חלוקה עם עוד 41 ילדים.

הבאנו להם שני שרקנים שעוררו סקרנות רבה. את השרקנים קיבלתי מתמר, שקנתה אותם לפני שחזרה ארצה.
רב הילדים פחדו לגעת בהם, אבל הם הביטו בהם דקות ארוכות, ואני מקווה שעם הזמן הם יתחברו האחד לשני.

בשבועות הקרובים נבנה להם מתקנים, נבנה להם תכניות, נכשיר את הצוות, נביא להם חוץ מהשרקנים שהם קיבלו היום גם גור כלבים ואפרוחים.
ואם המדינה הזאת, שבה כל מי שרוצה יכול להקים בית יתומים, תשכיל, היא תאפשר אימוצים רבים, תחנך את אנשיה, תפקח על מוסדותיה.
והלוואי ונצליח להגשים את כל חלומותינו בשבילם.




יום שבת, 3 באפריל 2010

בוקר ישראלי וגוספל האיטיאני

יום שבת, פסחא.
קמתי הבוקר בשעה תשע וחצי, איזה אושר.
היום הראשון שלי בהאיטי שלא מתוכנן לי כלום.
לא עבודה, למעט מה שארצה לעשות. לא אירועים חברתיים. אני ועצמי.
התעוררתי אחרי לילה של צ'טים כיפים עם חברים מישראל.
הכנסתי למחשב דיסק אוסף של שלום בביצועים שלו ושל זמרים אורחים ונשמתי.
וכמו שאמר אריק "שבת בבוקר יום יפה......."

פתחתי את דלת יחידת הדיור בה אני גרה והרגשתי קיבוץ.
קראתי כתבות חג מהארץ וחשתי געגוע עז לישראל.

אחרי שעה של שירה איתנה נזכרתי שאני בהאיטי,
כששרו מעבר לחומה שירי גוספל נוצריים לכבוד פסחא.


יום שישי, 2 באפריל 2010

טיול למצודה קולוניאלית ופיקניק

הבוקר נסענו בבוקר לשלושה אתרים בהם נקים בתי ספר או גנים, לאחר שעתיים התחלנו לעלות להרים,
לא בשביל לחפש מיקום לבית ספר אלא בשביל לחפש מצודה קולוניאלית בה הוחזקו עבדים.
נסענו על דרך ארוכה שנחצבה בשנה האחרונה ומובילה לכביש בן שנתיים, שמקצר את הדרך מהרפובליקה הדומיניקנית לפורט א פרינס.
הנסיעה עצמה הייתה חוויתית. הנופים מזכירים את הגליל העליון יחד עם אזורים מסוימים באירופה, והאוכלוסייה מזכירה את אפריקה.
במחצית הדרך הגענו לכפר קטנטן ועל הדרך עמדו כשלושים ילדים והעיפו עפיפונים. עפיפונים הם הספורט הלאומי פה, וגם אחד המשחקים היחידים שיש לילדים. והעפיפונים האלה מדהימים בגדלים וצורות יפהייפיות, ועפים כל כך גבוה.
דניאל אומר שאיפה יש עפיפונים ישנה תקווה. אני אומרת שבטוח יש שם שמחה וסיפוק כשהם עולים גבוה יחד עם גאוות הילדים.

לבסוף אחרי כשעה + של נסיעה הגענו למצודה.
טיפסנו אליה, הם בשביל המתון ואני במדרון קצר. עורב שזוגתו שמרה על הביצים חג מעליי וקרא קריאות איומים, וכמי שיודעת שעורבים מאוד מגוננים, הזדרזתי להיעלם מסביבתו.
המצודה אכן מרשימה, ולידה ישנה אחוזה קולוניאלית ענקית שהוקמה במאה ה-17, ובעליה היו הבעלים של מטע קפה ענק.
לאחר כעשרים דקות הצטרפו אלינו שני האיטיאנים צעירים שהסבירו לנו על המקום, הראו לנו דופן כפולה, אליה נכנסתי כמובן.
לאחר שירדנו מהמצודה הוחלט על יד מאריס ודניאל לאכול שם את ארוחת הצהריים, ושני החבריא הוזמנו.
שמותיהם, אם איני טועה הם מקסימו ורולדו.

הם היו מופתעים מההזמנה ועוד יותר מהאוכל ובייחוד מהקולה.
ישבנו, אכלנו ודברנו ואז הם אמרו שאם היינו האיטיאנים לא היינו מזמינים אותם, כי להאיטיאנים לא איכפת.
הם פירטו ואמרו שכשהם חולים הם הולכים לביה"ח האמריקאי, כי שם מטפלים בהם באדיבות.
אמרנו להם שמאריס האיטיאנית, ושהיא הבוס, הם חייכו ואמרו שדניאל ואני לבנים, ושיש מיעוט אולי שאיכפת לו.

הדבר השני שהם אמרו זה תודה על האוכל, כי הבטן שלהם כבר נמוכה ממחסור באוכל.
הם התרגשו מקולה ואפילו ממצות.
הם סיפרו שהדבר היחיד שהם קונים זה אורז וקמח תירס, כל השאר מהטבע.

אח"כ חשבתי עליהם, הם רעבים והם מחפשים משהו לעשות, ומה התקווה שלהם שם?
אין לי תשובה, אבל אני שמחה שעשינו יחד פיקניק.


יום שישי, 26 במרץ 2010

לפעמים הגשם אינו רק ברכה, או אוהלים נשטפים

גשם בעיתו, כמה עצב בא איתו
הכל עצר, הכל עמד, רק הגשם בא לו בזמן.
לו לא אכפת
שבלילות שם קר מאוד
שבחולות קשה לבכות
שאין על מי להתרפק
כשבחוץ הגשם דופק.

תן מחומך ותן מאורך
תן לשדות רק גשם ברכה
תן מפיתך ביד רחבה
ותן לנו זמן לאהבה

גשם בעיתו, ואומרים שככה טוב
על בגד קיץ, סוודר ישן
ובכיס מכתב מאי שם.
גשם מתוק
גשם נשק אותו בשמי
גשם לטף את הפנים
הבאת גשם בעיתו
אז הבא, הבא לי אותו

תן מחומך ותן מאורך...

גשם בעיתו, כמה עצב בא איתו
הבא, הבא לי אותו
גשם בעיתו.

ארגוני סיוע

הקשר בין המילה ארגון למושג ארגוני סיוע הינו אירעי. במקרה של האיטי הארעיות היא כה נרחבת עד שניתן לומר די בבטחון שרק עכשיו, חודשיים אחרי הם מתחילים להראות ארגון, ולסייג זאת באמירה שכל ארגון מנכס את ידיעותיו ומעשיו לעצמו כך שמיפוי יעיל של המתרחש בשטח הוא אירעי בהחלט.

אפשר להשוות את המצב לטלאים של שמיכת בד שלא חוברו, ואם לא יתחילו להתחבר בקרוב נקודת המפנה של האיטי תתחיל להתרחק.

השבוע קיבלתי מייל ש-67 סנט מכל דולר משמשים לכיסוי ההוצאות של עובדי הסיוע. ואז, כאשר חיפשנו מלון להלנת תורמים גילינו שחלק ניכר מעובדי הסיוע חיים במלונות, שעולים כ-100$ ללילה, אוכלים במסעדות, נוסעים בג'יפים מרווחים, מחוברים למחשב כעורק חמצן ראשי ומשתדלים לא להתעייף {כמובן שיש יוצאים מן הכלל, אך לרע המזל הם המיעוט}.

בדרך החוצה מאותו מלון פגשנו בחור נחמד בשם קרל, שפתח אתר בשם watchdog דרכו מדווחים על כל הקורה בשטח, מי הארגונים הפועלים, מה הצרכים ומה העוולות. האתר משמש כמובן את אלו שיש להם גישה לאינטרנט, אך כמו שאמר עובד סיוע מקומי- אנחנו שחיים באוהלים מקשיבים לרדיו, האינטרנט לא נועד לעזור לנו. מה מסתמן מהאתר אם כן וכיצד זה רלוונטי לפוסט זה?

מסתמן מהמדווח באתר שעל אף מליוני הדולרים המושקעים, כמות הג'יפים והארגונים, האנשים ברחוב לא מרגישים את ההשפעה.

עם זאת, בשבוע האחרון מתחילים להראות סימנים קטנים של עשייה בשטח, ולא בישיבות. העיר מתחילה להתפנות מאשפה, ממש לאט, אבל זה מתחיל.

בתי הספר שלא נהרסו ייפתחו בשישי לאפריל.

הסיוע הרפואי פה מדהים ומשתפר בארגונו ככל שעוברים הימים.

ארגוני הסיוע מסייעים לכלכלה, הן בקניות והן בהעסקת עובדים מקומיים לכל משימה שהיא.

ארגונים קטנים מייצרים שינויים לוקליים מיקרוניים אך מתחילים לסייע לכלכלה, לחינוך, לסיוע הנפשי ועוד.

ובקיצור האירעיות מתגברת,

דיווחים בהמשך.

יום שישי, 19 במרץ 2010

פילטיס אסוני והאם שגרה זה רע

איכות חיים אינה מילה גסה, היא פשוט מקבלת מימדים אחרים במדינה בה אחוז קטן של אנשים חי חיי רווחה, והשאר חיים חיי רחבה.
השבוע במהלך חיפוש ציוד משרדי הגעתי לרחבת חנייה קטנה מלאה ברכבים יקרים במיוחד.
קיוויתי שזה אומר שמצאתי את חנות הציוד המשרדי הטובה באזור, או שלפחות כולם הגיעו לפגישה ממש חשובה (:

אך לאחר מספר שניות הבנתי את פשר ההתקהלות- חדר כושר,
עם התמחות בפילטיס.
ואני שואלת, האין בזה הגיון? שמי שחי את חייו בבועה ימשיך לעשות זאת?

יום רביעי, 17 במרץ 2010

הסצנה ההאיטיאנית פורט א פרינס, או תיירות בהאיטי

תל אביב, ניו יורק, לונדון כולן מזוהות, אצלי לפחות, עם מקומות בילוי שוקקים חיים.
בהאיטי, מאז הגעתי לא נחשפתי לסצינה עירונית של בילויים מלבד לחיי הרחוב השוקקים.
השבוע גיליתי את המקום בו רואים ונראים בפורט א פרינס.

בהאיטי, כמו בכל מקום אחר ישנה קבוצה מובילה חברתית, בני המעמד הבינוני והגבוה אשר מסתובבים
במסעדות נבחרות ובמסגרות הקשורות זו בזו. לא תמיד קבוצה זו מובילה את כולם, לעיתים רק את עצמה, אך לבטח היא קיימת בכל מקום.

השבוע אכלתי במסעדות אליהן הולכים כדי להנות, לאכול אוכל טוב ולהיראות.
כמובן שבכל ערב עלתה סוגיית החיים הנורמליים לצד הצורך בשיקום, ולא הגענו לתשובה ברורה.
העובדה כי רב הסועדים היו בני המקום גרמה לי לתחושה של נורמליות. ואכן הצורך הזה להרגיש ש"הכל בסדר" זמן קצר ביום
הוא מהותי לאנשים כאינדיווידואלים ולחברה על מנת שלא תתפרק {בהקשר של "התפרקות" של עובדי סיוע- בפוסט נפרד וביקורתי}

אז על אילו מסעדות אני מדברת?
Papay- מסעדה יוקרתית, תחשבו "רפאל" מנוהלת על ידי שפית / אשת עסקים בה מעבר לאוכל אכלתי את קרם הבורלה בננות המדהים בעולם.
Kaza Nova- מסעדה של בחורה האיטיאנית מדהימה, שנפתחה חודש לפני הרעש וחזרה לפעול ב- 2/2/10, איטלקית מדהימה, עם אווירה של סוהו ניו יורק.
בר שאינני יודעת את שמו שנבנה בבניין עתיק, בצמוד לגלריה ומנוהל על ידי שתי בחורות, האחת בולגריה והשנייה מקוסובו, ונראה כמו מבצר עתיק.

באילו ביקרתי בשעות הלילה של אחרי העבודה, ואני יודעת שיש אחרות ושחיי הלילה של האיטי פועמים במרץ, ברחובות ובמסעדות חדשות, במקביל למאבק הזה של השיקום.

אז לשכנע אתכם לבקר בהאיטי כתיירים בטח יהיה לי קשה כרגע, אבל לפחות חברת תיירות אחת שכבר פועלת בהאיטי ו-unesco מתחילים לפתח אתרי תיירות, אשר נראים בתמונות, מדהימים. הם מתפעלים מבצר ענק מלפני כמאה חמישים שנה כאתר תיירות.
יש משהו מכעיס בעובדה שרק עכשיו, בשל הצורך, חושבים על זה, שכן בהאיטי מספר חופים פרטיים בהם עוגנות ספינות תיירים ומכניסות כסף לבעליהן. ועם זאת יש בזה משהו מנחם, ואני יודעת שאני מתעלמת מהפן הכלכלי ומיחסי הציבור המדהימים לחברה, בפיתוח ובחשיבה, על אף שחבל שלא נעשתה כבר לפני שנים.

בכלל האסון הזה, ישמש מקרה בוחן רציני לאופן ההתנהלות של ארגוני הסיוע, לאופן תקומת ממשל לאחר היעלמות כמעט מוחלטת ולחיבור בין השניים.
האסון הזה, לדעתי יוכל להיות מקרה בוחן ולמידה רציני מאוד בהקשר של פיתוח ולא רק בהיבט של שיקום.
פיתוח חינוך, תיירות חברתית, העצמת קהילות, פיתוח ולימוד חקלאות ועוד.














פיקניק

פיקניק

פיקניק 2

פיקניק 2