עמוק עמוק בפנים אני גם זאבה בודדה, כמו שכינתה אותי בעבר אחת מבנות דודיי. עם זאת אני מאוד אוהבת את חבריי אהבה עמוקה ולא יכולה לדמיין את חיי בלעדיהם.
אחד האירועים המכוננים בחיי שחידד לי את ההבנה, הצורך והרצון בחברים הוא אירוע שארע לפני שבע שנים.
לפני שבע שנים וקצת איבדתי את מי שהיה החבר הכי טוב שלי. לא בעקבות ריב או ריחוק אלא בשל תאונת דרכים, אובדן סופי. הפרידה ההיא הותירה אותי חשופה ומפורקת, ובלי האיש שרציתי שיהיה לידי יותר מכולם.
החברים שלי עזרו לי בבנייה שלי מחדש, וכן, גם איבדתי כמה בדרך. החל מהרגע הראשון בו עדיין לא נשמתי חברים דיברו, הקשיבו, ישבו לידי, הוציאו אותי לשדות העמק, ישנו לידי והחזירו לי את הנשימה.
הם אלו שאם אני רחוקה או קרובה עוזרים לי למצוא את האיזון, את השקט וחלק מהתשובות.
הם אלו שעוזרים לי למצוא את דרכי דרך חיפוש ומציאת דרכם ודרך קשיים רחבים משותפים.
בעוד שבוע אני מוציאה ספר ילדים בנושא רגיש וקצת מסובך והחברים שלי ליוו אותי לאורך כל הדרך, קראו, העירו, האירו, היו סבלניים ותמכו.
תהליך היצירה הזה, בו ביקשתי עזרה, לעיתים מחוסר בטחון, לעיתים מהרצון לשתף אותם יסתיים בקרוב מבחינת יצירה ויעבור לשלב אחר.
אני יודעת שלא הייתי מצליחה בו בלעדיהם, ועל זה, ועל כל השאר אני מודה.
והיום, זאבותי מתגנבת לעיתים רחוקות יותר מבעבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה