יום רביעי, 26 במרץ 2014

כי נשים השתלטו על הפרופסיה............

כאשר הייתי חניכה בקורס קצינות יח"ש לפני 16 שנה היתה לנו שיחה עם קצינת ח"ן ראשית של צה"ל. במהלך השיחה עלה נושא דיכוי הנשים ע"י הגברים ועל היות העולם עולם גברי; תוך התעמקות במה אנו לא יכולות לעשות והמאבקים בהמשך הדרך. כאשר קיבלתי רשות דיבור שאלתי מדוע אנו לא מעלות את מקומנו ב"דיכוי"- דיכוי הקיים שלא ניתן להכחישו.
מבט נוזף החזיר אותי למקומי, ומענה חלוש ששאלתי אינה העיקר, והמשכנו בקורס.

השבוע, במהלך הרצאה לצוות בית הספר בו שאני מחנכת (התחלתי לחנך השנה במערכת החינוך), שאלה המרצה שעסקה שנושא של שיח הורה- מורה שמעמד המורה, באופי היחסים בין המורות- נותנות השירות- וההורים- מקבלי השירות;
ואז, אחת המורות העלתה קביעה כי מעמד הפרופסיה ירד מאז שהנשים השתלטו על המקצוע, והרוב הסכים עם ההנחה הזו.
השיח התנהל מעמדה של התגוננות, חשש מה ומתפיסות של אי- מהפיכה.

הפעם, 16 שנה אחרי, התאפקתי. כל התהיות שלי על מעמד המורה, על אופי מערכת החינוך, על התדהמה מכך שמורות אינן מובילות את רוב שינויי המערכת אלא מקבלות אותן מלמעלה התחברו לתחושות וחוויות של קבוצת המורות המדהימות אותן אני מנחה בקורס מורה יוזם על כך שהמערכת מדברת על X והן חוות את Y, על כך שהן בורג קטן ועוד, וגם עלה בי כעס על כל הקמפיינים הקוראים לגברים מורים להצטרף למערכת, על כך שישנו פער בשכר המורים משכר המורות (נתוני הלמ"ס).

אני ירוקה במערכת, אך מכירה מערכות גדולות. אני מכירה גם א-נשים. מערכת החינוך ומקצוע ההוראה, מעמד המורה ויחסי מורה- ילד/ה- הורה לא ישתנו רק מתוואי שמתווה מלמעלה. יש צורך אמיתי, לדעתי, שהמורות תובלנה שינוי, אמירה, עמדה.
יש צורך לומר גם את הדברים הקשים, לבקר, לשנות, להעז.
יש צורך גם בשיח חברתי נוקב ולא אינטרסנטי (גם מצד ההורים).
יש צורך בשכר הוגן, כמו גם לסייעות, למתורגמניות, למורות עובדות הקבלן......

יש הון אנושי איכותי במערכת, השאלה היא אם יש מוטיבציה ואנרגיה להילחם בתחנות רוח.


יום רביעי, 19 במרץ 2014

מרתון לטובת הכלל

השנה, בהחלטה תקדימית בוטל יום לימודים בתל- אביב יפו בשל קיום מרתון ברחובות העיר. כמות הנרשמים הייתה גבוהה, כבישים נחסמו והיה חשש שמורות לא תוכלנה להגיע לבתי הספר ותלמידים גם כן.

עיריית תל- אביב פירסמה את המרתון ומותגים שונים, ששילמו כסף רב, במשך ימים רבים טרום האירוע, מארגני המרתון גבו סכומים נאים על השתתפות (נמתחה גם על כך ביקורת ציבורית עזה שעיקריה- העלות הגבוהה שמרחיקה קהילות שלמות מהשתתפות, ואי הבנה מדוע באירוע כה ממומן יש צורך לדרוש תשלום), חיי התושבים במרכז תל אביב ומרחבם הציבורי הופקע לטובת פרסומת ומסחר.

ההורים נלחמו על יום החופש שלהם בתואנה כי מרתון אינו סיבה לבלט לימודים, שהרי הילדים גרים ליד; אז המורות שמגיעות מחוץ לת"א תצאנה לדרך שעה לפני.....
המשתתפים היו נרגשים,
החברות המפרסמות זכו להיות חלק פעיל בעיר,והילדים, התרגשו מאוד לראות את המרתון, לעודד הורה או חבר שרץ, להיות בחופש עם הוריהם, סתם כך.
בואו נעשה לרגע, תרגיל מתודי קטן, וללא ביקורת או תמיכה במי מהצדדים ננסה להבין האם ניתן היה להפוך את המרתון לאירוע ספורטיבי אמיתי, אשר מכיל את כל אוכלוסיות העיר, ואף, רחמנא ליצלן, מקדם אורח חיים בריא; באמת, לא רק בסיסמאות.
מדינת ישראל מדברת הרבה על אורח חיים בריא, עיריית תל אביב- יפו שקופתה בעודף רב מספרת שהיא דואגת לתושביה ומעודד חיי פנאי, מערכת החינוך נלחמת בהשמנה על- ידי תכניות תזונה בעיקר וההורים ישמחו שהילדים לא יהיו בטטות מסכים (מחשב, טלוויזיה, טאבלט).
במידה והיו חושבים על טובת התושבים ולא רק על משתתפי המרתון והחברות המממנות ניתן היה להפוך את תל- אביב יפו ליום אחד לעיר בתנועה, לשתף את הסמינרים שבה כחלק מכוח ההוראה, ליזום פעילויות ספורט במספר מוקדים, להפוך את מערכת החינוך העצומה בעיר לחלק מהחוויה של ספורט תחרותי- חברתי, אישי וקבוצתי.
אך, בישראל אנו חיים, וכל סקטור/ חברה/ מארגן אירוע חושבים על עולמם הצר. עיריית תל- אביב- יפו מתנהגת במידור בין האגפים השונים. החברה המארגנת ונותני החסויות רוצים רווח מקסימלי, והמשתתפים ותושבי העיר לא יודעים לדרוש את טובת הכלל.
ועכשיו, נשאלת השאלה, הם לקראת שנה הבאה שוב כל קבוצה תאשים קבוצה/ משרד אחר או שנכל לחזות ביום מרתון- ספורטיבי עירוני.

מצד שני, בעולם בו נציגי חברת ספורט X גירשו משתתף שלבש בגדי ספורט של חברה Y כנראה שצריך להיזכר במהות הספורט כמאחד ומעצים. 

פיקניק

פיקניק

פיקניק 2

פיקניק 2