חמלה

לפני כחודש ביקרתי בסנדוויצ'יה השניה האהובה עליי בחיפה. שני דברים מוצלחים יש במקום הזה, מעבר לעובדיו.סנדוויצ'ים מוצלחים וברד לאורך כל ימות השנה 24 שעות ביממה. הברד מהווה מוקד משיכה להמוני ילדים בסיום ביה"ס ולשאר בריות בשאר שעות היום.

לאחר החלפת מילות נימוסים עם אחד העובדים נכנס למרחב הקטנטן נער כבן 15 שהגיע רכוב על אופניו. הוא נראה שליו ומוטרד בו זמנית.
הנער שנכנס "סבל" מטיקים מרובים. עלה בי הצורך לחבק אותו, וכמובן שוויתרתי לעצמי שכן מעשה שכזה עשוי להתפרש כרחמים או חדירה לפרטיות או כל רגש אחר מבחינתו של המחובק.
הסנדוויצ'מן הסתכל עליי ועליו חלופות וחלפה בינינו חמלה משותפת. לאורך הלילה תהיתי ביני לבין עצמי מהי חמלה והאם היא מצויה במחוזותינו, שהרי כחברה אנשים לא מוכנים שיפתחו בשכונתם הוסטל, הורים רבים נרתעים ממגע ילדיהם עם ילדים "חריגים", ואנשים רבים לא חומלים שכן אין הם רואים או שאינם רוצים לראות.

אולי חמלה הפכה לרגש בלבד.

ואז הגעתי להאיטי, ושאלת החמלה עלתה בי שוב. כמובן שבמרחב כמו האיטי החמלה היא דבר מובן מאליו. החמלה והסבל מוכרים עיתונים, מגייסים תרומות, מרוממים סלבריטאים.

החמלה שבלב כל אחד מהמתנדבים או העובדים של ארגוני הסיוע עוזרת לתפקד.

אבל הפעם, עלתה בי שאלה אחרת. עד לאן חמלה צריכה להרגיע? עד מתי? מתי צריך לתפוס את מקומה רגש אחר? רגש שיפעיל את הנפגעים ויוציא אותם מהמרחב של "לחמול עליהם".

לא כי לא מגיעה להם חמלה אלא כי מגיעה להם הזדמנות. הזדמנות אמיתית "לצאת מהחרא".

כמובן שמחשבה זו מעבירה אותי לשאלה איך יצאו בני האיטי מהמצב הזה, אליו נכנסו מנקודת שפל?

האם ישכיל העולם המסייע, והאו"ם בראשו לתכנן נכון?

אך שאלות אלו מוציאות אותי מתחום החמלה.

ולכן אסיים בציטוט של הדלאי למה:

"חמלה אמיתית אינה רק תגובה רגשית, אלא התחייבות ברורה, המבוססת על היגיון"

ובקישור לכלל השירים בעברית שעוסקים בחמלה

http://www.shiron.net/searchSongs?q=חמלה&type=lyrics