יום שישי, 28 במאי 2010

ראיון מורים- Cite Solail

ישנה שכונה בפורט א- פרינס שנקראת Cite Soleil.
בעבר היא הייתה שכונה בה חטפו אנשים, וחיו בה כנופיות שהטילו אימה על תושבי העיר.
נעשה עליה סרט- רוחות סיטי סולה.... המקבילה לסרט הברזילאי עיר האלוהים.

היום, שלוש שנים אחרי שהשכונה נוקתה, ע"י המדינה וה- CIA האמריקאי, היא עדיין שכונת עוני ודלות נוראית.
כשהתחלנו לעבוד שם כל הצוות שלי סרב להיכנס, כמו רב האנשים שלא גרים שם.
האו"ם הגדיר את האזור red zone, ויש צורך בליווי חמוש ע"מ להיכנס פנימה, לדעתם.

אנחנו נכנסים בלי ליווי חמוש, אנחנו מדברים עם האנשים.
יש לנו שם בי"ס עם צוות מופלא שנותן, לומד ומאמין.

להלן הלינק לראיון המורים שעשינו, חיפשנו, ומצאנו, אנשים חושבים, יצירתיים, אוהבי אדם וחינוך.



יום שישי, 21 במאי 2010

געגוע

פעם מזמן התרחש לו כשל במנגנון הגעגוע שלי.

לא התגעגעתי לאף אחד, כמעט.

היחיד שהתגעגעתי אליו לא יכול היה לחזור, מה שגרם לכל ענייני הגעגוע לעבור הכחדה רצינית.

לפני שבועיים התחלתי להתגעגע, למשפחה, לחברים, לריחות של הארץ. לחופש לנוע ממקום למקום, לקפוץ לשתות קפה לפנות בוקר באמצע ת"א, לקחת את האוטו ולרדת למדבר סתם ככה לסופ"ש, ללכת לים מתי שרק רוצים ולנשום בחופשיות.

יותר מכל חזרתי להתגעגע לאנשים שלא מתוך כאב של פרידה, אלא מתוך שמחה ורצון להיפגש.

והיום התחלתי להתגעגע לפה, להאיטי, לאנשים שמהם אני אצטרך להיפרד, גם אם פרידה זמנית, מהילדים שאני כ"כ אוהבת לחבק ולשמח.

אני חושבת שאני אוהבת את חזרתו לתפקוד של המנגנון הזה, יש בו משהו מבטיח ומשמח, הוא מאותת על רצון לעוד, רצון לקשר, קיומם של זכרונות. אומנם הוא טומן בחובו גם היבטים עצובים, אבל הוא מראה לי שמשהו נשלם.

יום רביעי, 12 במאי 2010

אנשים טובים באמצע הדרך 12.5.2010

האיטי, בדיוק ארבעה חודשים אחרי רעידת האדמה.

לפעמים צריך מישהו או מישהם שמגיעים מבחוץ, כדי לתת לדברים פרספקטיבה אחרת.

והיום, היה לי יום כזה, בו הייתי עם אנשים אחרים ולקחתי פסק זמן מהעשייה התמידית, כדי להסתכל על הדברים כצופה, וקצת כמתאמת.

ואז הבנתי שבעשייה הזו, בין הרי הבירוקרטיה, בין דברים שיכולים להיות אחרת, בין ארגוני ענק,

יש המון אנשים ומעשים נפלאים.

תבל בצדק- קבוצה של אנשים מופלאים שעושים העצמת קהילה מדהימה

המורים בבתי הספר שלנו שמשקיעים בילדים האלה, באוהלים האלה, את כל מרצם

שון פן והארגון שלו שמשאיר את האיטי על המפה, מאמין במה שהוא עושה ובחלקתו עושה טוב

אן, מארגון CHF, שפותרת כל בעיה לוגיסטית מורכבת

האנשים שהביאו אותי לפה

סטפני, העיתונאית שכל יום במשך עשר דקות מספרת לתושבי האיטי מה חדש, מה אפשרי.....

הצוות שלי, שעובד ועובד ועובד

ועוד המון אחרים.

אז נכון,

השיקום פה טובע בביצה ההאיטיאנית ובביצת הסיוע הבינלאומית המסואבת,

אבל, הארגונים הקטנים, אנשים יחידים, ומעשים קטנים מראים את אותותיהם.

וכמו שכתבה המשוררת הלאומית:

אנשים טובים באמצע הדרך
אנשים טובים מאוד
אנשים טובים יודעים את הדרך
ואיתם אפשר לצעוד

איש אחד קנה לי ספר בן מאה שנה
איש אחר בנה כינור שיש בו מנגינה
ואישה טובה אחרת לי נתנה את שמה
ומאז אני בדרך שרה במקומה

אנשים טובים...

איש אחד יבנה לי גשר כדי לחצות נהר
איש אחר יצמיח יער במורדות ההר
ואישה טובה אחרת, אם יהיה קשה
רק תצביע אל האופק ותבטיח ש -

אנשים טובים...

וממש כמו צמחי הבר הבודדים
הם עוצרים תמיד את החולות הנודדים
הרקיע מתבהר, וכבר אפשר לראות
אנשים על אם הדרך מחכים לאות

אנשים טובים...

נעמי שמר

יום ראשון, 9 במאי 2010

אושר

העולם מלא דיונים בנוגע לאושר. יש האומרים שהוא פיקציה שנועדה לגרום לנו לרדוף אחריו.

יש האומרים שתכלית החיים היא חיפוש אחריו. יש כאלו ש"יודעים" שהאושר הוא מטרה ללא תכלית. ויש כאלו שפשוט מרשים לעצמם להיות מאושרים. אני מאמינה שאני אחת מאלה, וגם כשעצוב, מתסכל או מבולבל לי אני מזכירה לעצמי שטוב לי.

ופה בהאיטי יש מקום שעושה אותי מאושרת. מהרגע שאני נכנסת בדלתות בית היתומים של PIH אני מתמלאת שמחה. יש לי מאות סיבות להיות מיואשת וכועסת. רב הילדים ששם ננטשו, בין אם כי נולדו כשלא התאים ובין אם בגלל שנולדו עם בעיה כלשהי.

חלקם ישארו שם לנצח וחלקם יתבגרו ויעזבו לחיות את חייהם.

חלקם בוכים כשמניחים אותם בעריסה כי הם יודעים שעד שירימו אותם שוב יעברו שעות.

אבל שורה שם גם אושר מהול בשלווה.

ילדים רצים, משחקים, מלאי תקווה ושמחים. שמחים כאילו אין דאגות בעולם.

ובאותה מידה קשה שם. כשסטף בן השנה קרא לי מאמא חיבקתי אותו ואמרתי הלוואי.

אז למה האושר הזה? כי לילדים האלה יש תקווה ויש להם יותר אושר מיאוש.

כי הצוות שלהם רוצה ללמוד ולעזור להם.

כי כל משחק חדש הוא עולם ומלואו.

כי יש להם סיכוי לעומת הרבה אחרים.

כי הם רוצים ונותנים אהבה.

כי אושר הוא עניין של בחירה והבחירה נתונה לנו, בין לבחור את האושר או את הייאוש, את ההצלחות הקטנות או את הכשלונות שנלווים אליהן, את השמחה או את העצב.

יום ראשון, 2 במאי 2010

שעון החול של האיטי

כאשר קרתה רעידת האדמה בהאיטי וכוחות, קבוצות וארגונים החלו לזרום פנימה החל שיח על מהו שיקום יעיל, מה יקרה בהאיטי, והאם רעידת האדמה תסמן את "התפנית" הרצויה במדינה הזו.

האיטי היא מדינה שקמה אחרי מרד עבדים, מדינה בה אנשים מאמינים בחוזקם. לאורך השנים היא ידעה בעיקר שליטים אכזריים, מטורפים, מדכאים. רובם סיימו את שלטונם בשפיכות דמים. היה פה לפחות ג'נוסייד אחד בג'רמי בו חוסלו מאות מולטים בלילה אחד. המדינה שבעבר ייצרה חקלאות של קקאו, קפה, סוכר, תפוזים, ליים ואורז מיוחד {שהיוו 30% מהכנסות האימפריה הצרפתית עד המאה ה-18} לא מייצרת כמעט דבר.

השלטון לא מצליח לשלוט על המדינה, באופן החיובי של המושג.

ארגוני סיוע פועלים בהאיטי כבר 20 שנה, עם עלייה ניכרת בסיוע בשש השנים האחרונות. אך אין שינוי, לפחות לא שינוי מתבקש במאמץ שכזה.

כולנו רוצים להאמין פה שהרעידה הזו תשנה את המסלול. האנשים פה רוצים שינוי, הם צועקים זאת ברחובות והם מדברים על זה בינם לבין עצמם. האנשים פה רוצים ולא מפחדים לעבוד קשה, אך אין יד מכוונת, ו"היד הנעלמה של השוק" טובה בעיקר לאלו שכבר יש להם.

בניו יורק קבעו איך לנהל את מאמצי השיקום. קלינטון וחברי מועצה שתורכב מהמדינות שתרמו למעלה ממאה מליון דולר כל אחת, יחד עם הממשלה, ישקמו, יחליטו, ינהלו ביחד במשך 18 חודשים.

ההחלטה נתקבלה לפני שלושה שבועות.

בשטח, השינויים מועטים ואיטיים.

עונת הגשמים הגדולה בפתח וגם ההוריקנים בדרך.

"מועצת החכמים" עדיין מגבשת את האיך ואין פעולות רבות היקף בשטח.

ארגוני הסיוע עושים הרבה, כל אחד לפי דרכו. התיאום משתפר מדי יום. הרבה ארגונים קטנים מקיימים הבטחות ומעשים שאמורים להעשות בידי ארגוני ענק.

האוכלוסייה מתחילה להיות אקטיבית, לאט אך בבטחה הם מבינים שהפעם הם אחראים לגורלם. אך העבר מתעתע בהם- הם נרמסו, נרצחו, הועבדו, הם הורגלו להגיש יד לקבץ נדבה מהארגונים במקום לייצר, לגדל, לשתף פעולה.

שעון החול מתחיל לתת את אותותיו, אם שינוי לא יקרה במהרה אנשים יכעסו, המרמור יעלה.

התקווה חייבת להתחיל להיות מעשית ולא רק פילוסופית.

ימים יגידו.

נכתב אחרי ארוחה בבית חוף בה במשך שעתיים דובר על המצב, ואני הייתי הזרה היחידה.

חינוך כנקודת פתיחה שיוויונית

לפני רעידת האדמה, או לפני שהאיטי נכנסה לנו לתודעה, המצב בהאיטי היה, לרע המזל, דומה מאוד למצב היום. לא מבחינת אובדן ותשתית, אלא מבחינת הצורך האקוטי בסיוע בינלאומי.

סיוע בינלאומי מתרכז באחד משלושה תחומים, כחוד החנית של סיוע במדינה מסוימת, כאשר תחומים אחרים מתקיימים בווליום נמוך.

התחומים הם- מזון, הגנה וחינוך. בהאיטי החינוך נבחר כאקוטי ביותר לשיקום המדינה.

לפני הרעידה וגם היום מצב החינוך הוא כזה:

  • 40% מהילדים לא לומדים במסגרות חינוכיות
  • 85% ממסגרות החינוך הן פרטיות- דתיות, "עסקיות" או של מדינות זרות כדוגמאת ביה"ס האמריקאי והצרפתי. במסגרות "חוץ" רב המורים הינם זרים
  • רב המשפחות שולחות לפחות ילד אחד ללימודים על מנת שיצא ממעגל העוני וייעזור גם להם, לעיתים זהו הילד "הנבחר". לכן הטרגדיה הגדולה של הרס האוניברסיטה- בראשונה המוות עצמו ואז העובדה שתקווה נוספת נעלמה
  • מהאוכלוסייה הבוגרת כ-40% אנלפביתים
  • ורמת החינוך כ"כ הטרוגנית, אך בעיקר מיושנת מבחינת דרכי הוראה, מיומנות למידה וחשיבה יצירתית והבהעתית, שאין בסיס משותף- ערכי, לימודי, רעיוני.

עכשיו, בואו ונוסיף לזה את העובדה שהמון ילדים נהרגו ומורים ועל המערכת להתמודד עם ההשלכות הפסיכו סוציאליות והחסר, ההשפעות החברתיות של הרעידה- הפחד, השיח, היום יום מחתימים חותם יום יומי, בתי ספר רבים נהרסו- חלקם פועלים במבנים חלופיים או באוהלים, ויש למעלה ממליון עקורים במחנות, בם החינוך שונה בד"כ מהחינוך בבבתי הספר.

העובדה כי אין נגישות לחינוך איכותי או לחינוך בכלל בחלקים מסוימים של המדינה מייצרת קיטוב ראשוני שקשה להדביקו. החינוך כמוצר הוא בסיס ואמור להינתן מהמדינה כמו ביטוח בריאות בסיסי.

חינוך אינו רק זכות המועילה ליחיד בהיבט חברתי, התפתחותי, השכלתי בהווה קיומו, אלא זכות שתאפשר ליחיד לפעול במערכת מדינית מורכבת, לרכוש השכלה גבוהה או מקצוע ולהתפתח, והחברה תרוויח מכך שיחידיה מוכשרים ומדברים את אותה שפה.

המצב של אי קיום מערכת חינוכית סדורה ועיקבית דנה את אלו שאינם "זוכים" לחינוך לחוסר מוביליות חינוכית ולהדרה מהמעמד הבינוני המזערי שקיים.

{עליי לסייג ולומר כי ההדרה ואי המוביליות מושפעים גם מהקבוצות הכלכליות וקבוצות הצבע במדינה, אך זה לפוסט אחר....}

אז מה עכשיו?

עכשיו יהיה נסיון בינלאומי לאפשר חינוך לכל ילד. NGO's, חברות פרטיות וגם המדינה יקימו בתי ספר ויאכפו את למידה, תוך עזרה לאלו שאין להם.

לדוגמא:

Royal Caribbean- חברת השיט תקים שלושה בתי ספר באזורים בהם קיים חסר ויחלקו מילגות לילדים, תוך יצירת חינוך למבוגרים ע"מ לחזק את הקהילה.

IDB- הבנק האמריקאי להשקעות- ישקיע כסף בהקמת בתי ספר, מתן מלגות ושיפור תכנית הלימודים ע"מ ששתאים לעולם שמחוץ להאיטי ותכין את האיטי חמציאות חדשה.

Prodev- מנהל 14 בתי ספר במחנות, כ-20% מהילדים לא למדו מעולם, ובשל הנגישות הפיסית והאפשור הכלכלי (חינם) הם זוכים ללימודים. גם ארגון האיטיאני זה יקים בתי ספר קבועים עם מיומנויות לימוד ולמידה כבסיס איתן.

זהו בינתיים,

יש עוד המון מה לומר על החינוך בכלל ובהאיטי כהכרחי לשיקום, מקווה שהרקע והעשים נותנים תחושה של מה קורה, ואת חשיבות החינוך.

פיקניק

פיקניק

פיקניק 2

פיקניק 2