יום ראשון, 21 בפברואר 2010

החלטות

בגדול החלטה אינה דבר מסובך. אז איך זה שישנן החלטות שנראות כה מאיימות וכה הרות גורל?
שרק המחשבה עליהן מעייפת? שמעגלי האנשים אשר יושפעו מהן כה רחבים, פרטיים יותר או פחות.
החלטות שכאילו מסמלות ימינה או שמאלה מוחלטים.
החלטות שכל כך מפחידות עד שהן עלולות לשתק ולהשאיר אותנו באותו המצב, סטטי למחצה בלי הרבה שינויים.
כי כולנו אוהבים שינויים, אבל לא דרסטיים מדי.
מה זה דרסטיים מדי ישאלו אותי? כל אחד ומרחב הנוחות שלו. כל אחד ומה שהוא מוכן לסכן.

אני ממירה את המילה לסכן במילה לשנות.
שהרי אולי שינוי יוביל למשהו טוב יותר.

קשה לי להחליט.
מה שאומר שכתיבת שורות אלה לא קידמה אותי בפתרון הבעיה לשמה אני כותבת אותן.
ועדיין קשה לי להחליט, ואני מקווה שאני מחליטה את ההחלטות הנכונות.


יום שבת, 20 בפברואר 2010

שבע שנים

שבע שנים עברו, והמצב לא ישתנה. שבע שנים ושוב כמו בכל שנה נפגשים, ליד האבן שלך, ליד העץ.
כל שנה הכאב מתעטף בגוונים שונים ובחוויות שונות, חלקן מקהות אותו וחלקן פשוט מאירות אותו באור שונה.
ויש משהו משונה בחסר הזה שלך, הוא כבר לא יומיומי אבל הוא מגלם את אובדן ההבטחה. ההבטחה הזו לחיים אחרים. שכמובן שאין אני מרשה לעצמי, בחיי היום יום, להיכנס אליה, אבל ביום שהזה בשנה אני מרשה לעצמי ליפול פנימה. ליפול כאילו אל מחילת הארנב, לתת לדבריהם של אחרים להכנס אליי.
ואל תבין לא נכון, אני מרוצה מחיי, אבל זה כאילו עולם מקביל שנפתח ונסגר יום אחד בשנה.

ובתוך כל היום הזה, העצב מבהיל אותי. הוא מחזיר לי זכרונות שכאילו שכחתי ואני דואגת לך, מתגעגעת, מוותרת.
והיום הזה מתקיים בתוך עולם שלם של מאות אנשים, והוא מצליח להאפיל על דברים רבים.
והשנה, השנה רציתי אותך ולו לקצת. לא לספר לך עדכונים, כי לזה דאגו כל בני משפחתך, בכתיבה נהדרת, רגישה ואמיתית.
רק לקצת חיבוק בו אתחבא מהעולם ואדע שהכל יהיה בסדר.
והשנה זה תפס אותי בין האיטי להאיטי, בין עצמי ועצמי.
ואני יודעת שיהיו רגעים במהלך השנה שאחשוב עליך.
והשנים יעברו, ואנחנו מתבגרים.

באהבה,
אני.

יום שני, 15 בפברואר 2010

האיטי- צילומים או אי צילומים

למצלמה שלי אין שם, נתון די מפתיע בהתחשב בנטייתי לשיים דברים.
נתון זה מפתיע עוד יותר לאור העובדה שהמצלמה שלי נמצאת איתי בכל מקום שאני מגדירה אותו כחשוב או חשוב לתיעוד.....
בשלושת השבועות האחרונים הייתי בהאיטי, חלק ממשלחת סיוע של 14 אנשים מופלאים.
עבדנו המון ולא מצאתי זמן רב לצלם.
כשכבר לקחתי את עצמי ואת מצלמתי, לראשונה בחיי לא הצלחתי לצלם. לא הצלחתי לשים אוותה ביני לבינם. מישהו אמר לי שאני מרגישה קרבה גדולה מדי, לא האמנתי לזה........
לאחר כמה ימים שוב הלכתי לטכס יומי ולא הרגשתי בנוח לשים מולם את המצלמה וללחוץ, לתפוס אותם ברגע קפוא, הרגשתי כאילו אסור לי.
אסור לי בעולם הזה, בו האנשים האלו איבדו את כל מה שהיה להם לצלם אותם.
הקטסטרופה שלהם נחוותה על ידי כאובדן מוחלט של פרטיות. מאנשים הדרים בבתים הם הפכו בן לילה לשוכני אוהלים, מקבלי מקלט ומזון, מתמודדים עם הטבע ועם פחדים ממנו.
ומי אני שאעמוד מולם לצלמם? אולי אם הצילום היה חלק מתפקידי, כעיתונאית או מתעדת, הייתי מרשה לעצמי, אולי לא.
אולי פחדתי שאם אהפוך אותם לאובייקטים הם לא יאמינו לי, אולי לא בטחתי בעצמי.

כעת נשאר לי לתרגם תמונה לאלף מילים.........


האיטי

אמצע הלילה, רכב, ארבעה אנשים.
תאורת הרחוב מקרטעת, אך העיר ברובה אפלה, ואנחנו נוסעים ברחובותיה, מנסים לתעד את ההרס.
המצלמה מסננת נתונים רגשיים, ואלי פותחת אותם.

מנסים לתפוס שוט אחד שיגיד הכל. מנסים להבין את גודל הייאוש הזה.
והזרות הזו בין המוחשי שלפנינו והאין שבאוויר, לבין תחושת חוסר ההגיון רחב מדי.
קשה להבין איך עולם שלם, בגודל רחוב אחד, קורס ונעלם.
מדברים על זה בינינו, מנסים להסביר.
הראש בורח לסרטים, שוב מחסום אל מול המציאות, 2012, I legend ואחרים, כאילו מקלים עלינו, מישהו חשב על זה לפני.

אבל נוראה מכל היא האימה הזו, הלא נעימה, מהולה קצת בפחד, שמלווה את מופע האי הגיון הזה ולא נותנת מנוח.

ועכשיו אני פה, מרחק 14 שעות טיסה בלבד אך מליוני שעות חיים אחרים, מעבדת את התמונות ומזקקת את המציאות.
מפרידה בין רגשות לעשייה, ללמידה, להשלכות.
ועדיין מסננת.

יום רביעי, 10 בפברואר 2010

חמלה

לפני כחודש ביקרתי בסנדוויצ'יה השניה האהובה עליי בחיפה. שני דברים מוצלחים יש במקום הזה, מעבר לעובדיו.סנדוויצ'ים מוצלחים וברד לאורך כל ימות השנה 24 שעות ביממה. הברד מהווה מוקד משיכה להמוני ילדים בסיום ביה"ס ולשאר בריות בשאר שעות היום.
לאחר החלפת מילות נימוסים עם אחד העובדים נכנס למרחב הקטנטן נער כבן 15 שהגיע רכוב על אופניו. הוא נראה שליו ומוטרד בו זמנית.
הנער שנכנס "סבל" מטיקים מרובים. עלה בי הצורך לחבק אותו, וכמובן שוויתרתי לעצמי שכן מעשה שכזה עשוי להתפרש כרחמים או חדירה לפרטיות או כל רגש אחר מבחינתו של המחובק.
הסנדוויצ'מן הסתכל עליי ועליו חלופות וחלפה בינינו חמלה משותפת. לאורך הלילה תהיתי ביני לבין עצמי מהי חמלה והאם היא מצויה במחוזותינו, שהרי כחברה אנשים לא מוכנים שיפתחו בשכונתם הוסטל, הורים רבים נרתעים ממגע ילדיהם עם ילדים "חריגים", ואנשים רבים לא חומלים שכן אין הם רואים או שאינם רוצים לראות.
אולי חמלה הפכה לרגש בלבד.

ואז הגעתי להאיטי, ושאלת החמלה עלתה בי שוב. כמובן שבמרחב כמו האיטי החמלה היא דבר מובן מאליו. החמלה והסבל מוכרים עיתונים, מגייסים תרומות, מרוממים סלבריטאים.
החמלה שבלב כל אחד מהמתנדבים או העובדים של ארגוני הסיוע עוזרת לתפקד.

אבל הפעם, עלתה בי שאלה אחרת. עד לאן חמלה צריכה להרגיע? עד מתי? מתי צריך לתפוס את מקומה רגש אחר? רגש שיפעיל את הנפגעים ויוציא אותם מהמרחב של "לחמול עליהם".
לא כי לא מגיעה להם חמלה אלא כי מגיעה להם הזדמנות. הזדמנות אמיתית "לצאת מהחרא".
כמובן שמחשבה זו מעבירה אותי לשאלה איך יצאו בני האיטי מהמצב הזה, אליו נכנסו מנקודת שפל?
האם ישכיל העולם המסייע, והאו"ם בראשו לתכנן נכון?

אך שאלות אלו מוציאות אותי מתחום החמלה.
ולכן אסיים בציטוט של הדלאי למה:
"חמלה אמיתית אינה רק תגובה רגשית, אלא התחייבות ברורה, המבוססת על היגיון"

ובקישור לכלל השירים בעברית שעוסקים בחמלה

פיקניק

פיקניק

פיקניק 2

פיקניק 2