נתון זה מפתיע עוד יותר לאור העובדה שהמצלמה שלי נמצאת איתי בכל מקום שאני מגדירה אותו כחשוב או חשוב לתיעוד.....
בשלושת השבועות האחרונים הייתי בהאיטי, חלק ממשלחת סיוע של 14 אנשים מופלאים.
עבדנו המון ולא מצאתי זמן רב לצלם.
כשכבר לקחתי את עצמי ואת מצלמתי, לראשונה בחיי לא הצלחתי לצלם. לא הצלחתי לשים אוותה ביני לבינם. מישהו אמר לי שאני מרגישה קרבה גדולה מדי, לא האמנתי לזה........
לאחר כמה ימים שוב הלכתי לטכס יומי ולא הרגשתי בנוח לשים מולם את המצלמה וללחוץ, לתפוס אותם ברגע קפוא, הרגשתי כאילו אסור לי.
אסור לי בעולם הזה, בו האנשים האלו איבדו את כל מה שהיה להם לצלם אותם.
הקטסטרופה שלהם נחוותה על ידי כאובדן מוחלט של פרטיות. מאנשים הדרים בבתים הם הפכו בן לילה לשוכני אוהלים, מקבלי מקלט ומזון, מתמודדים עם הטבע ועם פחדים ממנו.
ומי אני שאעמוד מולם לצלמם? אולי אם הצילום היה חלק מתפקידי, כעיתונאית או מתעדת, הייתי מרשה לעצמי, אולי לא.
אולי פחדתי שאם אהפוך אותם לאובייקטים הם לא יאמינו לי, אולי לא בטחתי בעצמי.
כעת נשאר לי לתרגם תמונה לאלף מילים.........
שרון, זה עוזר לצלם מקומות, וטבע דומם, ואנשים שמכירים כמו מחלצים אחרים.
השבמחק