כל שנה הכאב מתעטף בגוונים שונים ובחוויות שונות, חלקן מקהות אותו וחלקן פשוט מאירות אותו באור שונה.
ויש משהו משונה בחסר הזה שלך, הוא כבר לא יומיומי אבל הוא מגלם את אובדן ההבטחה. ההבטחה הזו לחיים אחרים. שכמובן שאין אני מרשה לעצמי, בחיי היום יום, להיכנס אליה, אבל ביום שהזה בשנה אני מרשה לעצמי ליפול פנימה. ליפול כאילו אל מחילת הארנב, לתת לדבריהם של אחרים להכנס אליי.
ואל תבין לא נכון, אני מרוצה מחיי, אבל זה כאילו עולם מקביל שנפתח ונסגר יום אחד בשנה.
ובתוך כל היום הזה, העצב מבהיל אותי. הוא מחזיר לי זכרונות שכאילו שכחתי ואני דואגת לך, מתגעגעת, מוותרת.
והיום הזה מתקיים בתוך עולם שלם של מאות אנשים, והוא מצליח להאפיל על דברים רבים.
והשנה, השנה רציתי אותך ולו לקצת. לא לספר לך עדכונים, כי לזה דאגו כל בני משפחתך, בכתיבה נהדרת, רגישה ואמיתית.
רק לקצת חיבוק בו אתחבא מהעולם ואדע שהכל יהיה בסדר.
והשנה זה תפס אותי בין האיטי להאיטי, בין עצמי ועצמי.
ואני יודעת שיהיו רגעים במהלך השנה שאחשוב עליך.
והשנים יעברו, ואנחנו מתבגרים.
באהבה,
אני.
אוי... יפה... עצוב... החיים הם משהו מוזר.
השבמחק