יום ראשון, 25 באפריל 2010

המסע לשוק

מה מבדיל בין עולם שלישי לעולם ראשון?
מה מבדיל בין יכולת לאי יכולת, מבחינת אמצעים?
אחת התשובות לשאלות האלה היא תשובת הניידות.
הזמן והאמצעים להעברת דבר מסוים, מידע מסוים, אדם מנקודה א' לב'.

בדרך למקום שנקרא פיורסי, חלפנו על פני צעדה נשים וגבירם בדרכם ליום השוק השבועי, יום שישי.
אנשים צועדים עשרות ק"מ על מנת למכור את מרכולתם, שיכולה להיות חמישה ק"ג של לימונית ובצל ירוק.

באחת העצירות שעשינו עצרה לידינו אשה שהציעה לנו ממרכולתה, צמחי תבלין.
היא סיפרה שהיא צועדת משלוש לפנות בוקר, השעה הייתה 10:30, ועדיין שלושה ק"מ נותרו לה לפני השוק.
קנינו ממנה צמחי תבלין, נתנו לה בקבוק מים.
דיברנו על זה, שלוש נשים מקומיות וזרה אחת.

כמה נחישות צריך, כמה צורך.
הצורך הזה קיים בגלל שאין סדר, אין עזרה, כל אחד בשביל עצמו.

היא תגיע לשוק, תמכור חלק מהדברים ותצעד חזרה.
וכך שוב, שבוע אחרי שבוע.
ובגלל שאין פה תחבורה ציבורית אמיתית, אין מי שידאג לה, החקלאות שלה תישאר אישית,
היא תמשיך לצעוד, והעולם שלה יישאר שלישי.

ארגוני הסיוע מדברים על חקלאות ויצירת תשתית מדינית,
שתעזור לנשים כמוה לא לצעוד 10 שעות כדי להרוויח עשרה דולר.

אני מקווה שהיא הגיעה הביתה בשלום.



יום שבת, 24 באפריל 2010

צוות

מה ההבדל בין צוות לחבורת נשים או אנשים?

את השאלה הזו שאלתי אתמול את הצוות שלי בפרוייקט בהאיטי. אנחנו עושות פרוייקט שבארגון גדול ומתוקצב היה דורש עשרה אנשים לפחות, ואנו, חמישתנו, כבר שלושה חודשים מקימות, מדריכות, רצות, נפגשות.

אתמול עלינו להרים שמעל פורט א-פרינס, 1500 מ' גובה. בהאיטי יש ביטוי- מעבר להרים יש עוד הרים, בסוף מגיעים לים.
ישבנו והגדרנו מהי קבוצה, איך אנחנו רוצות להמשיך.
אכלנו יחד, רקדנו וטיילנו בהרים אותם חלקנו לא מכירות.

ואז, הבנתי את משמעותה של קבוצה לעומת אסופת אנשים.

ניגשה אליי אלזיר, אשה בת 55, האיטיאנית מולטית. אשה מדהימה מלאת חיות ואנרגיות.
היא באה להגיד לי תודה. תודה שאני פה, מתנדבת בארץ רחוקה, מלמדת אותן דברים שלא ידעו, מקשיבה, עוזרת לילדים. ואני אומרת לה שההיפך הוא הנכון תודה להן, שבתקופה כזו מצליחות להירתם למטרה פרקטית ואקטיבית בלי להתעייף או לוותר.

אלזיר המשיכה ואמרה "20 שנה עבדתי בביה"ס האמריקאי, שיינו שתי מורות האיטיאניות שעבדו עם 40 מורים זרים. הם היו נחמדים אליי, ועבדנו יחד ברמה המקצועית. אבל מעולם לא הרגשתי קירבה, לא הייתי חלק מצוות
תודה שאת יוצרת צוות, משפחה, שאת מראה לנו שאנשים מרקעים שונים יכולים להיות באמת ביחד, בלי ריחוק"

אז זהו,

זה צוות.
מעבר למטרה משותפת, מעבר לשיתוף פעולה, אמת פשוטה- קירבה.


תמונות מקרבה או תמונות מזרות

אני בהאיטי, וכולם מצלמים.
את העבודה שלהם, את הנופים, את האנשים, את ההרס, את vזוהמה ואת היופי.
וחשבתי על זה השבוע, האם הצילום שלנו, דרך המסננת הזו, המגינה עלינו מפני העולם,
מראה תמונה אמיתית של האיטי?
האם מי שלא מכירה את האיטי תראה את פניה האמיתיים? האם היא או הוא יבינו מה הם מצלמים?
או שאנו צריכים אנשים מפה, שמבינים את הכתובות על הקיר, שיודעים מה היה לפני, מה ציני, מה כואב, מה רגיל.

יום שלישי, 13 באפריל 2010

העצמה וחניכה בהאיטי

רב האנשים, כאשר הם נוחתים באזור אסון שואבים פנימה את ההלם, הבלבול, הכאוס, חוסר האונים ובדרך כלל את חוסר האנרגיה.

אתמול, לקחתי שני נשים מדהימות מאחת המשלחות הישראליות שפועלות בהאיטי על מנת לבצע הערכה בבית יתומים. הן אמרו לי שהן רוצות לעשות המון, אבל האיטי, הכאוס שבה, האדישות וחוסר היוזמה שואבים אותן פנימה. התסכול גדול. בסוף היום אן אמרו שפתאום הן מצאו את האנרגיה, את הצורך הזה לשנות בקטן את עולמם של 48 הילדים שראינו אתמול.

אחרי שביצענו את ההערכה חשבנו על איך נלמד את הנשים שמטפלות בילדים האלה להיות אקטיביות. מה תפקידנו במקום הזה. מנהלת המקום אמרה לנו שהלוואי והיו מטפלים בילדים באותה התלהבות בה מכינים את ארוחות הצהריים.

חשבתי על ההדרכה והחניכה שאנו צריכות לבנות. חשבתי על גורמי ההנעה שאצטרך להטמיע למן ההדרכה הראשונה ועד לרגע בו אעזוב את המקום הזה, ואדע כי הוא בידיים בטוחות, שלא רק מנקות ומאכילות, אלא לא נותנות לילדים האלה לשקוע התפתחותית.

החלטתי להתחיל מדוגמא אישית. במקום ישנם חמישה תינוקות בני שלושה שבועות אשר מבלים את ימיהם בעריסה. הסברנו את חשיבות החזקת תינוקות בגיל זה על הידיים. כולן הינהנו והמשיכו בשלהן.

הרמתי את אחד התינוקות וכרכתי אותו בתוך מנשא מאולתר, מראה להן איך לעבוד בלי הפרעה תוך מתן חום ליצור הפעוט הזה. תוך כדי הדגמה גיליתי שאמו נפטרה בלידה מ-HIV.

ניסינו להסביר מדוע חשוב להוציא את הפעוטות בני השנה עד שלוש החוצה מהלולים, ע"מ שיזחלו, ידברו אחד עם השני, ישחקו. ושוב ההנהון.

הוצאנו את כל הפעוטות ממיטותיהם, הנחנו על הריצפה ופיזרתי כדורים צבעוניים. התיישבתי לידם ובמשך 20 דקות שיחקנו יחד. הילדים היו מאושרים, זחלו, רצו, מחאו כפיים ושיחקו אחד עם השני.

בכל פעם שאחת המטפלות הביעה עניין עודדתי אותה כאילו זה עתה זכתה בפרס ענק.

והנה, לפתע, רב המטפלות שיחקו עם הילדים, וגם כאשר עזבנו את החדר המשחק המשיך.

מה המסקנה שלי מכל המתואר למעלה?

הראשונה היא שחברי משלחות צריכים גם הם העצמה, מוטיבציה ורגעים של שמחה על מנת לתפקד.

השנייה, שחניכה ודוגמא אישית הן אבני היסוד של הדרכה והתקדמות.

תמונות יועלו בהמשך (:


פורסם גם ב-saloona

יום ראשון, 11 באפריל 2010

השואה היהודית ותודה

אני יודעת, זה ממש מוזר להגיד תודה באותו משפט עם השואה.
אני לא אומרת תודה על השואה עצמה, אלא על ההכרה בה ועל הזכרון.
אני אומרת תודה שאני לא בת למיעוט הארמני שנרצח על ידי התורכים ועדיין לא זכה להכרה בינלאומית מלאה.
ותודה על זה שמכירים בשואה שלי, או לפחות מעלים אותה לדיון.
לא כמו ילדים שנרצחים בסודן, בקונגו ובמקומות אחרים, ומישהו מגדיר את זה כארוע מצער.
אני מוקירה תודה לאלו שהטמיעו את המושג וניסו לייצר אמנה שתייצר פעולה כנגד שואות ונסיונות לשואות.
אני גאה במפעלי הזכרון הישראליים, היהודיים והבינלאומיים שמעבר ללזכור ולא לשכוח מנסים לחנך לאהבת האדם ולכיבוד החיים,
באשר הם.
אני גאה בסבים ובסבתות שלי שנלחמו, נמלטו, שרדו- ולאו דווקא בסדר הזה, ואז חיו את חייהם בגאווה ובאושר.
אני מודה לכל מי שעוזר, אם לבד או דרך ארגון, ולא רק זוכר.

אני מקווה שנשכיל לכבדם לא רק דרך זכרון, וכועסת שהם צריכים להילחם על זכויותיהם.
אני רוצה להאמין שהשואה והשלכותיה על כל העמים, ועלינו במיוחד, תמשיך להיות נוכחת ולגרום לנו לפעול באופן אנושי יותר, בבית, אך גם בחוץ.
שהרי שואות הן לא רק עניין אישי לעוברים אותם, הן גם עניין פוליטי וכוחני, ואולי עם הזמן יבינו מדינות העולם שעדיף לפעול מהר ולא להמתין מפני שחיי אדם חשובים לאין שעור מנימוס פוליטי (עיין ערך בוסניה הרצגובינה).

לזכרם,
של ששת המיליונים מקרבנו ולשאר המיליונים שנרצחו ושנפלו.



יום ראשון, 4 באפריל 2010

בית יתומים, ילדים נטושים וצרות אחרות

יתמות היא מצב בלתי נשלט. בתי יתומים בם רב הילדים ננטשו על ידי הוריהם היא מצב נשלט.
אומנם המדינה לא שולטת במצב, אבל רובם של אלה שהחליטו לעזוב את ילדיהם עשו זאת מנוחות.
יבואו הסנגורים ויאמרו שלא הייתה להם ברירה. העוני, ההריון הלא מתוכנן, הילד נולד עם בעיות נוראיות.
אני נותנת להם 10% לטעויות ואסונות.
כל השאר, אני מקווה שזה רודף אותם בלילות, אך יודעת שכנראה לא.
הייתי היום, בפעם השלישית בעשרת הימים האחרונים במתחם מרווח ונעים, אשר נקנה על ידי PIH לטובת בית יתומים ומוסד חינוכי.
במקום 42 ילדים בגילאי 22 ימים עד 22 שנים.
עשרה מתוכם ילדים רגילים שננטשו, בגלל עוני, בגלל שנולדו מחוץ לנישואים, בגלל רעידת האדמה ובגלל שקר כלשהו אחר.
כל השאר, ילדים עם בעיות, החל מפיגור סביבתי, דרך אוטיזם וכלה בשיתוק מוחין ופיגור עמוק.
כל ילד עולם.
הרבה מהאנשים שנכנסים למתחם נרתעים, מתדכאים, מרחמים.
ומצאתי שם ילדים סקרנים, מצחיקים, מחפשים מגע, אהבה עקבית שאינה מדודה בזמנים וברת חלוקה עם עוד 41 ילדים.

הבאנו להם שני שרקנים שעוררו סקרנות רבה. את השרקנים קיבלתי מתמר, שקנתה אותם לפני שחזרה ארצה.
רב הילדים פחדו לגעת בהם, אבל הם הביטו בהם דקות ארוכות, ואני מקווה שעם הזמן הם יתחברו האחד לשני.

בשבועות הקרובים נבנה להם מתקנים, נבנה להם תכניות, נכשיר את הצוות, נביא להם חוץ מהשרקנים שהם קיבלו היום גם גור כלבים ואפרוחים.
ואם המדינה הזאת, שבה כל מי שרוצה יכול להקים בית יתומים, תשכיל, היא תאפשר אימוצים רבים, תחנך את אנשיה, תפקח על מוסדותיה.
והלוואי ונצליח להגשים את כל חלומותינו בשבילם.




יום שבת, 3 באפריל 2010

בוקר ישראלי וגוספל האיטיאני

יום שבת, פסחא.
קמתי הבוקר בשעה תשע וחצי, איזה אושר.
היום הראשון שלי בהאיטי שלא מתוכנן לי כלום.
לא עבודה, למעט מה שארצה לעשות. לא אירועים חברתיים. אני ועצמי.
התעוררתי אחרי לילה של צ'טים כיפים עם חברים מישראל.
הכנסתי למחשב דיסק אוסף של שלום בביצועים שלו ושל זמרים אורחים ונשמתי.
וכמו שאמר אריק "שבת בבוקר יום יפה......."

פתחתי את דלת יחידת הדיור בה אני גרה והרגשתי קיבוץ.
קראתי כתבות חג מהארץ וחשתי געגוע עז לישראל.

אחרי שעה של שירה איתנה נזכרתי שאני בהאיטי,
כששרו מעבר לחומה שירי גוספל נוצריים לכבוד פסחא.


יום שישי, 2 באפריל 2010

טיול למצודה קולוניאלית ופיקניק

הבוקר נסענו בבוקר לשלושה אתרים בהם נקים בתי ספר או גנים, לאחר שעתיים התחלנו לעלות להרים,
לא בשביל לחפש מיקום לבית ספר אלא בשביל לחפש מצודה קולוניאלית בה הוחזקו עבדים.
נסענו על דרך ארוכה שנחצבה בשנה האחרונה ומובילה לכביש בן שנתיים, שמקצר את הדרך מהרפובליקה הדומיניקנית לפורט א פרינס.
הנסיעה עצמה הייתה חוויתית. הנופים מזכירים את הגליל העליון יחד עם אזורים מסוימים באירופה, והאוכלוסייה מזכירה את אפריקה.
במחצית הדרך הגענו לכפר קטנטן ועל הדרך עמדו כשלושים ילדים והעיפו עפיפונים. עפיפונים הם הספורט הלאומי פה, וגם אחד המשחקים היחידים שיש לילדים. והעפיפונים האלה מדהימים בגדלים וצורות יפהייפיות, ועפים כל כך גבוה.
דניאל אומר שאיפה יש עפיפונים ישנה תקווה. אני אומרת שבטוח יש שם שמחה וסיפוק כשהם עולים גבוה יחד עם גאוות הילדים.

לבסוף אחרי כשעה + של נסיעה הגענו למצודה.
טיפסנו אליה, הם בשביל המתון ואני במדרון קצר. עורב שזוגתו שמרה על הביצים חג מעליי וקרא קריאות איומים, וכמי שיודעת שעורבים מאוד מגוננים, הזדרזתי להיעלם מסביבתו.
המצודה אכן מרשימה, ולידה ישנה אחוזה קולוניאלית ענקית שהוקמה במאה ה-17, ובעליה היו הבעלים של מטע קפה ענק.
לאחר כעשרים דקות הצטרפו אלינו שני האיטיאנים צעירים שהסבירו לנו על המקום, הראו לנו דופן כפולה, אליה נכנסתי כמובן.
לאחר שירדנו מהמצודה הוחלט על יד מאריס ודניאל לאכול שם את ארוחת הצהריים, ושני החבריא הוזמנו.
שמותיהם, אם איני טועה הם מקסימו ורולדו.

הם היו מופתעים מההזמנה ועוד יותר מהאוכל ובייחוד מהקולה.
ישבנו, אכלנו ודברנו ואז הם אמרו שאם היינו האיטיאנים לא היינו מזמינים אותם, כי להאיטיאנים לא איכפת.
הם פירטו ואמרו שכשהם חולים הם הולכים לביה"ח האמריקאי, כי שם מטפלים בהם באדיבות.
אמרנו להם שמאריס האיטיאנית, ושהיא הבוס, הם חייכו ואמרו שדניאל ואני לבנים, ושיש מיעוט אולי שאיכפת לו.

הדבר השני שהם אמרו זה תודה על האוכל, כי הבטן שלהם כבר נמוכה ממחסור באוכל.
הם התרגשו מקולה ואפילו ממצות.
הם סיפרו שהדבר היחיד שהם קונים זה אורז וקמח תירס, כל השאר מהטבע.

אח"כ חשבתי עליהם, הם רעבים והם מחפשים משהו לעשות, ומה התקווה שלהם שם?
אין לי תשובה, אבל אני שמחה שעשינו יחד פיקניק.


פיקניק

פיקניק

פיקניק 2

פיקניק 2