פעם מזמן התרחש לו כשל במנגנון הגעגוע שלי.
לא התגעגעתי לאף אחד, כמעט.
היחיד שהתגעגעתי אליו לא יכול היה לחזור, מה שגרם לכל ענייני הגעגוע לעבור הכחדה רצינית.
לפני שבועיים התחלתי להתגעגע, למשפחה, לחברים, לריחות של הארץ. לחופש לנוע ממקום למקום, לקפוץ לשתות קפה לפנות בוקר באמצע ת"א, לקחת את האוטו ולרדת למדבר סתם ככה לסופ"ש, ללכת לים מתי שרק רוצים ולנשום בחופשיות.
יותר מכל חזרתי להתגעגע לאנשים שלא מתוך כאב של פרידה, אלא מתוך שמחה ורצון להיפגש.
והיום התחלתי להתגעגע לפה, להאיטי, לאנשים שמהם אני אצטרך להיפרד, גם אם פרידה זמנית, מהילדים שאני כ"כ אוהבת לחבק ולשמח.
אני חושבת שאני אוהבת את חזרתו לתפקוד של המנגנון הזה, יש בו משהו מבטיח ומשמח, הוא מאותת על רצון לעוד, רצון לקשר, קיומם של זכרונות. אומנם הוא טומן בחובו גם היבטים עצובים, אבל הוא מראה לי שמשהו נשלם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה