אני שונאת רכבות הרים בפארקי שעשועים. לא בגלל הגובה, לא בגלל הלופים, בגלל שלאורך כל הנסיעה אני מדמיינת את המסילה מתפרקת, את הברגים עפים החוצה ואת הנפילה. ומחלה כרונית קשה היא סוג של רכבת הרים, אבל כזאת שבנויה מחלקים - חלקים של רכבת הרים ש - 6 FLAGS וקלנועיות של ירידים אמריקאיים משנות ה - 30, עם חיזוקים והדבקות.
במסע של דן ושלנו, שמתקיים בכמה צירים
של דן - כחולה, נושא הכורדומה
שלנו כמשפחה
של כל אחד מהבנים
ושלי.
יש מחווית רכבת ההרים,
ואלו לא רק הבחילות של דן מהביולוגית, האופיאטים והעייפות.
וכך, לפני שלושה שבועות בדיוק
ניתוח חירום.
לדן ולי יש תפיסה משותפת שכאשר אין ברירה, חותכים ומתקדמים - הבנה מילולית כשצריכים להוציא ממנו גידול שמאיים לשתקו. דן כתב על החוויה וההבנה שצריך ניתוח שלו פה - ואני ממש מאמינה שא.נשים שעוברים משהו דומה צריכים לקרוא אותו, כי כמות ההחלטות האוטונומיות והאוטונומיות בכאילו, מלוות כל אחד במסע רפואי ארוך (פיסית ונפשית)
ואני יש נכנסת למוד אופרטיבי,
לו"ז ילדים, לו"ז העבודה שלי אל מול המצב, טיפול בכלבים, חשיבה על קניות בדגש ענייני אוכל וניהול ארוחות / הזמנות / כריכים לבית הספר, הכנת תיק בית חולים לדן, תיק עבורי, ציוד למחלקה, הודעה להורים ולחברים, עיסוק בבירוקרטיה של קופת חולים, עדכון מחנכות ועוד.
הפעם ישבתי מחוץ לחדר ניתוח מרבע לשבע בבוקר עד 14:15, בזכות רופא מקסים אחד הסכימו שאכנס לראות את דן בחדר התאוששות; מבוגרים מועלים למחלקה ורק אז, לרוב בני המשפחה רואים אותם. הצורך בשקט בחדר התאוששות והגיל של המנותחים (הורים נכנסים לילדיהם הצעירים) משאיר אותנו בחוץ. ובחוץ היינו קבוצה של נשים מחכות, כל אחת לאיש שלה. והשיחות זרמו, על הדאגה, הפרוצדורה והתקווה שהניתוח יעזור והשיקום יהיה קל.
ואחרי הניתוח, אותו דן מתאר בפוסט הזה
בכל פעם מחדש, מארגנים את המציאות, מארגנים את ניהול הכאבים ככל הניתן, ועוצמות של חזרה לשגרה,
ולצד שינויים בבית עד שחוזרים להתנהלות רגילה, החיים בחוץ כאילו ממשיכים, לפעמים כמו בפיצול מוחלט בין הדברים,
ואולי, זו המשמעות של גמישות.
ודן אחד 💓שבכל פעם מוכיח שיש לו כוחות על.
ותודה ענקית לצוות המדהים של נוירוכירורגית תל השומר ולנוירוכירורג המופלא של דן, פרופ' רן הראל, ולמתמחים שנפלאים שלו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה