האיטי

אמצע הלילה, רכב, ארבעה אנשים.

תאורת הרחוב מקרטעת, אך העיר ברובה אפלה, ואנחנו נוסעים ברחובותיה, מנסים לתעד את ההרס.

המצלמה מסננת נתונים רגשיים, ואלי פותחת אותם.

מנסים לתפוס שוט אחד שיגיד הכל. מנסים להבין את גודל הייאוש הזה.

והזרות הזו בין המוחשי שלפנינו והאין שבאוויר, לבין תחושת חוסר ההגיון רחב מדי.

קשה להבין איך עולם שלם, בגודל רחוב אחד, קורס ונעלם.

מדברים על זה בינינו, מנסים להסביר.

הראש בורח לסרטים, שוב מחסום אל מול המציאות, 2012, I legend ואחרים, כאילו מקלים עלינו, מישהו חשב על זה לפני.

אבל נוראה מכל היא האימה הזו, הלא נעימה, מהולה קצת בפחד, שמלווה את מופע האי הגיון הזה ולא נותנת מנוח.

ועכשיו אני פה, מרחק 14 שעות טיסה בלבד אך מליוני שעות חיים אחרים, מעבדת את התמונות ומזקקת את המציאות.

מפרידה בין רגשות לעשייה, ללמידה, להשלכות.

ועדיין מסננת.