אז מה עכשיו? אימונותרפיה וקבלת החלטות

יש שלב בו עולה השאלה - what the fuck? עד מתי?
שאלה שפגשה אותי בחודש וחצי האחרון בעיקר מול תסכול לצד חוסר יכולת של כל הרופאים והאחיות המעולים שמקיפים אותנו להפחית את רמת הכאבים של דן, על אף הרצון והנסיונות שלהם.ן.

יש משהו שמלווה אותנו כבר כמעט שש שנים - טיולים שהם בועה של מציאות חלופית,
יוצאים כמשפחה לכמה ימים של מרחב אחר, בו השגרה משתנה לגמרי והמחלה של דן תופסת מקום אחר.
נכון, לפעמים אנחנו מטיילים לבד ודן נח כמה שעות, אבל בד"כ - הנסיעות - בין אם בארץ ובין אם בחו"ל הן חוויה מעולה,
בה אנחנו יחד, צוברים חוויות ותחושה של נורמליות- אין ביקור בבתי חולים, אף אחד לא יוצא לשגרת היום הרגילה, כולנו בחוויה משותפת.

באוגוסט האחרון, טסנו לטיסה שתוכננה מזמן, לשבוע בכרתים, וזו היתה נסיעה מורכבת וקשה,
בהתאמה מפלס הדאגה שלי עבר למצב הישרדות, כדי לשמור על אופטימיות וכמה שיותר זמן טיול משותף, לצד תפעול הכאבים, הצורך לנוח וחוסר היכולת לנוע חלק ניכר מהזמן - של דן.

כשחזרנו, ישירות לבדיקת MRI חירום הבנו שיש גרורות חדשות, הכורדומה התקפית ואסרטיבית - לא בקטע טוב,
ואי אפשר לנתח - דן מפרט בפוסט שלו.

במקביל, אחרי שתי ביולוגיות שלא עבדו, אבל הגיעו עם תופעות לוואי נוראיות, האונקולוג המליץ על אימונותרפיה,
בדיקת מאמרים, סקירת AI, התייעצות עם המרכז בשוויץ - זו האפשרות הישימה היחידה.
ודן - לא ממש רצה,
שהרי לפי הסטטיסטיקה של המצב - עלולות להגיע תופעות לוואי, רק שבאימונותרפיה - הן יותר זוועה.

אבל,
גם אם הסטטיסטיקה נמוכה להצלחה - כשאין אפשרות אחרת - התקבלה ההחלטה,
ובאופן פלאי, בזכות חברים לרפואה, קופ"ח אישרה את המקרה הייחודי של דן - על אף שכורדומה לא נכללת בסל לעומת סוגי סרטן אחרים לתרופה.

לאן פנינו? שאלה טובה,
בינתיים, כמו תמיד - מביטים על המציאות נכוחה, מקבלים החלטות, ממשיכים שיקום - גם בבית (אני בתפקיד הקרציה שמזכירה - סקווטים, גמישות, מדרגות - ברננה 😎) ולא מוותרים על הטיול הבא 😍💪

את התיאור של דן תמצאו פה - בבלוג שלו

והנה ההתחלה

אימונותרפיה וקללות אחרות

לפני כחודש וחצי הגיעו עוד בשורות לא כל כך טובות, בלשון המעטה. ההמון שסביבנו רצה לעזור עם רעיונות מגוונים למימון תרופה שאינה בסל לחולי כורדומה, אלא רק לחולי סרטן (הייתם מאמינים?)
זה התבטא ב - "בואו נפתח מימון המונים", ועוד שלל טיפים והצעות "יצירתיות", מייבוא התרופה לבד דרך לטוס לקבל טיפול בהודו - ועוד שלל פתרונות שבעיקר הצחיקו אותי, אבל חשבתי עליהם גם ברצינות, בעיקר על הודו – אבללמה אחרי השבתון של שרון?
השתדלתי להימנע מבני אדם שאני לא ממש חייב להיות במגע איתם, ולהתעסק בעיקר בענייני הבירוקרטיה על כל גווניה: ממס הכנסה, דרך קופת החולים שלי (מולה חברים לרפואה עזרו להגיש עבורי בקשה להכרה בי כמטופל ולסיוע במימון הטיפול — שבכלל לא הייתי בטוח שיש לי אליו כוח כבר; הרי שתי תרופות ביולוגיות לא עזרו, אבל הגיעו עם יופי של תופעות לוואי).

בין לופ ללופ שאני חי בו אני מבלה יותר מדי במיון לאחרונה, בעיקר בגלל כאבים הזויים שלא מצליחים לאזן לי, ובאמת שתותחי אופיאטים כבדים מעורבים פה. 

תעבירו למי שצריך, 
חיבוק ובריאות לשנה החדשה

הליכון - עניין תודעתי

לפני כשלושה חודשים הכאבים של דן הפכו להיות יותר מורכבים וקשים,
אחרי כשבועיים הוא שלח הודעה לנוירוכירורג המופלא שמטפל בו, פרופ' הראל משיבא, ששלח אותו ל - MRI.
התוצאות הגיעו בחמישי, ונשלחו אליו ישירות ע"י דן, ואז טלפון.
טלפון מרופא מטפל עם הגעת בדיקות משמעה אחת - צרות (למעט בדיקות שמאשרות משהו שמח / סיום טיפול / קליטה להריון),
ואכן, הוזמנו לראשון בבוקר למחלקה.

הגענו. מבינים שמשהו קורה, השאלה היתה מה יפתיע אותנו עכשיו?

גידול חדש, מהחוליה שהוקרנה הכי הרבה, בכמות פרוטונים שאמורה לחסל מערכת אקולוגית וכורדומה, אבל הכורדומה של דן, אין מה לומר - ייחודית, פתית שלג ארור וקרצייתי. וכמובן - שחייבים לנתח מהר, כי הלחץ על חוט השדרה עלול, ודי מהר, לשתק את דן. וכמו תמיד, נוהל כניסה להכנות - 
קניות, הזמנת מקום לג'וש לפנסיון המופלא שלנו שאין שני לו, התנהלות בנים, עזרה מסבאים ושינוי לו"ז שהעזנו לתכנן 😈

הפעם, דאגתי יותר מתמיד, ארבע וחצי שנים של ניתוחים, טיפולים, נסיונות - והעייפות הפכה לחלק מהחיים שלנו, 
מנסה לגנוב מקום מהמרחב של האופטמיות והתקווה - שלשמחתנו אנחנו מעגנים אותן, מזינים אותן ושומרים עליהן מכל משמר, רוב הזמן המכריע.

שש בבוקר אני בשיבא, אבא של דן יגיע בשבע לארגן את הבנים,
שש וחצי יורדים למטה לחדרי הניתוח, וממש מהר מכניסים אותו לניתוח.
ואז, מתחילה ההמתנה; הפעם קבעתי עם חברה, אבל ביקשתי שתגיע מאוחר, והרגשתי את הצורך בשקט ובסוג של "שגרה" - 
אז עשיתי זום עבודה בין 08:30-09:30 וקראתי ספר.
בין לבין שיחות קצרות עם נשים שהבעלים שלהם בניתוח מסיבות מגוונות, ואישה אחת, מקסימה, שהחזיקה הרבה דאגה, חשש מהעתיד לבוא, אפילו פחד מהשיקום - מה יקרה אם הוא לא יצלח............ דברים הגיוניים שאנחנו משתיקות בד"כ, והרגעות הדדיות עם איחולי בריאות.

לקראת 13:00, ניתוח קצר יחסית לדן, די בסמוך לסיום הספר שהתחלתי וסיימתי, הודיעו שהוא יצא; הפעלתי את רוב קסמיי ורופא אדיר נתן לי להכנס לראות אותו (לידיעה - אסור להכנס לפוסט ניתוח לראות מנותח, אלא אם מדובר בילד.ה).
אחרי כחצי שעה התחיל המסע למחלקה, ודי במקביל חברה שלי הגיעה.........

קפיצה ליומיים שלושה קדימה - מחד, ניתוח קצר יחסית לקודמיו, התאוששות ראשונית- פשוטה יותר,
אבל
בגלל מעיכת חוט השדרה - ההליכה, איך לומר, ברווזית משהו ולא יציבה.
וכך מצאתי את עצמי ביום השחרור רצה ליד שרה בצד השני כמעט של שיבא ומביא - הליכון.

הליכון הוא ארוע רגשי נרטיבי

הליכון הוא עצם שמשויך לגיל אחר, לפציעות אחרות

הליכון מגביל

הליכון גם ממש עוזר כשצריכים יציבות

ההליכון בעיקר לא היה צפוי

דן כתב על החוויה עם ההליכון פה 

על איך נפרדנו ממנו - בפוסט הבא.

שאלות / תגובות / העברות למי שצריכים לקרוא - באחריותכן.ם 💙

כל הזכויות שמורות לשרון מיכאלי רמון ©

ניתוח חירום - בין אופרציה לכוחות על של חזרה לשגרה

 אני שונאת רכבות הרים בפארקי שעשועים. לא בגלל הגובה, לא בגלל הלופים, בגלל שלאורך כל הנסיעה אני מדמיינת את המסילה מתפרקת, את הברגים עפים החוצה ואת הנפילה. ומחלה כרונית קשה היא סוג של רכבת הרים, אבל כזאת שבנויה מחלקים - חלקים של רכבת הרים ש - 6 FLAGS וקלנועיות של ירידים אמריקאיים משנות ה - 30, עם חיזוקים והדבקות.

במסע של דן ושלנו, שמתקיים בכמה צירים
של דן - כחולה, נושא הכורדומה
שלנו כמשפחה
של כל אחד מהבנים
ושלי.

יש מחווית רכבת ההרים,
ואלו לא רק הבחילות של דן מהביולוגית, האופיאטים והעייפות.
וכך, לפני שלושה שבועות בדיוק
ניתוח חירום.

לדן ולי יש תפיסה משותפת שכאשר אין ברירה, חותכים ומתקדמים - הבנה מילולית כשצריכים להוציא ממנו גידול שמאיים לשתקו. דן כתב על החוויה וההבנה שצריך ניתוח שלו פה - ואני ממש מאמינה שא.נשים שעוברים משהו דומה צריכים לקרוא אותו, כי כמות ההחלטות האוטונומיות והאוטונומיות בכאילו, מלוות כל אחד במסע רפואי ארוך (פיסית ונפשית)

ואני יש נכנסת למוד אופרטיבי,

לו"ז ילדים, לו"ז העבודה שלי אל מול המצב, טיפול בכלבים, חשיבה על קניות בדגש ענייני אוכל וניהול ארוחות / הזמנות / כריכים לבית הספר, הכנת תיק בית חולים לדן, תיק עבורי, ציוד למחלקה, הודעה להורים ולחברים, עיסוק בבירוקרטיה של קופת חולים, עדכון מחנכות ועוד.
הפעם ישבתי מחוץ לחדר ניתוח מרבע לשבע בבוקר עד 14:15, בזכות רופא מקסים אחד הסכימו שאכנס לראות את דן בחדר התאוששות; מבוגרים מועלים למחלקה ורק אז, לרוב בני המשפחה רואים אותם. הצורך בשקט בחדר התאוששות והגיל של המנותחים (הורים נכנסים לילדיהם הצעירים) משאיר אותנו בחוץ. ובחוץ היינו קבוצה של נשים מחכות, כל אחת לאיש שלה. והשיחות זרמו, על הדאגה, הפרוצדורה והתקווה שהניתוח יעזור והשיקום יהיה קל.

ואחרי הניתוח, אותו דן מתאר בפוסט הזה

בכל פעם מחדש, מארגנים את המציאות, מארגנים את ניהול הכאבים ככל הניתן, ועוצמות של חזרה לשגרה,
ולצד שינויים בבית עד שחוזרים להתנהלות רגילה, החיים בחוץ כאילו ממשיכים, לפעמים כמו בפיצול מוחלט בין הדברים,
ואולי, זו המשמעות של גמישות.
ודן אחד 💓שבכל פעם מוכיח שיש לו כוחות על.

ותודה ענקית לצוות המדהים של נוירוכירורגית תל השומר ולנוירוכירורג המופלא של דן, פרופ' רן הראל, ולמתמחים שנפלאים שלו.

למה לשתף? למה לכתוב על התמודדות עם מחלה קשה?

 אנחנו בדיוק שבוע אחרי ניתוח דחוף של דן, לא, לא מתרגלים לזה.

הפוסט של דן מספר על הקפצה לבדיקת MRI

שהקפיצה את דן, בזכות הנוירוכירורג המדהים שלו לניתוח

אני רוצה להתייחס לשאלה - למה לשתף?

אז, כמה נקודות חשובות על למה בכלל בלוג

💜 מענה רגשי כתיבה היא כלי פסיכו-סוציאלי מעולה למי שעובר שיט. היא מאפשרת לסדר מחשבות, לייצר הגיונות, לשחרר. יש בה פן יצירתי, והיא יכולה גם להחליף דיבור על הדבר. פסיכולוג חברתי בשם ג'יימס פנבייקר, שחקר עשרות שנים את הכתיבה כטיפול, כתב שאם תרופה הייתה מציעה תוצאות דומות לכתיבה אקספרסיבית – היא הייתה נחשבת לפריצת דרך רפואית. לא פחות.

💜 שיתוף, מידע בלוג נותן מידע לאנשים אחרים, ולא נעלם בפיד מתחלף. הפוסטים מראים שעוד מישהו במסע – אחר אך דומה. זה נותן פתח לתקשורת. ויש עוד משהו שלא תמיד חושבים עליו: כשאנשים קרובים כבר קראו את הפוסט האחרון, דן יכול לקבל הזדמנות לא לדבר על המחלה רק ברמת "מה שלומך", אלא לדבר עליה ברמה עמוקה יותר- מתוך מקום שכבר יודע.

💜 אקטיביזם חברתי זה "מנרמל" – אבל בקטע טוב – את העובדה שצריך לדבר על האתגרים שאנחנו עוברים. מלי נבו כתבה לי, ואני מסכימה איתה, שזה מאפשר לחברה להיות טובה יותר, פתוחה לשיח על דרכי התמודדות ואפשרויות לריפוי. מחקר שניתח מאות נרטיבים של אנשים שבחרו לשתף את מחלתם בפומבי מצא שהם ממלאים שלוש פונקציות: חינוך, השראה, ואקטיביזם – שיתוף מגדיל ידע ציבורי, מעורר אחרים לפנות לעזרה, ומקדם שיח חברתי רחב יותר. ואן פת הוסיפה שיש בזה פוטנציאל של מניעת בדידות חברתית של מי שקורא.ת

לא נעים לצאת לרוץ

בשבוע שעבר יצאתי לרוץ בעשרה לעשר (21:50), ברבע לעשר דן כבר שאל למה אני מותחת את הזמן.

וכשרצתי זה היכה בי,

לא נעים לי. מצד אחד כמעט שום דבר לא מרפא את המוח ואת הלב כמו לרוץ (בשבילי),

מצד שני דן לא יכול.

חלק ניכר מהשנים שלנו יחד היו מלאות ברכיבת אופניים ברחבי העיר, טיפוס והרבה טבע והליכה אינסופית ברחבי העיר, מחפשים גינות חמד.

בחמש השנים האחרונות, הכורדומה העקשנית של דן מחבלת ביכולת של דן לנוע כמו פעם.

ובחודש האחרון, קצת לפני החלפת הביולוגית, התחילו לדן כאבים חדשים,

נוראיים, וכלום לא עוזר, וכל מה שמקל מקל למעט זמן.

בפוסט החדש שלו,

הוא כותב על זה, וברור ששומרים על אופטימיות, אבל זה קשה ומעייף, ויש הרבה דאגה. ואחד הדברים שקורים הם השתבללות לזמן בית ויחד, ואז - מה חדר כושר עכשיו?

דן סיים את הפוסט במשפט שסביר שתוצאות ה MRI השבוע לא יהיו לטובתו,

אני מחזיקה את האפשרות שברור שהן תהיינה לטובתו, או לפחות נגד הכאבים.

זה הפוסט של דן - ממליצה לקרוא

ומי שלא עקב.ה - בפייסבוק שלי אני כותבת את כל מה שקורה לנו במסע הזה של הכורדומה של דן, בן זוגי, והחל מהרגע שהוא כותב על זה בבלוג - זה כמו כתיבה מקבילה, כל אחד.ת מנקודת מבטו ומהחוויה המשותפת שלנו

הבחירות המקומיות - כשלון חברתי בראי חינוכי

בשבוע שעבר הקדשתי כמה שעות טובות לעניין הבחירות המקומיות. שוחחנו על בחירות אישיות והשפעתן עלינו ועל הסביבה, על בחירות מקומיות ומדיניות, על בחירות ככלי דמוקרטי ועוד.

והתעוררנו הבוקר ל- 56% הצבעה ביום שבתון.

איזה שיעור החברה הישראלית מלמדת את ילדיה?

שיעור בחוסר אחריות וחוסר אכפתיות

שיעור ב - "יהיה בסדר"

שיעור ב - אני, זכותי להתלונן, גם אם לא עשיתי דבר לשנות את המצב.

שיעור בשימור האליטות והקבעון המחשבתי (מי אמר ת"א?)

והנבחרים והמפסידים?

ראש העיר המפסיד של נהריה, ג'קי סבג, הפסיד (רחמנא לצלן) אחרי 30 שנה!! ומה היה לו להגיד? שתושבי העיר "כפויי טובה".

באמת? 30 שנה ניהלת את העיר ואופס, העם אמר את דברו. תיפרד יפה, תגיד תודה ושמחתי להנהיג, ותפנה את מקומך לאיש/ה חדש, לשינויים נדרשים.
אפשר להקרין בכיתה ולשאול את הילדות/ים מה דעתן - 

ג'קי סבג

חיפה - יהב הנעלב, שעשה רבות למען העיר, לא מסוגל לצאת בהצהרה? לפרגן?

תל אביב - מאות ואלפים פוסטים על שינוי, אחוזי הצבעה נמוכים, שימור הסיטואציה. נכון שחולדאי עשה רבות לטובת העיר, אבל 20 שנה, באמת? זה לא מידתי.

יום שבתון, וחוץ מקניות ומעט טיולים לא 50% לא מסוגלים להשפיע על המרחב בו אנחנו חיות וחיים?

תעודת עניות להשפעת החברה האזרחית על חייה.

אבל!! יש כמה נקודות אור (:

שעור הנשים הרצות השנה לרשויות המקומיות היה הגבוה ביותר אי פעם!! - קצת נתונים על הרצים/ות

בחיפה תהיה לראשונה, ראשת עיר (: מחזיקה אצבעות לשינוי - קאליש יעל

תנועת "הלביאות" רצו למועצת אשדוד, הביאו שיח נקי, מודעות סביבתית ועוד, והצליחו להכנס למועצה!!

עליזה בלוך, אשת חינוך, ניצחה בשיח של אחדות ושינוי בבית שמש!! וראש העיר היוצא ברך אותה ואיחל לה בהצלחה!!

בטח יש עוד שאני לא מודעת אליהן (נקודות אור), אבל ראוי יהיה לדון על הבחירות שהיו, שיח ביקורתי, מציאותי, מקדם.

שרון מיכאלי - רמון

פני לאן?

זמן רב לא כתבתי בבלוג הזה, אולי כי מצאתי מרחב של שקט,

אולי כי פתאום תהיתי את מי זה מעניין

אולי כי התעמקתי בכתיבה אחרת, מקצועית

אולי כי חשבתי שהגעתי למנוחה והנחלה המקצועית שלי

כי אני, הדרייב שלי הוא לשנות

להרגיש שאני מועילה, ומשנה, ומזיזה הרים

וכשנכנסתי לפני חמש שנים למשרד החינוך,

עם חלום מטורף

לשנות את פני החינוך

לנהל בתי ספר

הייתי בטוחה שזה יקרה

וגיליתי, שאני שבויה בבירוקרטיה

ושבעולם שמי שצועקת את עצמה מצליחה, אני לא מצליחה לצעוק

ושהבלוג שלי, חינוך גמיש, מצליח (הי, 8000 צפיות לפוסט חינוכי)

אבל, לא הפך אותי עדיין לאושיית חינוך

ואני לא יודעת מתי אנהל בי"ס

וזה לא תלוי רק בי.

ופתאום, מחשבות שאולי הכניסה לחינוך, הכניסה היומיומית לכיתה

דווקא עשתה את ההיפך

כי מי שמכיר אותי היום מכיר אותי כשרון המחנכת, מנחת סדנאות לנשות חינוך

אולי אפילו כיזמת טוגי

אבל לא כשרון שהזיזה הרים

אז אני שוב בזמן של תהיות, וחיפושים
ויודעת שדברים חדשים יגיעו.

ואם יש לכן ולכם עצות או רעיונות, אשמח לשמוע (:

פרדוקס האופניים בתל אביב

תל אביב מובילה ביצירת תשתית אופניים לרוכביה, תושבי העיר ואורחים מבחוץ. שבילי האופניים אינם מושלמים מסיבות רבות-
חוסר רציפות, שוני בכיוונים, הפרעות מרכבים חונים, מפגעי פחי זבל על השבילים, עליות לא הגיוניות (אם בכלל) למדרכות, מחסור במתקני קשירה ועוד.

עם זאת, מתכנני העיר משתדלים לשפר את המצב ולהוסיף שבילים.

במקביל, רבים רוכבי אופניים שבטוחים שברגע שהם עולים על האופניים רחובות וכבישי העיר שלהם.
הצפצפה שלהם הופכת לכלי נשק מרעיש ומעצבן, הם אגרסיביים, לא מאיטים ואף פוגעים בהולכי רגל.

תוסיפו לזה את האופניים החשמליים שנמכרים כלחמניות חמות, גם לילדים עצלים, שהוריהם בוחרים להיות שותפים למחדל בטיחותי, בריאותי ואנושי והנה, אנו במערב הפרוע.

ואכן בת"א נפצעו בשנים האחרונות המון הולכי רגל, ילדים וקשישים בעיקר, ואף נרשמו שני מקרי מוות כתוצאה מהעניין.

תביעה ייצוגית הוגשה, ו............. העירייה החליטה לבצע מהלך אכיפתי, ישראלי למהדרין.

שמו את כל הביצים בסל אחד, ללא התייחסות למציאות:

1. איסור גורף על רכיבה על מדרכות ללא שבילים- קרי, ירידה לכביש והיצמדות לימין, גם עם ילדים על האופניים.

2. אכיפת חבישת קסדה עד גיל 18.

3. אכיפת רכיבת ילדים מתחת לגיל 16 על אופניים חשמליים.

4. הגבלת מהירות אופניים חשמליים.

5. נסיעת אופניים חשמליים על המדרכה.

6. אי דיבור בסלולאיר ברכיבה (מבורך)

7. נסיעה נגד כיוון התנועה (מקווה שרק במידה ורוכבים על הכביש)

8. הפרעה להולכי רגל במעבר חצייה- מי מגסיר את ההפרעה? מהי הפרעה?

כל הסעיפים הגיוניים, ראויים ומצריכים אכיפה, למעט ירידה מהמדרכות בכל מקום בו אין רציפות שבילים, זה מסוכן, לא הגיוני, ומבדיקה עולה שאין לרוכבי האופניים יכולת רחיפה. ישראל מובילה באי סובלנות בכבישים ובתאונות דרכים עם נפגעים בעולם המערבי, זה חייב להיות שיקול.

בישראל, כשרוצים "להראות" למישהו משהו, או לציבור מסוים יורים בכוח לכל הכיוונים, צריך שתהיה פה חשיבה מושכלת לצד שיפור השבילים.

סעיף 1 חייב להיות מוסר, תוך הדגשה שמי שייתפס מתפרע, מצפצץ את עצמו לדעת או מאיים על רוכבים, בהיותו/ היותה בטוחים שהמדרכה שלהם ייקנס. סעיפים 7 ו-8 דורשים הבהרות ברורות, וראוי הוא שיוסבר גם להולכי הרגל איך ללכת נכון, כמובן שללא אכיפה נגדם/ן מכיוון שהמרכות הן בראשונה של הולכי הרגל, אך חייבת להיות הסברה רחבה, שאינה אכיפתית בלבד.

אכיפה- עולה השאלה- מי יאכוף את כל העניין? אבל זו שאלה שולית בתכנית שהיא גדולה מדי לאכיפה הגיונית, אך שאלה מאוד קריטית בעיר בה לא מצליחים לאכוף- חנייה לא חוקית, חניית אופנועים על המדרכות, נסיעת אופנועים על המדרכות והשדרות ועוד.

כלל התכנון העירוני וחוויות התושבים הם נושא שגדול על רוב העיריות בארץ, חבל שעיריית ת"א שעושה בקטנות שיתוף ציבור לא משכילה לעבוד חכם.

לינקים חשובים:

תגובת העירייה למחאה על האכיפה- שבילים לא הגיוניים מרחבי העולם; אין ספק שהומור אמור להרגיע אותנו.

כתבת "הארץ" על רכיבה בת"א- עיר שאוהבת קנסות

מחזירים את המדרכות לת"א- מדרכות

ובינתיים, שיהיה לנו בהצלחה, הולכי/ הולכות רגל ורוכבים/ות כאחת

חג שמח.

הקשר בין השעיית מורה בשל פריצה לחפציה וחשבונותיה האישיים לתשלום לוועד בית הספר

אני חדשה במערכת החינוך, ולצערי, למדתי מספר דברים. מספר דברים אשר כל בוגרת B.A בסוציולוגיה תוכל לומר לכם שהם היסוד של הרס פרופסיה:

1. מורות, חלקן הגדול, תופסות את הפרופסיה כחלשה משום שאין בה הרבה גברים.
הדבר נובע מסיבות שונות, אך מושתתת על סוציאליזציה ישראלית- פטריארכלית- צבאית, בה במקום בו יש הרבה גברים יש יותר יוקרה, חשיבות, רצינות וכמובן שכר גבוה יותר.
אמונתן משפיעה כמובן על הפרופסיה, במשקל כבד כמו גורמים שוחקים אחרים בחברה הישראלית.

2. מורות צריכות לעשות ביטוח אחריות מקצועית, שכן להורים יש את הסמכות לתבוע אותן אישית.
בשנים האחרונות מתחיל להיווצר שינוי בעקבות תביעת מורות את המערכת, ועמידת מערכת המשפט לצידן.
אבל בואו ונחשוב על זה רגע- כאשר אתן/ם עובדים כשכירים מקום העבודה מגן עליכם (אלא אם התנהגתם באלימות/ הוניתם וכד'). משרד החינוך, חושב שזה בסדר שמורות תתמודדנה עם הורים לבדן, כאשר ביום יום הן עובדות תחת משטר מנרמל ובירוקרטי.

3. מורות משלמות וועד בבית הספר על- מנת שיהיה לנו קפה, חלב ועוגיות.
משרד החינוך מתקצב כל בי"ס ב-1600 ש"ל לשנה (!!!) לשם כך.
אני לא חושבת שאנו סטארט- אפים שמוציאים את הסכום הזה בחודש לחברה קטנה, ועדיין, יש בזה משהו מבזה.


בשלב הזה, אתן/ם אולי תוהים מה לנקודות אלה והשעיית המורה, והנה הקשר-
משרד החינוך נותן שירותים לתלמידים ולהורים, נותנות השירותים הן מורות ומנהלות והן מפוקחות על- ידי מפקחות ופקידות באגפים ובמשרד החינוך.
משרד החינוך אשר צועק כי מטרותיו הן חיזוק מעמד ההוראה, שינוי אופי הלמידה (משמעותית כמובן), צמצום הפערים ועוד, טוען כי למורות יש אוטונומיה, ואכן קיימת אוטונומיה, אך היא מוגבלת על- ידי פחד, נירמול, חוקים וצרכי המערכת.
במקביל לזה, מכיוון שמהערכת מפחדת / מודאגת/ לא יודעת ברוב המקרים לייצר שיתוף פעולה איכותי של מורים והורים ומורידה רבות מאחריות הילדים והוריהם אל מול המורות והמערכת, ברגע שמתרחש אירוע של חדירה לפרטיות של מורה, המעשה הראשון הינו השעייתה.

לא עמדו לצידה, לא הטילו אחריות ברורה על הילדים וגם על הוריהם, ואף ניסו להוציאה מהמערכת.

מורות, אנשי חינוך, מובילי שינוי חינוכי- קהילתי והורים ייצטרכו לקבל החלטה בקרוב אם אנו באמת רוצות ורוצים שינוי במערכת החינוך. במקביל לצעדים רבים שצריכים להיעשות בהכשרת המורות, במדידה, באופי הלימוד ועוד יש לחזק מחדש את מעמד הפרופסיה, את המורות שנושאות על גבן את החינוך היומיומי, הסיזיפי, המהנה, המאתגר והמורכב,
30-40 עולמות בכל כיתה.



קישור לכתבה על ההשעייה:


http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2431581

אתמול היא חזרה ללמד.....

טראומתי, אני?

ישנה משמעות רבה לתת התייחסות משמעותית לכל ההיבטים הנפשיים של כל מי שחי תחת איום הטילים, לכ מי שנלחם, לכל מי שגויס לתקופה של למעלה משבועיים (גם בעורף), לכל מי שצופה באובססיביות בטלוויזיה ולכל מי שחי בעוטף עזה, בדגש על יישובים מסויימים.

מדינת ישראל "ייצרה" מספר מומחים עולמיים בתחום בריאות הנפש והטיפול בלחץ וחרדה, טראומה ופוסט טראומה.

אני מפרידה בין שלושת הנושאים משום שהטיפול בהם שונה וההתייחסות אליהם שונה.

המצב המתקיים בארץ בשנים האחרונות הוא בעל מאפיינים מוכרים בספרות ובפרקטיקה, אך גם ייחודי בשל היותו מתמשך, ובשל גורמים מתערבים שונים הפועלים על התושבים והחיילים המעורבים במצב.

אני יודעת שניתן לשאול עשרות שאלות על המוכנות והבקיעים בה אל מול איום מתמשך, תקציבים רבים ומומחים ואירגונים הפועלים בשטח, אך אני בוחרת להעלות שלושה צרכים ברי יישום, שלדעתי, על סמך עובדות, לוקים בחסר.

חשיבותם, בימים אלה, ולא בעוד שבוע, חודש או שנה, מתמצה בכך שיש לטפל בנפש בסמיכות לאירועים טראומתיים על מנת לטפל בה, ולא יהיו פה מאות, או יותר, אנשים שבורים.

1. חיילים ופוסט טראומה-

חיילים וחיילות רבים חוו, ראו ולקחו חלק במעגלים שונים של אירועים קשים ושל אירועים חזרתיים. 15%-20% מהם הינם בעלי פוטנציאל לפיתוח פוסט טראומה (שהינה הפרעה כרונית). הצבא יודע מהן הפעולות שיש לעשות על מנת להפחית התפתחות פוסט טראומה, אך פחות מ-30% מהכוחות מבצעים את הפעולות הללו.

מתוך שיטוט רחב ברשתות החברתיות מחלקות שביקשו והגיעו ליישום פעולות אלו, בין אם על ידי מפקדים ובין אם על ידי ארגון חיצוני- חבריהם חשים טוב יותר, רמת החרדה והלחץ שלהם ירדה והם קיבלו "חיסון נפשי" לאור מה שחוו וכהכנה לעתיד.

על מפקדי צה"ל לוודא יישום הפעולות, גם אם יש צורך לבקש סיוע חיצוני (וכן, אפשר לסייע לצבא; וכן, בתור קצינה פעילה במערך המילואים אף עשיתי זאת נקודתית במהלך צו 8 ביולי; ישנם אירגונים ואנשים רבים שישמחו לתת יד).

2. ילדים ותושבים ביישובים שאמורים (אמורים זו אכן הנחת יסוד בעייתית) להיות מטופלים כהלכה, לאור מציאות רבת שנים תחת איום יומיומי, אך מרימים "דגל אדום" שדורש התייחסות מהירה ואיכותית- יש לשבת ולנתח באופן יצירתי מהם הפערים ולתת מענה מבוסס קהילה, ולא רק אנשי מקצוע.

3. חברות של לוחמים- פעמים רבות חברות של לוחמים שנפלו (פחות מכך נשותיהם) "נופלות בין הכיסאות" בשל היותן במצב שהינו כביכול לא ברור פורמלית.

יש לתת להן מענה רגשי- חברתי.

מי תרים את הכפפה? האם ארגון צבאי? משרד הרווחה? או שמא יש צורך ביוזמה פרטית.

במידה וכן- אשמח להרימה או להיות שותפה לשכזו.

עלינו לדרוש כאזרחים, הורים, עובדים, חיילים את המענה הנכון על מנת שכולם יישארו שלמים בנפשם.

הפוסל במומו פוסל

יש לי חברה שאהבתי אליה אדירה. התחברנו לפני 13 שנה כאשר עבדתי עם הילדים המדהימים שלה. שניים מילדיה הם ילדים מיוחדים, בעלי צרכים ייחודיים. אחד מהם מתקשר הכי טוב כאשר הוא במים. על אף מגבלותיו הפיסיות וקשייו התקשרותיים, במים הוא דג, שמח, מתקשר ובעיקר מאושר.

הורים לילדים מיוחדים חיים בתוך מציאות מורכבת רגשית, כלכלית ופעמים רבות גם חברתית אל מול הקהילה הרחבה. בדיוק בשל הצרכים בתמיכות מסוגים שונים קמו לאורך השנים עמותות וארגונים שמטרתם היא סיוע- בטיפולים, קבוצות תמיכה, מידע, חינוך, מלגות ועוד.

התפיסה החברתית התומכת בשילוב ובשיתופי פעולה טוענת כי רק שילוב של כלל הגורמים הטיפוליים בקהילה תוביל לתוצאה מיטבית בה הילדים וההורים יקבלו את מירב התמיכות ובמקביל החברה תהיה פתוחה יותר לקבלת השונה, בין אם במרחב הציבורי ובין אם בשילוב בתעסוקה, מגורים, חברה ועוד.

לאור כל האמור לעיל, עת שמעתי את הסיפור הבא, הופתעתי וזעמתי:
- חברתי ביקשה מארגון איל"ן  לקבל הנחה (הנחה בלבד) במנוי השנתי לבריכה שבניהולם.
- אף אחד לא חזר אליה עם תשובה.
- פנתה חברתי עורכת הדין, וביקשה הסבר מדוע בקשתה נדחתה.
- עברה כמעט שנה, לאחר נדנודים רבים התקבל מכתב עם מיני תירוצים-
- הילד סובל מ-X ולכן עלול לקבל התקף...... הילד צריך תכנית ייחודית ואילו האוכלוסייה שרגילה לקבל מאיתנו סיוע -  
  הינה בעלת IQ תקין ובעלת מוגבלות פיסית בלבד- ולכן קשה לנו לבנות תכנית, הוא עלול להתעלף ומי ישמור עליו וכד'.
- במקרה, מכרה של חברתי מונתה לנהל סניף בעמותה, והיא ביקשה ממנה עזרה.....
-3/4 שנה עברה....... חברתי נדנדה, והגיעה תשובה-
- לצערנו, לא נוכל לבנות תכנית לבנך..... וכו' וכו'....

- חברתי, אשה עדינה ומופלאה ענתה להם כך:
מצרה אני שלקח לכם למעלה משנה וחצי לענות לי,
ואם הייתם קוראים את בקשתי הייתם רואים שביקשתי הנחה, לא תכנית ולא מטפל צמוד;
אני, אימו, מגיעה איתו תמיד לבריכה.
* חשוב לציין שהיא ובנה מגיעים בכל שבוע לחוג בבריכה הקטנה- הטיפולית שבמתחם.

הסיפור הקטן הזה משקף את חלק מהרעות החולות של עמותות בארץ:
1. ריצוי התורמים- התורמים תורמים עבור אנשים עם מוגבלות פיסית בלבד, אז בכדי שהם לא יראו בבריכה "קהל" אחר,
    לא נאפשר....
2. שמירת "חלקת אלוהים הקטנה" ופחד והרחקה של המיוחדים יותר, שאולי ירתיעו מישהו.
3. חוסר אנושיות ברור (אי הבנת הבקשה, דחייתה, תרצנות, חוסר כבוד) אל השונה מהאוכלוסייה בה הם מטפלים.
4. חוסר בתפיסה הוליסטית של העולם הטיפולי- חברתי, ובכך המשך שימור הפחד מקבלת השונה בחברה הישראלית.

הבטחתי לחברתי לא לפרסם את שמה ולא לפרסם את המכתבים.
קיבלתי אישור להעלות את הפוסט הכללי לכל מקום שיראה לי לנכון.

אשמח מאוד שתעזרו לי להפיצו, אולי הצדק ייעשה והיא תקבל את ההנחה, שמגיעה לה עפ"י הדין היבש (הגדרות הנכות של בנה).

תודה.

*נ.ב
אני יודעת שהעמותה הינה עמותה מדהימה, בעלת עשייה מדהימה והישגים יוצאי דופן, לכן המקרה מפתיע אותי כל- כך.

צריכים אתכן ואתכם להצלחה- אפשר לשנות

התלבטתי רבות אם לכתוב על אתר תקווה, ולבסוף, לכבוד הפסח והאמונה שלי בחירות שלנו לבחור איך תיראה הקהילה אנו חיות וכיצד נוכל לתרום, להיתרם ולחנך את ילדינו (ותלמידינו) להיות פעילים ובעלי יכולת השפעה חיובית.

לפני חודש וחצי עלה לאוויר אתר "תקווה" שהחל מחזון של אורלי וגיא, התגבש לשותפות עם ענני תקשורת ואורט ישראל והוקם בעבודת צוות החל מיולי 2013. אתר תקווה הוקם במטרה להיות המרכז היעיל ביותר לכל אישה ואיש בישראל לכל מידע, בשלושה נושאים עיקריים:

1.      כל מה שצריכים מהמדינה, ממוסדות בירוקרטיים שונים, עמותות, חברות עסקיות, מידע נגיש וזמין, זכויות ועוד.

2.      כל מידע על כל התנדבות, עמותות, צרכים של אנשים שנוכל לעזור להן/ם; בין אם בתרומת בגדים, בהתנדבות, במסירת ציוד, בתרומת זמן, בתרומת ידע, ברעיון מהפכני ועוד (:

3.      כולם בשביל כולם- אנחנו, כולנו, מאמינות שלקהילה יש כוח לייצר שינוי בעזרת עמותות ובאופן עצמאי.
כולם בשביל כולם בחזוננו המטורף (: מטרתו להיות מקום לשיח אינטרנטי ומעשי לשינוי.

כל זה, מגובה בקו פתוח לפתרון בעיות וחיבור לעמותות וקליניקות מסייעות.

האתר לא לוקח עבודה וקהל מאף עמותה שקיימת בארץ. מטרותיו הן העלאת כל המידע וכל העמותות לאוויר, גיוס הציבור לפעולות ממוקדות או רחבות, גיוס למאבקים, יידוע על הצלחות (לדוגמא: תעודת הזוגיות של משפחה חדשה, פרוייקט לניצולי שואה, אתר לאיסוף פסולת ממפעלים לטובת יצירה בגנים ובבתי ספר ועוד), העלאת חומרים חשובים ואתרים חשובים (לדוגמא: אתר הזכויות החדש של ביטוח לאומי, מדריך הפנסיה לנשים של מרכז אדווה ועוד).

אבל, לשם הצלחה של האתר, או בעצם שלנו, של הקהילה, האנשים שצריכים עזרה, הא/נשים שרוצות לעזור, השינוי שצריך להתרחש פה- שקיפות, נגישות, הוגנות- צריך שיתוף פעולה. צריך להשתמש באתר להפצת ידע רחבה, להעלות רעיונות, לפרסם דברים ומידע שכולן צריכות לדעת.

אז, זה האתר: www.tikva-hope.org

תודה.

(לשם השקיפות- אני ניהלתי את הקמתו, וסיימתי את תפקידי ברגע שהוא עלה לאוויר, ועבר לשרביט ניהולה של רוני, מנהלת קו הידידות)

כי נשים השתלטו על הפרופסיה............

כאשר הייתי חניכה בקורס קצינות יח"ש לפני 16 שנה היתה לנו שיחה עם קצינת ח"ן ראשית של צה"ל. במהלך השיחה עלה נושא דיכוי הנשים ע"י הגברים ועל היות העולם עולם גברי; תוך התעמקות במה אנו לא יכולות לעשות והמאבקים בהמשך הדרך. כאשר קיבלתי רשות דיבור שאלתי מדוע אנו לא מעלות את מקומנו ב"דיכוי"- דיכוי הקיים שלא ניתן להכחישו.
מבט נוזף החזיר אותי למקומי, ומענה חלוש ששאלתי אינה העיקר, והמשכנו בקורס.

השבוע, במהלך הרצאה לצוות בית הספר בו שאני מחנכת (התחלתי לחנך השנה במערכת החינוך), שאלה המרצה שעסקה שנושא של שיח הורה- מורה שמעמד המורה, באופי היחסים בין המורות- נותנות השירות- וההורים- מקבלי השירות;
ואז, אחת המורות העלתה קביעה כי מעמד הפרופסיה ירד מאז שהנשים השתלטו על המקצוע, והרוב הסכים עם ההנחה הזו.
השיח התנהל מעמדה של התגוננות, חשש מה ומתפיסות של אי- מהפיכה.

הפעם, 16 שנה אחרי, התאפקתי. כל התהיות שלי על מעמד המורה, על אופי מערכת החינוך, על התדהמה מכך שמורות אינן מובילות את רוב שינויי המערכת אלא מקבלות אותן מלמעלה התחברו לתחושות וחוויות של קבוצת המורות המדהימות אותן אני מנחה בקורס מורה יוזם על כך שהמערכת מדברת על X והן חוות את Y, על כך שהן בורג קטן ועוד, וגם עלה בי כעס על כל הקמפיינים הקוראים לגברים מורים להצטרף למערכת, על כך שישנו פער בשכר המורים משכר המורות (נתוני הלמ"ס).

אני ירוקה במערכת, אך מכירה מערכות גדולות. אני מכירה גם א-נשים. מערכת החינוך ומקצוע ההוראה, מעמד המורה ויחסי מורה- ילד/ה- הורה לא ישתנו רק מתוואי שמתווה מלמעלה. יש צורך אמיתי, לדעתי, שהמורות תובלנה שינוי, אמירה, עמדה.
יש צורך לומר גם את הדברים הקשים, לבקר, לשנות, להעז.
יש צורך גם בשיח חברתי נוקב ולא אינטרסנטי (גם מצד ההורים).
יש צורך בשכר הוגן, כמו גם לסייעות, למתורגמניות, למורות עובדות הקבלן......

יש הון אנושי איכותי במערכת, השאלה היא אם יש מוטיבציה ואנרגיה להילחם בתחנות רוח.

מרתון לטובת הכלל

השנה, בהחלטה תקדימית בוטל יום לימודים בתל- אביב יפו בשל קיום מרתון ברחובות העיר. כמות הנרשמים הייתה גבוהה, כבישים נחסמו והיה חשש שמורות לא תוכלנה להגיע לבתי הספר ותלמידים גם כן.

עיריית תל- אביב פירסמה את המרתון ומותגים שונים, ששילמו כסף רב, במשך ימים רבים טרום האירוע, מארגני המרתון גבו סכומים נאים על השתתפות (נמתחה גם על כך ביקורת ציבורית עזה שעיקריה- העלות הגבוהה שמרחיקה קהילות שלמות מהשתתפות, ואי הבנה מדוע באירוע כה ממומן יש צורך לדרוש תשלום), חיי התושבים במרכז תל אביב ומרחבם הציבורי הופקע לטובת פרסומת ומסחר.

ההורים נלחמו על יום החופש שלהם בתואנה כי מרתון אינו סיבה לבלט לימודים, שהרי הילדים גרים ליד; אז המורות שמגיעות מחוץ לת"א תצאנה לדרך שעה לפני.....
המשתתפים היו נרגשים,
החברות המפרסמות זכו להיות חלק פעיל בעיר,והילדים, התרגשו מאוד לראות את המרתון, לעודד הורה או חבר שרץ, להיות בחופש עם הוריהם, סתם כך.

בואו נעשה לרגע, תרגיל מתודי קטן, וללא ביקורת או תמיכה במי מהצדדים ננסה להבין האם ניתן היה להפוך את המרתון לאירוע ספורטיבי אמיתי, אשר מכיל את כל אוכלוסיות העיר, ואף, רחמנא ליצלן, מקדם אורח חיים בריא; באמת, לא רק בסיסמאות.

מדינת ישראל מדברת הרבה על אורח חיים בריא, עיריית תל אביב- יפו שקופתה בעודף רב מספרת שהיא דואגת לתושביה ומעודד חיי פנאי, מערכת החינוך נלחמת בהשמנה על- ידי תכניות תזונה בעיקר וההורים ישמחו שהילדים לא יהיו בטטות מסכים (מחשב, טלוויזיה, טאבלט).

במידה והיו חושבים על טובת התושבים ולא רק על משתתפי המרתון והחברות המממנות ניתן היה להפוך את תל- אביב יפו ליום אחד לעיר בתנועה, לשתף את הסמינרים שבה כחלק מכוח ההוראה, ליזום פעילויות ספורט במספר מוקדים, להפוך את מערכת החינוך העצומה בעיר לחלק מהחוויה של ספורט תחרותי- חברתי, אישי וקבוצתי.

אך, בישראל אנו חיים, וכל סקטור/ חברה/ מארגן אירוע חושבים על עולמם הצר. עיריית תל- אביב- יפו מתנהגת במידור בין האגפים השונים. החברה המארגנת ונותני החסויות רוצים רווח מקסימלי, והמשתתפים ותושבי העיר לא יודעים לדרוש את טובת הכלל.

ועכשיו, נשאלת השאלה, הם לקראת שנה הבאה שוב כל קבוצה תאשים קבוצה/ משרד אחר או שנכל לחזות ביום מרתון- ספורטיבי עירוני.

מצד שני, בעולם בו נציגי חברת ספורט X גירשו משתתף שלבש בגדי ספורט של חברה Y כנראה שצריך להיזכר במהות הספורט כמאחד ומעצים. 

גן לילדים שחורים

אמת ראשונה: ילדים הם ילדים הם ילדים. לא משנה מה הצבע שלהם, לא משנה איפה הם נולדו, יש להם את המזל להיות כמעט באותה נקודת התחלה.

אמת שנייה: ישראל היא מדינה שמקדמת עלייה וקולטת עלייה.

לפי נתוני משרד הקליטה, בנוגע לעלייה מאתיופיה נכתב: "כל פעילויות האגף מיועדות לסייע להשתלבות העולים מאתיופיה בארץ. האגף נותן מענה לכלל יוצאי אתיופיה במדינת ישראל עולים חדשים וותיקים כאחד. האגף מהווה גוף מקצועי למשרד בכל הפעילויות הנוגעות לקהילת יוצאי אתיופיה. כמו כן, האגף מפעיל פרויקטים ייחודיים לעולים בנוסף לפרויקטים המשותפים לשאר האגפים במשרד."

בהמשך כתוב שניתן דגש על חשיפת העולים לזכויותיהם ולזכויות ילדיהם (http://www.moia.gov.il/Moia_he/Etheopians/Etheopians.htm).

בכלל, בישראל "נקלטו" השנה 12,530 עולים. אמה מה, יש לי בעיה קשה עם הגדרת הקליטה, השיוויון והזכויות שמנסים לצייר כל כך יפה באתר של משרד הקליטה.

ויש לי בעיה גדולה עוד יותר עם כל האנשים הנהדרים שצועקים צדק חברתי מחד ונותנים יד מאידך לסגרגציה נוראית שאין בה הגיון מקצועי- חינוכי, אנושי או רב תרבותי אלא רק דעות קדומות, פחד וחוסר רצון לאינטגרציה אמיתית.

בקרית שמונה נפתח השנה גן לילדים אתיופים בלבד בגילאי 3-6, בגן לומדים 13 ילדים וילדות שאגף החינוך לא ראה לנכון לשלבם בגנים הקיימים, והשתמש שני הסברים עיקריים:

הם עלו לארץ מאוחר ורק באוגוסט מצאנו להם פתרון, כאשר כל הגנים כבר היו מלאים;

זה עדיף להם להיות בגן קלט על מנת להתרגל לארץ, לשפה....;.

בפועל, קרית שמונה "קיבלה" את הבעיה האתיופית אחרי שהיא נדדה בין ערים אחרות אליהן נשלחו ילדי מרכז הקליטה בשנים האחרונות.

בפועל, אין לגן תקציב והוא ריק ממשחקים, ספרים, חומרים וציוד פדגוגי שלבטח היה עוזר לילדים ללמוד ולהיכנס לחברה הישראלית.

בפועל, הצוות וההורים כועסים, מיואשים וכנראה גם חסרי מוטיבציה, מצב שפוגע בילדים ובחינוך הפוטנציאלי שלהם.

בפועל, מצב ההורים, הצוות וכנראה גם הילידם לא מאפשר להם להיות פנוים ללמידה ולהשתלבות.

ובפועל, ה"קליטה" היא מלאכותית בלבד, ולאורך השנים לא תחזיק מים.

מה עושים?

1. תורמים כל מה שיש לכם שקשור לחומרים וציוד לגן:
   ספרים, צעצועים, עגלות ישנות, חומרים אומנות וכד'. ניתן לשלוח אליי הודעה ולהעביר את הציוד.
2. חושבים האם יש לכם קשר לאנשים בעלי יכולת השפעה דרך משרד החינוך, עיריית קרית שמונה, האגף לקליטת עלייה ומנסים לברר פרטים על הנושא.
3. מעלים רעיונות אחרים.

שתהיה לכולנו שנה טובה מלאה בעשייה חברתית לטובת חברה צודקת יותר.

הפגנה מול ראש העירייה, שאלות על חשיבות המרחב הציבורי

תסבירו לי איך יכול להיות שמאות אלפים מוחים על מחיר הקוטג' ועל הדיור (אני בעד, לא לכעוס) אבל לא מעניין תל אביבים שתוך שנה ייעלמו מאות מקומות חנייה, שתושבי באר שבע לא מפגינים ללא הפסקה בכניסה לרמת חובב, תושבי הקריות לא דורשים אכיפה על החומרים המסוכנים במפעלים, שתושבי טבריה לא מזדעקים על ייבוש חלקים מהכנרת ועוד.....

המרחב הציבורי הוא המקום הכי חשוב לנו. הוא מייצר את אופי החיים שלנו. אם יש לנו מדרכות נוחות, אם יש תאורה בגנים הציבוריים, אם ישנה נגישות של תחבורה ציבורית ופרטית, אם יש חינוך איכותי ועוד.

תסבירו לי למה כשמפנים אוהלים, שהפכו לסמל של המהפכה, אך לא למהות שלה, עשרות, אם לא מאות אנשים עומדים מול העירייה ומול בית ראש העיר וצורחים עליו תתפטר.

מה, עד היום לא שמתם לב שחולדאי כוחני? ש"שיתוף ציבור" בעיר ת"א הוא פיקציה ללא כיסוי? שחולדאי ועוזריו ישנו את האמת גם מול חברי מועצת העיר (תכנית מתאר ת"א שהועברה בחטף היא דוגמא מצוינת) על מנת לקדם את האינטרסים שלהם?

עד היום כשמנכ"ל העירייה אמר ש"רחובות העיר לא שייכים לתושביה אלא לכלל המדינה" זה לא עצבן אתכם? שחולדאי הצהיר שת"א- יפו תהיה עיר לעשירים- זה נראה היה לכם בסדר?

אולי כי חשבתם שאתם העשירים אליהם הוא דיבר והבנתם באיחור שהוא התכוון למישהו אחר?

המחאה וסמליה חשובים, אך חשובה יותר העשייה החברתית של כל אחד מאיתנו כנגד עוולות שיש לנו הכח לפותרן. הקריאה אל הריבון חשובה אבל היא חלק ממשולש (אולי שווה צלעות, אולי ישר זוית) בו חברות שלוש צלעות:

1. המחאה- סימבולית, תודעתית, מניעה לפעולה.
2. הריבון (המדינה, הרשויות, מוסדות מרכזיים).
3. אנחנו- העם, האזרחים, הציבור.... תקראו לנו איך שבא לכם.

ונכון, זה יהיה מעייף, זה ידרוש אחריות אישית, זה ידרוש חינוך אמיתי שלא רק מדבר גבוהה גבוהה אלא גם מדגים לילדינו, לשכנינו ולכל השאר משמעותו של צדק חברתי. זה ידרוש לא רק יציאה חד או רב פעמית להפגנה כזו או אחרת, יותר מללחוץ like בפייסבוק.

אבל, זה יבטיח לנו את החלק האמיתי ביצירת חברה אזרחית טובה יותר.

אם השאלה הבאה היא מה זה "טובה יותר" אני אצטנע ואומר שאצלי בראש היא פחות כוחנית, לא מעודדת אנשים עם מניעים רעים ואנוכיים, קצת יותר ירוקה, יותר מכילה, יותר עם חמלה. ויש לי עוד, אבל אני לא חשובה.

מה לדעתכם יהפוך את החברה לטובה יותר?

קחו לעצמכם משימה- מה אתם ואתן יכולות לעשות, לא מסובך מדי, ותעשו את זה.

תמחזרו יותר, תתרמו, תגיעו לשולחנות העגולים, תעזרו לזקנה מהקומה החמישית, לא משנה מה.

ואם קצת יותר בגדול, יש לי כמה הצעות, ברוח השבוע האחרון:

1. אמת חברתית- הקריאות לצדק חברתי לא כל כך מחלחלות מטה. בקרית שמונה ילדים אתיופים הושמו בגן נפרד, בפתח תקווה ילדים אתיופים מודרים מבתי ספר.
   העיריות לא "מקבלות" את המצב אלא מובילות אותו, משרד החינוך מאיים שזימון לשיחה (מתודה שידוע שאינה עובדת עם התלמידים, אז מנסים אותה על המנהלים).
   מי בא להפגין לטובתם?
   
   
2. נכון, קל מאוד לתקוף, להגן, לשבח, להלל ואף להעריץ את מנהיגי המחאה. אפשר גם לומר שהם אינם מנהיגים אלא סמלים, שהם מייצרים מנהיגות אחרת, שהם מובילים לשינוי.
   אבל זה לא באמת חשוב. חשוב לשאול את השאלות הקשות באמת, כמו- מה האלטרנטיבה לאי שירות צבאי? שירות אזרחי/ לאומי/ חברתי שיכניס למעגל החברתי, לשיח ולסל הזכויות אנשים שמודרים ממנו באופן עקבי. וזה לא קשור לדפני או לכל אחת או אחד באופן אישי.

צריך להעלות סוגיות קשות ומוסריות, שיושבות על אתוסים והיסטוריה למרות שזה קשה. שהרי אפשר להגן על מישהי אחת (וסיבותיה עימה) וקשה להסכים לתת ל"אחרים" להיות חלק מהמשחק.

3. אפשר לצעוק מלא, ואפילו להאמין בזה, שהביטחון לא חשוב. אבל כדאי, לדבר על חברה אזרחית במושגים שאינם צבאיים- "לוחמים", "ניצחון", "קרב" ועוד.
   מכיוון שאם נשים רוצות להמשיך להוביל, להנהיג, לייצג, לסמל את המחאה, ואפילו להיות בה, להניע אותה, להמשיך אותה, אסור להן להיכנע לדפוסים, לשיח ולאופי ההתנהלות הצבאית חברתית פה. זה לא אומר שאסור להשתמש במוטיבים שלה, אבל צריך לבסס אותם בתפיסה תהליכית וחשיבה שוויונית, כדברי בל הוקס- בין אדם לאישה, בין קבוצות שונות וביני ובין האחר.
   
   
4. אל תעשה לחבריך את ששנוא עליך- עשרות ישראלים נבדקו בקפדנות באיסטנבול. שנים שזה נעשה לידינו וזה לא מפריע לנו בכלל. כי זה לא קורה לנו, כי זה בשם הבטחון, כי "מגיע להם" ובטח יש עוד סיבות.
   אולי עכשיו זה ישנה למישהו משהו, ואם לא, האם נמחה על זה או שנוותר על Turkish? כנראה אחת מחברות התעופה האדיבות ביותר, שקשורה למדינה שאני, באופן אישי, לא מוכנה לשנוא כי מישהו שם למעלה אומר לי (ומסכימה עם שכתב איתמר- http://cafe.themarker.com/post/2339181/).

חודש אלול נחשב לחודש התפילות והסליחות. הוא מקדים את ראש השנה ואת עשרת הימים הנוראים שלאחריהם מגיע יום הכיפורים. בכל שנה אני תוהה ביני לבין עצמי אם אדם שעושה טוב כמיטב יכולתו ואינו פוגע במזיד צריך לצום. שהרי הוא/היא מגיעה ללא רישומים "שחורים" במחברתה.

על אותו המשקל נשאלת השאלה האם יש קשר בין צעקה לעשייה.

וכמו שהבנתם, אני מאמינה שבלי עשייה, הצעקה שדורשת מ"הם" ולא דורשת מעצמנו נוטה לכישלון.

אז לצד גאוותי שאנחנו בעלי תפיסה חברתית (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4118608,00.html) אם אנחנו לא נייצר מציאות חברתית ואיכפתית בתוך מספר שנים הכל יחזור לקדמותו.

הוריקן ואסונות אחרים

לפני שלושה ימים איירין הפכה לסופה טרופית. מגניב סופה טרופית, היא מורידה המון גשם אבל בדרך כלל לא שוברת חלונות, מפילה עצים ועמודי חשמל ומשתדלת לא לפגוע בנפשות. אבל בדרכה להפוך לסופה טרופית היא הציפה, הרסה בתים, עקרה עצים ועוד. בחמשת הימים שלפניה אובמה, בלומברג, ראשי ערים בוירג'ינניה, צפון קרוליינה, כלל החוף המזרחי וכלל שירותי החירום השתמשו בכל רשת חברתית, אתר חדשות, ערוצי טלוויזיה ותקשורת בינאישית בכדי לפנות אוכלוסייה (כחצי מליון איש), לשפצר חלונות, לאטום פתחי ניקוז, לאטום את הרכבת התחתית, לבטל 8500 טיסות מניו יורק ושדות תעופה אחרים בחוף המזרחי, לתת המון מידע, לשלוח את כולם לקנות מים, מזון, פנסים ונרות כדי שלא ישארו בעלטה רעבים ועצבניים.

בזמן הפגיעה לאורך החוף המזרחי למעלה משני מליון איש נותקו מחשמל, מוקד 911 הפסיק לפעול ל-12 שעות (מעשה שגובה בהודעה ברשתות החברתיות) מכיוון שהמשטרה לא הסכימה לסכן שוטרים בשליחתם למרכז הסופה. 40 אנשים נהרגו, רובם מילאו אחר ההוראות, אך ההוריקן היה ענק ואימתני, עשרות מקלטים ציבוריים נפתחו לטובת המפונים, וכל מי שגר בקומה השנייה ומעלה נדרש להישאר שם.

כלל הפעולות היו מוצדקות, היענות הציבור להוראות הפחיתה מספר פצועים והרוגים פוטנציאלי, המידע שניתן לציבור היה אמין, מפורט ובזמן אמת, עובדה שתרמה למנהיגות העקבית אותה הבילו ראשי הערים והנשיא.

אז למה זה מעניין אתם בטח שואלים. זה מעניין משום שארועי טבע יוצאי דופן שעלולים להפוך לאסונות תלויים המון בהתנהגות האוכלוסייה וההנהגה שלה, בראשונה ההנהגה הפורמלית ואז ההנהגה הא- פורמלית.

ואני מעלה את זה על הכתב משום שאני מתחבטת בסוגייה חשובה. אני כותבת על זה פוסט לא מההיבט של מומחית לאסונות (כן כן, אני אסונאית) אלא בהיבט החברתי והיבט האחריות האישית. אני תוהה אם בהתרחש אסון, כמו רעידת אדמה, בישראל האם הציבור יהיה מוכן. והאם הציבור יקשיב לנאמר או שינהג כרצונו.

אקדים ואומר, שהסיכוי להיפגע בזמן חירום עולה אם לא יודעים מהן ההנחיות הבסיסיות, אם כל אחד דואג לעצמו ואם כבוד האחר נרמס תחת איום הקיום.

למדינה ולעיריות יש יכולת מוגבלת לדאוג לאזרחיהן בהקשר אסוני. בישראל פיקוד העורף מנסה לחנך את האזרחים למעלה מעשר שנים ללמוד את הדברים הבסיסיים ולרכוש מספר מוצרים בסיסיים שיעזרו לו עת חירום. ועם זאת, 95% מהאוכלוסייה לא מודעת לזה.

מדי פעם אנו מתעוררים בתרעומת על תשדירי שירות שמלחיצים אותנו, מדברים עליהם יומיים שלושה וממשיכים הלאה.

בדרך כלל, ובצדק, אנו מוחים נגד מדיניות ממשלתית והתעלמות מפעולות שניתן לנקוט על מנת לשפר את המוכנות שלנו, כמדינה.

ובהיבט האישי?

בימים אלה אנו מדברים על צדק חברתי וחשיבות האחדות, אבל אם לא יהיו לנו מים בברז האם לא נדחוף איזו זקנה בתור כדי לקבל מים מהר?

אם ייפול החשמל ולא נקנה בזמן פנסים ונרות האם נאשים מישהו שאין לנו, האם נדרוש?

אני מנהלת פרויקט של הכשרת/ חינוך אוכלוסייה לחירום, כל מה שנלמד שם יכול לעזור בשגרה (החייאה, התמודדות עם לחץ, רעידות אדמה ועוד), ואני מגלה שקשה מאוד לגייס קבוצות שתגענה ללמוד.

יש לכם עצה?

http://www.youtube.com/watch?v=0UFsJhYBxzY

ציניות ואמונה, מחשבות על דרישה לצדק

באמצע ההפגנה ביום שבת, קצת אחרי שנועם שליט ירד מהבמה, אחרי כמעט שעה של הקשבה לדרישה לצדק חברתי, שיחות ההמון שמסביבי, והמשך נאומי הדוברים התחלתי להרגיש איך הציניות שולחת עיקצוצים בגופי ורוצה להשתחרר. ומהצד השני, כחומה בצורה נמצאת לה האמונה שלי במאבק הזה שמעיר אותנו מעשרות שנות הקשבה וציות. מקרב אותנו מעט יותר לרעיון של ת'ורו שדיבר על אי ציות אזרחי למרות שאינה מקדמת אותו ומייצרת אי צדק חברתי.

ניסיתי להבין ביני לביני מדוע הציניות, שהינה חברה טובה לעת צרה, מתעוררת לה כך פתאום בתוך הגוף החי הזה, המורכב מאלפי אנשים, הזועק לשינוי, בלילה חם בתל אביב. מה מפריע לי?

אתחיל בזה שחלק מהנואמים דיברו בשם הסטודנטים והצעירים שעוזרים לאזרחים....סליחה, אתם התארגנתם בצבא ישע חדש ולא סיפרתם לכל השאר? קצת פחות סקטוריאליות וטפיחה על השכם, גם אם אתם על הבמה.

אמשיך בכך שלצד כל הדרישות שהועלו שם אני לא כל כך רואה מעשים פרקטיקולריים לטובת אותו הצדק.

רציתי לשאול מדגם מייצג של 50-60 איש ומה את/ה עשיתם בחודש האחרון למען צדק חברתי?

התנדבתם? תרמתם כסף, בגדים ישנים, ציוד ישן,תרופות שאתם לא משתמשים בהם? חשבתם איך להפוך את בית הספר של הילד שלכן/ם למקום טוב יותר, אבל לא רק דרך כעס על המורים? התחלתם לאסוף את הקקי של הכלב שלכם? לזרוק את כל הזבל לפח כשקמתם ממגבת הים שלכם או ממתחם הפיקניק?

או שאתם חושבים שלצעוק בלבד יהווה פתרון?

ולא שלצעוק, להפגין, לצעוד, למחות, לתמוך, להניף דגלים לא יעזור ולא חשוב. להיפך, חשוב מאוד.

אבל חשוב יותר לעשות, לפעול למען הדברים הקטנים ולצעוק, למחות, לדרוש את הדברים הגדולים.

כי מה לעשות, אם אנחנו לא נשנה מלמטה, זה לא יהיה מספיק רציני. כי יש פער עצום בין אקטיביות לפסיביות, גם אם היא מייצרת צדק חברתי קטנטן.

מכתב דמיוני לאחמד א- שחאת, או סיכוי להידברות

לפני כמה חודשים עקבנו אחרי המחאה במצרים, חלקנו בדאגה, חלקנו באושר רב וחלקנו, שם מצאתי את עצמי, בשמחה מהולה בדאגה כנה. אין לי ספק שהמחאה הייתה צריכה להגיע, אין לי ספק שדיקטטורה זה רע, ואין לי ספק שמחאות רבות תגענה למדינות רבות במזרח התיכון ובאפריקה, ולו בשל העובדה שההסטוריה נכתבה לאור אינטרסים של מדינות אחרות, עם תרבות אחרת וצרכים אחרים.

אותי מעניין מה יקרה ביום שאחרי הצלחת המחאה.

היום בו ינוחו מעט מהחגיגות והמוחים יצטרכו להנהיג את עצמם קדימה. קדימה, לא אחורה, לא ליפול לבורות הקיימים, להסתכל אל העתיד ולא אל העבר, לא לבזבז זמן בחשבונות.

הנקמה היא מושג מעניין, שורשיה נטועים בתרבויות שבטיות במזרח התיכון ובאפריקה אלפי שנים אחורה, הם היו חלק מהמסורת הסמוראית וניתן למצוא לה עשרות אם לא מאות משפטי מחץ וניבים, ואני תוהה האם ניתן לוותר עליה.

אך מכיוון שזו שאלה פילוסופית מדי, רחבה מדי, אני תוהה ביני וביניכם מה הייתי שואלת את אחמד א- שחאת.

מי זה, אה? זה הבחור שטיפס למשרדי שגרירות ישראל, בעוד אלפי מפגינים צועקים למטה "נשרוף את ישראל", "הציונות עזרה למובראק" ועוד.. הוריד את דגל ישראל ושרף אותו.

ולמה שאשאל אותו? האם אי אפשר לקבל את העובדה שהם שונאים אותנו, ושזה עוזר לחלקנו לשנוא אותם?

האם לא אוכל להבין את הצורך בנקמה על בסיס כבוד, נקמה שיכולה להסביר גלים על גבי גלים של הרס, הרג, וכאב שמתמשכים פה עשרות בשנים?

כנראה שלא, פשוט כי אני מאלה שחייבים לדבר על הכל, תמיד, גם כשזה לא ממש מתאים.

אז, בהנחה מדומיינת שהייתי שואלת אותו משהו, הייתי מתחילה בשאלות הבאות:

1. לא היית מעדיף להשקיע את כל האנרגיה שלך ושל אלפי המפגינים בבנייה של בתים, או בשיפור החינוך, או בכל דבר אחר שדרוש למצרים?

2. אם ביצעתם מהפיכה שאמורה להוביל את מצרים למקום אחר, לא דיקטטורי, טוב יותר, לא היית מעדיף לשבת ולדבר עם ישראלים? לא בטוח שתסכימו, אבל לך תדע, בכל זאת.....

3. למרות שיותר קל לאחד אנשים מסביב לשנאה אולי הגיע הזמן למשהו אחר?

4. מה אתה היית רוצה ממני? מהעם שלי? עכשיו כשאתם בונים עתיד אחר........

וזהו, הייתי מקווה שהשיחה תמשיך ושנגלה שאנחנו קצת יותר דומים ממה שאנחנו חושבים, ושגם אם לא נסכים נשנא מעט פחות וננסה לשנות עתיד, כי אנחנו טובים מדי בלהשתמש בעבר למטרות שלא מקדמות את ההווה והעתיד.

חינוך כלכלי. מחשבה מס. 2 על המחאה

מגניב העניין הזה, אם כל התלמידים בכתה של מישהו או מישהי יקבלו רק 100 תלוש המשכורת שלו או שלה ייראו טוב בהרבה.

מעניין שלקח להם כל כך הרבה זמן לחשוב על זה. זה די דומה לאינטל (Intel), אם יצאו למישהו או מישהי המון צ'יפים בפרוסה היא תקבל בונוס, קפה בקפיטריה, עכבר חדש למחשב, הנחה למסעדה. אמה מה, ילדים הם לא צ'יפים, והשיטה (תגמול כלכלי לציונים) שנוסתה בארה"ב הוכחה כלא יעילה.

אני מודאגת באופן אישי הרבה יותר משהייתי מודאגת לפני חודש. לפני חודש האמנתי שניתן לשנות את מערכת החינוך הישראלית, שניתן לעצור את הפערים מלגדול ושאני, בטוח, ארשום את ילדיי (בעתיד) לבית ספר ציבורי. ככל שנוקפים הימים בשיחות על ספסלים ודשאים ברחבי העיר אני מגלה שישנן שלוש אמיתות שנעות אחת ליד השניה.

האחת היא האמת ה"אידיאולוגית"- יש אנשי חינוך מאמינים, טובים ויוצרי שינוי, אך הם מעטים. חלקם (חלקינו) עוזבים את המערכת בשל ייאוש, עייפות, תחושת לחימה בתחנות רוח.

האמת השנייה היא האמת הבירוקרטית- על מנת ליצור שינוי אמיתי יש צורך בשינוי יסודי מלמעלה למטה ולהיפך אשר ישנה תפיסות במערכת החינוך, ישנה את לימודי החינוך וההוראה ללימודים אשר מקנים כלים רלוונטיים מחד (ניהול כיתה, חינוך הומניסטי, ערכים לצד ציונים ועוד) ומייצרים פרופסיה אמיתית של איש חינוך, שינוי תקציבי ועוד.

והאמת השלישית שהיא האמת המורכבת ביותר, האמת של "כוחות השוק" או שמא עליי לומר של האנשים המרכיבים את "לקוחותיה" של מערכת החינוך.

אני מאמינה שהמחאה הגיעה כי נמאס להמון אנשים מהמון דברים, היא הגיעה אולי מעט מאוחר (לדעתי היא יכלה להגיע כבר לפני ארבע שנים), אבל היא הכרחית והיא תיצור שינוי. המחאה יוצרת סולידריות לצד הדרה, אחדות לצד סקטוריאליות והמון חשיבה מחודשת. הפוליטיקאים מנסים לייצר מגזרים (ראו פוסט מעולה של חבר טוב- http://pashoot.blogspot.com/2011/08/blog-post.html)

בפועל, הפערים המערכת החינוך נוצרים לא רק על ידי המערכת אלא על ידי ההורים שמחפשים בתי ספר טובים יותר, מבודלים יותר, מושקעים יותר. אני יודעת שקל לכעוס על המורות והמנהלות, שחשוב להצדיק את הילדים, שמעמד המורה מאפשר לציבור הרחב לנהל אותו. אני יודעת שישנה תפיסה שמה שקונים בכסף שווה יותר. ואני יודעת שאם אנחנו לא נעצור כחברה ונדרוש שינוי אמיתי ועמוק, ולא רק השקעה כלכלית רבה יותר, אם לא נדרוש פתרון אחר שאינו פתיחת עוד בתי ספר פרטיים, אם לא נתנגד לאופנה של מבחני כניסה לילדים לכתה א' ונבין שכל ילד הוא פוטניאל אין סופי שצריך מורים טובים, מערכת החינוך שלנו תמשיך לשקוע ולהגדיל את הפערים.

המאבק על פני החינוך במדינה שלנו הוא חשוב ואסור שיסתיים בקבלת תקציבים. השיח שנוצר באופן יומיומי חייב להיתרגם לפרקטיקה של עשייה שתלויה לא "בהם" במערכת, אלא בנו הצרכנים שלה. וזה הרבה יותר מסובך מהמאבק הזה, ובזה נצטרך להצליח.