ביום חמישי ראיתי סרט שהצליח לרגש אותי, להצחיק אותי ולהדמיע אותי לכל אורכו.
בערך באמצע הסרט נזכרתי בעצמי הילדה, שהעיזה לחלום על לשנות את העולם.
הערצה לג'יין גודול, חלום על ספינת מגלי ארצות, כתיבה של משהו ממש חשוב....
חלום שנראה היה לי בזמנו הגיוני ומציאותי לחלוטין, וגם היום, בין מעשים כאלו ואחרים
אני מנסה להעיז לחלום על להצליח לשנות דברים, לטובה.
הסרט מספר את ספור השביתה הראשון של נשים בבריטניה {1968}, שביתה שהביאה לחקיקת חוק
לשוויון שכר שין נשים וגברים בבריטניה {1970} שגרמה לשאר המדינות המערביות ליישר קו.
גיבורות הסרט הן נשים, והגברים שם תומכים בהן, לא מבינים אותן, צוחקים עליהן ומעריצים אותן.
גיבורת הסרט היא אשה שמגלה שההגיון הברור מאליו צריך להיות המציאות,
ושרק שיוויון אמיתי בזכויות יוביל לחיים שאולי לא יהיו שיוויוניים בכל, אך נקודת המוצא תאפשר הכל לכולן ולכולם.
יצאתי מהסרט מחוייכת מהסרט, מהפרספקטיבה, מההישגים וחשבתי האם היום, 40 שנה אחרי, אנחנו לא צריכות לשבות מדי פעם (:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה