ניתוח חירום - בין אופרציה לכוחות על של חזרה לשגרה

 אני שונאת רכבות הרים בפארקי שעשועים. לא בגלל הגובה, לא בגלל הלופים, בגלל שלאורך כל הנסיעה אני מדמיינת את המסילה מתפרקת, את הברגים עפים החוצה ואת הנפילה. ומחלה כרונית קשה היא סוג של רכבת הרים, אבל כזאת שבנויה מחלקים - חלקים של רכבת הרים ש - 6 FLAGS וקלנועיות של ירידים אמריקאיים משנות ה - 30, עם חיזוקים והדבקות.

במסע של דן ושלנו, שמתקיים בכמה צירים
של דן - כחולה, נושא הכורדומה
שלנו כמשפחה
של כל אחד מהבנים
ושלי.

יש מחווית רכבת ההרים,
ואלו לא רק הבחילות של דן מהביולוגית, האופיאטים והעייפות.
וכך, לפני שלושה שבועות בדיוק
ניתוח חירום.

לדן ולי יש תפיסה משותפת שכאשר אין ברירה, חותכים ומתקדמים - הבנה מילולית כשצריכים להוציא ממנו גידול שמאיים לשתקו. דן כתב על החוויה וההבנה שצריך ניתוח שלו פה - ואני ממש מאמינה שא.נשים שעוברים משהו דומה צריכים לקרוא אותו, כי כמות ההחלטות האוטונומיות והאוטונומיות בכאילו, מלוות כל אחד במסע רפואי ארוך (פיסית ונפשית)

ואני יש נכנסת למוד אופרטיבי,

לו"ז ילדים, לו"ז העבודה שלי אל מול המצב, טיפול בכלבים, חשיבה על קניות בדגש ענייני אוכל וניהול ארוחות / הזמנות / כריכים לבית הספר, הכנת תיק בית חולים לדן, תיק עבורי, ציוד למחלקה, הודעה להורים ולחברים, עיסוק בבירוקרטיה של קופת חולים, עדכון מחנכות ועוד.
הפעם ישבתי מחוץ לחדר ניתוח מרבע לשבע בבוקר עד 14:15, בזכות רופא מקסים אחד הסכימו שאכנס לראות את דן בחדר התאוששות; מבוגרים מועלים למחלקה ורק אז, לרוב בני המשפחה רואים אותם. הצורך בשקט בחדר התאוששות והגיל של המנותחים (הורים נכנסים לילדיהם הצעירים) משאיר אותנו בחוץ. ובחוץ היינו קבוצה של נשים מחכות, כל אחת לאיש שלה. והשיחות זרמו, על הדאגה, הפרוצדורה והתקווה שהניתוח יעזור והשיקום יהיה קל.

ואחרי הניתוח, אותו דן מתאר בפוסט הזה

בכל פעם מחדש, מארגנים את המציאות, מארגנים את ניהול הכאבים ככל הניתן, ועוצמות של חזרה לשגרה,
ולצד שינויים בבית עד שחוזרים להתנהלות רגילה, החיים בחוץ כאילו ממשיכים, לפעמים כמו בפיצול מוחלט בין הדברים,
ואולי, זו המשמעות של גמישות.
ודן אחד 💓שבכל פעם מוכיח שיש לו כוחות על.

ותודה ענקית לצוות המדהים של נוירוכירורגית תל השומר ולנוירוכירורג המופלא של דן, פרופ' רן הראל, ולמתמחים שנפלאים שלו.

למה לשתף? למה לכתוב על התמודדות עם מחלה קשה?

 אנחנו בדיוק שבוע אחרי ניתוח דחוף של דן, לא, לא מתרגלים לזה.

הפוסט של דן מספר על הקפצה לבדיקת MRI

שהקפיצה את דן, בזכות הנוירוכירורג המדהים שלו לניתוח

אני רוצה להתייחס לשאלה - למה לשתף?

אז, כמה נקודות חשובות על למה בכלל בלוג

💜 מענה רגשי כתיבה היא כלי פסיכו-סוציאלי מעולה למי שעובר שיט. היא מאפשרת לסדר מחשבות, לייצר הגיונות, לשחרר. יש בה פן יצירתי, והיא יכולה גם להחליף דיבור על הדבר. פסיכולוג חברתי בשם ג'יימס פנבייקר, שחקר עשרות שנים את הכתיבה כטיפול, כתב שאם תרופה הייתה מציעה תוצאות דומות לכתיבה אקספרסיבית – היא הייתה נחשבת לפריצת דרך רפואית. לא פחות.

💜 שיתוף, מידע בלוג נותן מידע לאנשים אחרים, ולא נעלם בפיד מתחלף. הפוסטים מראים שעוד מישהו במסע – אחר אך דומה. זה נותן פתח לתקשורת. ויש עוד משהו שלא תמיד חושבים עליו: כשאנשים קרובים כבר קראו את הפוסט האחרון, דן יכול לקבל הזדמנות לא לדבר על המחלה רק ברמת "מה שלומך", אלא לדבר עליה ברמה עמוקה יותר- מתוך מקום שכבר יודע.

💜 אקטיביזם חברתי זה "מנרמל" – אבל בקטע טוב – את העובדה שצריך לדבר על האתגרים שאנחנו עוברים. מלי נבו כתבה לי, ואני מסכימה איתה, שזה מאפשר לחברה להיות טובה יותר, פתוחה לשיח על דרכי התמודדות ואפשרויות לריפוי. מחקר שניתח מאות נרטיבים של אנשים שבחרו לשתף את מחלתם בפומבי מצא שהם ממלאים שלוש פונקציות: חינוך, השראה, ואקטיביזם – שיתוף מגדיל ידע ציבורי, מעורר אחרים לפנות לעזרה, ומקדם שיח חברתי רחב יותר. ואן פת הוסיפה שיש בזה פוטנציאל של מניעת בדידות חברתית של מי שקורא.ת

לא נעים לצאת לרוץ

בשבוע שעבר יצאתי לרוץ בעשרה לעשר (21:50), ברבע לעשר דן כבר שאל למה אני מותחת את הזמן.

וכשרצתי זה היכה בי,

לא נעים לי. מצד אחד כמעט שום דבר לא מרפא את המוח ואת הלב כמו לרוץ (בשבילי),

מצד שני דן לא יכול.

חלק ניכר מהשנים שלנו יחד היו מלאות ברכיבת אופניים ברחבי העיר, טיפוס והרבה טבע והליכה אינסופית ברחבי העיר, מחפשים גינות חמד.

בחמש השנים האחרונות, הכורדומה העקשנית של דן מחבלת ביכולת של דן לנוע כמו פעם.

ובחודש האחרון, קצת לפני החלפת הביולוגית, התחילו לדן כאבים חדשים,

נוראיים, וכלום לא עוזר, וכל מה שמקל מקל למעט זמן.

בפוסט החדש שלו,

הוא כותב על זה, וברור ששומרים על אופטימיות, אבל זה קשה ומעייף, ויש הרבה דאגה. ואחד הדברים שקורים הם השתבללות לזמן בית ויחד, ואז - מה חדר כושר עכשיו?

דן סיים את הפוסט במשפט שסביר שתוצאות ה MRI השבוע לא יהיו לטובתו,

אני מחזיקה את האפשרות שברור שהן תהיינה לטובתו, או לפחות נגד הכאבים.

זה הפוסט של דן - ממליצה לקרוא

ומי שלא עקב.ה - בפייסבוק שלי אני כותבת את כל מה שקורה לנו במסע הזה של הכורדומה של דן, בן זוגי, והחל מהרגע שהוא כותב על זה בבלוג - זה כמו כתיבה מקבילה, כל אחד.ת מנקודת מבטו ומהחוויה המשותפת שלנו

הבחירות המקומיות - כשלון חברתי בראי חינוכי

בשבוע שעבר הקדשתי כמה שעות טובות לעניין הבחירות המקומיות. שוחחנו על בחירות אישיות והשפעתן עלינו ועל הסביבה, על בחירות מקומיות ומדיניות, על בחירות ככלי דמוקרטי ועוד.

והתעוררנו הבוקר ל- 56% הצבעה ביום שבתון.

איזה שיעור החברה הישראלית מלמדת את ילדיה?

שיעור בחוסר אחריות וחוסר אכפתיות

שיעור ב - "יהיה בסדר"

שיעור ב - אני, זכותי להתלונן, גם אם לא עשיתי דבר לשנות את המצב.

שיעור בשימור האליטות והקבעון המחשבתי (מי אמר ת"א?)

והנבחרים והמפסידים?

ראש העיר המפסיד של נהריה, ג'קי סבג, הפסיד (רחמנא לצלן) אחרי 30 שנה!! ומה היה לו להגיד? שתושבי העיר "כפויי טובה".

באמת? 30 שנה ניהלת את העיר ואופס, העם אמר את דברו. תיפרד יפה, תגיד תודה ושמחתי להנהיג, ותפנה את מקומך לאיש/ה חדש, לשינויים נדרשים.
אפשר להקרין בכיתה ולשאול את הילדות/ים מה דעתן - 

ג'קי סבג

חיפה - יהב הנעלב, שעשה רבות למען העיר, לא מסוגל לצאת בהצהרה? לפרגן?

תל אביב - מאות ואלפים פוסטים על שינוי, אחוזי הצבעה נמוכים, שימור הסיטואציה. נכון שחולדאי עשה רבות לטובת העיר, אבל 20 שנה, באמת? זה לא מידתי.

יום שבתון, וחוץ מקניות ומעט טיולים לא 50% לא מסוגלים להשפיע על המרחב בו אנחנו חיות וחיים?

תעודת עניות להשפעת החברה האזרחית על חייה.

אבל!! יש כמה נקודות אור (:

שעור הנשים הרצות השנה לרשויות המקומיות היה הגבוה ביותר אי פעם!! - קצת נתונים על הרצים/ות

בחיפה תהיה לראשונה, ראשת עיר (: מחזיקה אצבעות לשינוי - קאליש יעל

תנועת "הלביאות" רצו למועצת אשדוד, הביאו שיח נקי, מודעות סביבתית ועוד, והצליחו להכנס למועצה!!

עליזה בלוך, אשת חינוך, ניצחה בשיח של אחדות ושינוי בבית שמש!! וראש העיר היוצא ברך אותה ואיחל לה בהצלחה!!

בטח יש עוד שאני לא מודעת אליהן (נקודות אור), אבל ראוי יהיה לדון על הבחירות שהיו, שיח ביקורתי, מציאותי, מקדם.

שרון מיכאלי - רמון

פני לאן?

זמן רב לא כתבתי בבלוג הזה, אולי כי מצאתי מרחב של שקט,

אולי כי פתאום תהיתי את מי זה מעניין

אולי כי התעמקתי בכתיבה אחרת, מקצועית

אולי כי חשבתי שהגעתי למנוחה והנחלה המקצועית שלי

כי אני, הדרייב שלי הוא לשנות

להרגיש שאני מועילה, ומשנה, ומזיזה הרים

וכשנכנסתי לפני חמש שנים למשרד החינוך,

עם חלום מטורף

לשנות את פני החינוך

לנהל בתי ספר

הייתי בטוחה שזה יקרה

וגיליתי, שאני שבויה בבירוקרטיה

ושבעולם שמי שצועקת את עצמה מצליחה, אני לא מצליחה לצעוק

ושהבלוג שלי, חינוך גמיש, מצליח (הי, 8000 צפיות לפוסט חינוכי)

אבל, לא הפך אותי עדיין לאושיית חינוך

ואני לא יודעת מתי אנהל בי"ס

וזה לא תלוי רק בי.

ופתאום, מחשבות שאולי הכניסה לחינוך, הכניסה היומיומית לכיתה

דווקא עשתה את ההיפך

כי מי שמכיר אותי היום מכיר אותי כשרון המחנכת, מנחת סדנאות לנשות חינוך

אולי אפילו כיזמת טוגי

אבל לא כשרון שהזיזה הרים

אז אני שוב בזמן של תהיות, וחיפושים
ויודעת שדברים חדשים יגיעו.

ואם יש לכן ולכם עצות או רעיונות, אשמח לשמוע (:

פרדוקס האופניים בתל אביב

תל אביב מובילה ביצירת תשתית אופניים לרוכביה, תושבי העיר ואורחים מבחוץ. שבילי האופניים אינם מושלמים מסיבות רבות-
חוסר רציפות, שוני בכיוונים, הפרעות מרכבים חונים, מפגעי פחי זבל על השבילים, עליות לא הגיוניות (אם בכלל) למדרכות, מחסור במתקני קשירה ועוד.

עם זאת, מתכנני העיר משתדלים לשפר את המצב ולהוסיף שבילים.

במקביל, רבים רוכבי אופניים שבטוחים שברגע שהם עולים על האופניים רחובות וכבישי העיר שלהם.
הצפצפה שלהם הופכת לכלי נשק מרעיש ומעצבן, הם אגרסיביים, לא מאיטים ואף פוגעים בהולכי רגל.

תוסיפו לזה את האופניים החשמליים שנמכרים כלחמניות חמות, גם לילדים עצלים, שהוריהם בוחרים להיות שותפים למחדל בטיחותי, בריאותי ואנושי והנה, אנו במערב הפרוע.

ואכן בת"א נפצעו בשנים האחרונות המון הולכי רגל, ילדים וקשישים בעיקר, ואף נרשמו שני מקרי מוות כתוצאה מהעניין.

תביעה ייצוגית הוגשה, ו............. העירייה החליטה לבצע מהלך אכיפתי, ישראלי למהדרין.

שמו את כל הביצים בסל אחד, ללא התייחסות למציאות:

1. איסור גורף על רכיבה על מדרכות ללא שבילים- קרי, ירידה לכביש והיצמדות לימין, גם עם ילדים על האופניים.

2. אכיפת חבישת קסדה עד גיל 18.

3. אכיפת רכיבת ילדים מתחת לגיל 16 על אופניים חשמליים.

4. הגבלת מהירות אופניים חשמליים.

5. נסיעת אופניים חשמליים על המדרכה.

6. אי דיבור בסלולאיר ברכיבה (מבורך)

7. נסיעה נגד כיוון התנועה (מקווה שרק במידה ורוכבים על הכביש)

8. הפרעה להולכי רגל במעבר חצייה- מי מגסיר את ההפרעה? מהי הפרעה?

כל הסעיפים הגיוניים, ראויים ומצריכים אכיפה, למעט ירידה מהמדרכות בכל מקום בו אין רציפות שבילים, זה מסוכן, לא הגיוני, ומבדיקה עולה שאין לרוכבי האופניים יכולת רחיפה. ישראל מובילה באי סובלנות בכבישים ובתאונות דרכים עם נפגעים בעולם המערבי, זה חייב להיות שיקול.

בישראל, כשרוצים "להראות" למישהו משהו, או לציבור מסוים יורים בכוח לכל הכיוונים, צריך שתהיה פה חשיבה מושכלת לצד שיפור השבילים.

סעיף 1 חייב להיות מוסר, תוך הדגשה שמי שייתפס מתפרע, מצפצץ את עצמו לדעת או מאיים על רוכבים, בהיותו/ היותה בטוחים שהמדרכה שלהם ייקנס. סעיפים 7 ו-8 דורשים הבהרות ברורות, וראוי הוא שיוסבר גם להולכי הרגל איך ללכת נכון, כמובן שללא אכיפה נגדם/ן מכיוון שהמרכות הן בראשונה של הולכי הרגל, אך חייבת להיות הסברה רחבה, שאינה אכיפתית בלבד.

אכיפה- עולה השאלה- מי יאכוף את כל העניין? אבל זו שאלה שולית בתכנית שהיא גדולה מדי לאכיפה הגיונית, אך שאלה מאוד קריטית בעיר בה לא מצליחים לאכוף- חנייה לא חוקית, חניית אופנועים על המדרכות, נסיעת אופנועים על המדרכות והשדרות ועוד.

כלל התכנון העירוני וחוויות התושבים הם נושא שגדול על רוב העיריות בארץ, חבל שעיריית ת"א שעושה בקטנות שיתוף ציבור לא משכילה לעבוד חכם.

לינקים חשובים:

תגובת העירייה למחאה על האכיפה- שבילים לא הגיוניים מרחבי העולם; אין ספק שהומור אמור להרגיע אותנו.

כתבת "הארץ" על רכיבה בת"א- עיר שאוהבת קנסות

מחזירים את המדרכות לת"א- מדרכות

ובינתיים, שיהיה לנו בהצלחה, הולכי/ הולכות רגל ורוכבים/ות כאחת

חג שמח.

הקשר בין השעיית מורה בשל פריצה לחפציה וחשבונותיה האישיים לתשלום לוועד בית הספר

אני חדשה במערכת החינוך, ולצערי, למדתי מספר דברים. מספר דברים אשר כל בוגרת B.A בסוציולוגיה תוכל לומר לכם שהם היסוד של הרס פרופסיה:

1. מורות, חלקן הגדול, תופסות את הפרופסיה כחלשה משום שאין בה הרבה גברים.
הדבר נובע מסיבות שונות, אך מושתתת על סוציאליזציה ישראלית- פטריארכלית- צבאית, בה במקום בו יש הרבה גברים יש יותר יוקרה, חשיבות, רצינות וכמובן שכר גבוה יותר.
אמונתן משפיעה כמובן על הפרופסיה, במשקל כבד כמו גורמים שוחקים אחרים בחברה הישראלית.

2. מורות צריכות לעשות ביטוח אחריות מקצועית, שכן להורים יש את הסמכות לתבוע אותן אישית.
בשנים האחרונות מתחיל להיווצר שינוי בעקבות תביעת מורות את המערכת, ועמידת מערכת המשפט לצידן.
אבל בואו ונחשוב על זה רגע- כאשר אתן/ם עובדים כשכירים מקום העבודה מגן עליכם (אלא אם התנהגתם באלימות/ הוניתם וכד'). משרד החינוך, חושב שזה בסדר שמורות תתמודדנה עם הורים לבדן, כאשר ביום יום הן עובדות תחת משטר מנרמל ובירוקרטי.

3. מורות משלמות וועד בבית הספר על- מנת שיהיה לנו קפה, חלב ועוגיות.
משרד החינוך מתקצב כל בי"ס ב-1600 ש"ל לשנה (!!!) לשם כך.
אני לא חושבת שאנו סטארט- אפים שמוציאים את הסכום הזה בחודש לחברה קטנה, ועדיין, יש בזה משהו מבזה.


בשלב הזה, אתן/ם אולי תוהים מה לנקודות אלה והשעיית המורה, והנה הקשר-
משרד החינוך נותן שירותים לתלמידים ולהורים, נותנות השירותים הן מורות ומנהלות והן מפוקחות על- ידי מפקחות ופקידות באגפים ובמשרד החינוך.
משרד החינוך אשר צועק כי מטרותיו הן חיזוק מעמד ההוראה, שינוי אופי הלמידה (משמעותית כמובן), צמצום הפערים ועוד, טוען כי למורות יש אוטונומיה, ואכן קיימת אוטונומיה, אך היא מוגבלת על- ידי פחד, נירמול, חוקים וצרכי המערכת.
במקביל לזה, מכיוון שמהערכת מפחדת / מודאגת/ לא יודעת ברוב המקרים לייצר שיתוף פעולה איכותי של מורים והורים ומורידה רבות מאחריות הילדים והוריהם אל מול המורות והמערכת, ברגע שמתרחש אירוע של חדירה לפרטיות של מורה, המעשה הראשון הינו השעייתה.

לא עמדו לצידה, לא הטילו אחריות ברורה על הילדים וגם על הוריהם, ואף ניסו להוציאה מהמערכת.

מורות, אנשי חינוך, מובילי שינוי חינוכי- קהילתי והורים ייצטרכו לקבל החלטה בקרוב אם אנו באמת רוצות ורוצים שינוי במערכת החינוך. במקביל לצעדים רבים שצריכים להיעשות בהכשרת המורות, במדידה, באופי הלימוד ועוד יש לחזק מחדש את מעמד הפרופסיה, את המורות שנושאות על גבן את החינוך היומיומי, הסיזיפי, המהנה, המאתגר והמורכב,
30-40 עולמות בכל כיתה.



קישור לכתבה על ההשעייה:


http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2431581

אתמול היא חזרה ללמד.....