רב האנשים, כאשר הם נוחתים באזור אסון שואבים פנימה את ההלם, הבלבול, הכאוס, חוסר האונים ובדרך כלל את חוסר האנרגיה.
אתמול, לקחתי שני נשים מדהימות מאחת המשלחות הישראליות שפועלות בהאיטי על מנת לבצע הערכה בבית יתומים. הן אמרו לי שהן רוצות לעשות המון, אבל האיטי, הכאוס שבה, האדישות וחוסר היוזמה שואבים אותן פנימה. התסכול גדול. בסוף היום אן אמרו שפתאום הן מצאו את האנרגיה, את הצורך הזה לשנות בקטן את עולמם של 48 הילדים שראינו אתמול.
אחרי שביצענו את ההערכה חשבנו על איך נלמד את הנשים שמטפלות בילדים האלה להיות אקטיביות. מה תפקידנו במקום הזה. מנהלת המקום אמרה לנו שהלוואי והיו מטפלים בילדים באותה התלהבות בה מכינים את ארוחות הצהריים.
חשבתי על ההדרכה והחניכה שאנו צריכות לבנות. חשבתי על גורמי ההנעה שאצטרך להטמיע למן ההדרכה הראשונה ועד לרגע בו אעזוב את המקום הזה, ואדע כי הוא בידיים בטוחות, שלא רק מנקות ומאכילות, אלא לא נותנות לילדים האלה לשקוע התפתחותית.
החלטתי להתחיל מדוגמא אישית. במקום ישנם חמישה תינוקות בני שלושה שבועות אשר מבלים את ימיהם בעריסה. הסברנו את חשיבות החזקת תינוקות בגיל זה על הידיים. כולן הינהנו והמשיכו בשלהן.
הרמתי את אחד התינוקות וכרכתי אותו בתוך מנשא מאולתר, מראה להן איך לעבוד בלי הפרעה תוך מתן חום ליצור הפעוט הזה. תוך כדי הדגמה גיליתי שאמו נפטרה בלידה מ-HIV.
ניסינו להסביר מדוע חשוב להוציא את הפעוטות בני השנה עד שלוש החוצה מהלולים, ע"מ שיזחלו, ידברו אחד עם השני, ישחקו. ושוב ההנהון.
הוצאנו את כל הפעוטות ממיטותיהם, הנחנו על הריצפה ופיזרתי כדורים צבעוניים. התיישבתי לידם ובמשך 20 דקות שיחקנו יחד. הילדים היו מאושרים, זחלו, רצו, מחאו כפיים ושיחקו אחד עם השני.
בכל פעם שאחת המטפלות הביעה עניין עודדתי אותה כאילו זה עתה זכתה בפרס ענק.
והנה, לפתע, רב המטפלות שיחקו עם הילדים, וגם כאשר עזבנו את החדר המשחק המשיך.
מה המסקנה שלי מכל המתואר למעלה?
הראשונה היא שחברי משלחות צריכים גם הם העצמה, מוטיבציה ורגעים של שמחה על מנת לתפקד.
השנייה, שחניכה ודוגמא אישית הן אבני היסוד של הדרכה והתקדמות.
תמונות יועלו בהמשך (:
פורסם גם ב-saloona
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה