לא בשביל לחפש מיקום לבית ספר אלא בשביל לחפש מצודה קולוניאלית בה הוחזקו עבדים.
נסענו על דרך ארוכה שנחצבה בשנה האחרונה ומובילה לכביש בן שנתיים, שמקצר את הדרך מהרפובליקה הדומיניקנית לפורט א פרינס.
הנסיעה עצמה הייתה חוויתית. הנופים מזכירים את הגליל העליון יחד עם אזורים מסוימים באירופה, והאוכלוסייה מזכירה את אפריקה.
במחצית הדרך הגענו לכפר קטנטן ועל הדרך עמדו כשלושים ילדים והעיפו עפיפונים. עפיפונים הם הספורט הלאומי פה, וגם אחד המשחקים היחידים שיש לילדים. והעפיפונים האלה מדהימים בגדלים וצורות יפהייפיות, ועפים כל כך גבוה.
דניאל אומר שאיפה יש עפיפונים ישנה תקווה. אני אומרת שבטוח יש שם שמחה וסיפוק כשהם עולים גבוה יחד עם גאוות הילדים.
לבסוף אחרי כשעה + של נסיעה הגענו למצודה.
טיפסנו אליה, הם בשביל המתון ואני במדרון קצר. עורב שזוגתו שמרה על הביצים חג מעליי וקרא קריאות איומים, וכמי שיודעת שעורבים מאוד מגוננים, הזדרזתי להיעלם מסביבתו.
המצודה אכן מרשימה, ולידה ישנה אחוזה קולוניאלית ענקית שהוקמה במאה ה-17, ובעליה היו הבעלים של מטע קפה ענק.
לאחר כעשרים דקות הצטרפו אלינו שני האיטיאנים צעירים שהסבירו לנו על המקום, הראו לנו דופן כפולה, אליה נכנסתי כמובן.
לאחר שירדנו מהמצודה הוחלט על יד מאריס ודניאל לאכול שם את ארוחת הצהריים, ושני החבריא הוזמנו.
שמותיהם, אם איני טועה הם מקסימו ורולדו.
הם היו מופתעים מההזמנה ועוד יותר מהאוכל ובייחוד מהקולה.
ישבנו, אכלנו ודברנו ואז הם אמרו שאם היינו האיטיאנים לא היינו מזמינים אותם, כי להאיטיאנים לא איכפת.
הם פירטו ואמרו שכשהם חולים הם הולכים לביה"ח האמריקאי, כי שם מטפלים בהם באדיבות.
אמרנו להם שמאריס האיטיאנית, ושהיא הבוס, הם חייכו ואמרו שדניאל ואני לבנים, ושיש מיעוט אולי שאיכפת לו.
הדבר השני שהם אמרו זה תודה על האוכל, כי הבטן שלהם כבר נמוכה ממחסור באוכל.
הם התרגשו מקולה ואפילו ממצות.
הם סיפרו שהדבר היחיד שהם קונים זה אורז וקמח תירס, כל השאר מהטבע.
אח"כ חשבתי עליהם, הם רעבים והם מחפשים משהו לעשות, ומה התקווה שלהם שם?
אין לי תשובה, אבל אני שמחה שעשינו יחד פיקניק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה