העולם מלא דיונים בנוגע לאושר. יש האומרים שהוא פיקציה שנועדה לגרום לנו לרדוף אחריו.
יש האומרים שתכלית החיים היא חיפוש אחריו. יש כאלו ש"יודעים" שהאושר הוא מטרה ללא תכלית. ויש כאלו שפשוט מרשים לעצמם להיות מאושרים. אני מאמינה שאני אחת מאלה, וגם כשעצוב, מתסכל או מבולבל לי אני מזכירה לעצמי שטוב לי.
ופה בהאיטי יש מקום שעושה אותי מאושרת. מהרגע שאני נכנסת בדלתות בית היתומים של PIH אני מתמלאת שמחה. יש לי מאות סיבות להיות מיואשת וכועסת. רב הילדים ששם ננטשו, בין אם כי נולדו כשלא התאים ובין אם בגלל שנולדו עם בעיה כלשהי.
חלקם ישארו שם לנצח וחלקם יתבגרו ויעזבו לחיות את חייהם.
חלקם בוכים כשמניחים אותם בעריסה כי הם יודעים שעד שירימו אותם שוב יעברו שעות.
אבל שורה שם גם אושר מהול בשלווה.
ילדים רצים, משחקים, מלאי תקווה ושמחים. שמחים כאילו אין דאגות בעולם.
ובאותה מידה קשה שם. כשסטף בן השנה קרא לי מאמא חיבקתי אותו ואמרתי הלוואי.
אז למה האושר הזה? כי לילדים האלה יש תקווה ויש להם יותר אושר מיאוש.
כי הצוות שלהם רוצה ללמוד ולעזור להם.
כי כל משחק חדש הוא עולם ומלואו.
כי יש להם סיכוי לעומת הרבה אחרים.
כי הם רוצים ונותנים אהבה.
כי אושר הוא עניין של בחירה והבחירה נתונה לנו, בין לבחור את האושר או את הייאוש, את ההצלחות הקטנות או את הכשלונות שנלווים אליהן, את השמחה או את העצב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה