לא נעים לצאת לרוץ

בשבוע שעבר יצאתי לרוץ בעשרה לעשר (21:50), ברבע לעשר דן כבר שאל למה אני מותחת את הזמן.

וכשרצתי זה היכה בי,

לא נעים לי. מצד אחד כמעט שום דבר לא מרפא את המוח ואת הלב כמו לרוץ (בשבילי),

מצד שני דן לא יכול.

חלק ניכר מהשנים שלנו יחד היו מלאות ברכיבת אופניים ברחבי העיר, טיפוס והרבה טבע והליכה אינסופית ברחבי העיר, מחפשים גינות חמד.

בחמש השנים האחרונות, הכורדומה העקשנית של דן מחבלת ביכולת של דן לנוע כמו פעם.

ובחודש האחרון, קצת לפני החלפת הביולוגית, התחילו לדן כאבים חדשים,

נוראיים, וכלום לא עוזר, וכל מה שמקל מקל למעט זמן.

בפוסט החדש שלו,

הוא כותב על זה, וברור ששומרים על אופטימיות, אבל זה קשה ומעייף, ויש הרבה דאגה. ואחד הדברים שקורים הם השתבללות לזמן בית ויחד, ואז - מה חדר כושר עכשיו?

דן סיים את הפוסט במשפט שסביר שתוצאות ה MRI השבוע לא יהיו לטובתו,

אני מחזיקה את האפשרות שברור שהן תהיינה לטובתו, או לפחות נגד הכאבים.

זה הפוסט של דן - ממליצה לקרוא

ומי שלא עקב.ה - בפייסבוק שלי אני כותבת את כל מה שקורה לנו במסע הזה של הכורדומה של דן, בן זוגי, והחל מהרגע שהוא כותב על זה בבלוג - זה כמו כתיבה מקבילה, כל אחד.ת מנקודת מבטו ומהחוויה המשותפת שלנו