כאשר קרתה רעידת האדמה בהאיטי וכוחות, קבוצות וארגונים החלו לזרום פנימה החל שיח על מהו שיקום יעיל, מה יקרה בהאיטי, והאם רעידת האדמה תסמן את "התפנית" הרצויה במדינה הזו.
האיטי היא מדינה שקמה אחרי מרד עבדים, מדינה בה אנשים מאמינים בחוזקם. לאורך השנים היא ידעה בעיקר שליטים אכזריים, מטורפים, מדכאים. רובם סיימו את שלטונם בשפיכות דמים. היה פה לפחות ג'נוסייד אחד בג'רמי בו חוסלו מאות מולטים בלילה אחד. המדינה שבעבר ייצרה חקלאות של קקאו, קפה, סוכר, תפוזים, ליים ואורז מיוחד {שהיוו 30% מהכנסות האימפריה הצרפתית עד המאה ה-18} לא מייצרת כמעט דבר.
השלטון לא מצליח לשלוט על המדינה, באופן החיובי של המושג.
ארגוני סיוע פועלים בהאיטי כבר 20 שנה, עם עלייה ניכרת בסיוע בשש השנים האחרונות. אך אין שינוי, לפחות לא שינוי מתבקש במאמץ שכזה.
כולנו רוצים להאמין פה שהרעידה הזו תשנה את המסלול. האנשים פה רוצים שינוי, הם צועקים זאת ברחובות והם מדברים על זה בינם לבין עצמם. האנשים פה רוצים ולא מפחדים לעבוד קשה, אך אין יד מכוונת, ו"היד הנעלמה של השוק" טובה בעיקר לאלו שכבר יש להם.
ההחלטה נתקבלה לפני שלושה שבועות.
בשטח, השינויים מועטים ואיטיים.
עונת הגשמים הגדולה בפתח וגם ההוריקנים בדרך.
"מועצת החכמים" עדיין מגבשת את האיך ואין פעולות רבות היקף בשטח.
ארגוני הסיוע עושים הרבה, כל אחד לפי דרכו. התיאום משתפר מדי יום. הרבה ארגונים קטנים מקיימים הבטחות ומעשים שאמורים להעשות בידי ארגוני ענק.
האוכלוסייה מתחילה להיות אקטיבית, לאט אך בבטחה הם מבינים שהפעם הם אחראים לגורלם. אך העבר מתעתע בהם- הם נרמסו, נרצחו, הועבדו, הם הורגלו להגיש יד לקבץ נדבה מהארגונים במקום לייצר, לגדל, לשתף פעולה.
התקווה חייבת להתחיל להיות מעשית ולא רק פילוסופית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה