לפני כשלושה חודשים הכאבים של דן הפכו להיות יותר מורכבים וקשים,
אחרי כשבועיים הוא שלח הודעה לנוירוכירורג המופלא שמטפל בו, פרופ' הראל משיבא, ששלח אותו ל - MRI.
התוצאות הגיעו בחמישי, ונשלחו אליו ישירות ע"י דן, ואז טלפון.
טלפון מרופא מטפל עם הגעת בדיקות משמעה אחת - צרות (למעט בדיקות שמאשרות משהו שמח / סיום טיפול / קליטה להריון),
ואכן, הוזמנו לראשון בבוקר למחלקה.
הגענו. מבינים שמשהו קורה, השאלה היתה מה יפתיע אותנו עכשיו?
גידול חדש, מהחוליה שהוקרנה הכי הרבה, בכמות פרוטונים שאמורה לחסל מערכת אקולוגית וכורדומה, אבל הכורדומה של דן, אין מה לומר - ייחודית, פתית שלג ארור וקרצייתי. וכמובן - שחייבים לנתח מהר, כי הלחץ על חוט השדרה עלול, ודי מהר, לשתק את דן. וכמו תמיד, נוהל כניסה להכנות -
קניות, הזמנת מקום לג'וש לפנסיון המופלא שלנו שאין שני לו, התנהלות בנים, עזרה מסבאים ושינוי לו"ז שהעזנו לתכנן 😈
הפעם, דאגתי יותר מתמיד, ארבע וחצי שנים של ניתוחים, טיפולים, נסיונות - והעייפות הפכה לחלק מהחיים שלנו,
מנסה לגנוב מקום מהמרחב של האופטמיות והתקווה - שלשמחתנו אנחנו מעגנים אותן, מזינים אותן ושומרים עליהן מכל משמר, רוב הזמן המכריע.
שש בבוקר אני בשיבא, אבא של דן יגיע בשבע לארגן את הבנים,
שש וחצי יורדים למטה לחדרי הניתוח, וממש מהר מכניסים אותו לניתוח.
ואז, מתחילה ההמתנה; הפעם קבעתי עם חברה, אבל ביקשתי שתגיע מאוחר, והרגשתי את הצורך בשקט ובסוג של "שגרה" -
אז עשיתי זום עבודה בין 08:30-09:30 וקראתי ספר.
בין לבין שיחות קצרות עם נשים שהבעלים שלהם בניתוח מסיבות מגוונות, ואישה אחת, מקסימה, שהחזיקה הרבה דאגה, חשש מהעתיד לבוא, אפילו פחד מהשיקום - מה יקרה אם הוא לא יצלח............ דברים הגיוניים שאנחנו משתיקות בד"כ, והרגעות הדדיות עם איחולי בריאות.
לקראת 13:00, ניתוח קצר יחסית לדן, די בסמוך לסיום הספר שהתחלתי וסיימתי, הודיעו שהוא יצא; הפעלתי את רוב קסמיי ורופא אדיר נתן לי להכנס לראות אותו (לידיעה - אסור להכנס לפוסט ניתוח לראות מנותח, אלא אם מדובר בילד.ה).
אחרי כחצי שעה התחיל המסע למחלקה, ודי במקביל חברה שלי הגיעה.........
קפיצה ליומיים שלושה קדימה - מחד, ניתוח קצר יחסית לקודמיו, התאוששות ראשונית- פשוטה יותר,
אבל
בגלל מעיכת חוט השדרה - ההליכה, איך לומר, ברווזית משהו ולא יציבה.
וכך מצאתי את עצמי ביום השחרור רצה ליד שרה בצד השני כמעט של שיבא ומביא - הליכון.
דן כתב על החוויה עם ההליכון פה
על איך נפרדנו ממנו - בפוסט הבא.
שאלות / תגובות / העברות למי שצריכים לקרוא - באחריותכן.ם 💙
כל הזכויות שמורות לשרון מיכאלי רמון ©
