לשון נקבה

לפני חמש שנים נכנסתי לשעור פילטיס שלימדתי באחד ממכוני הכושר היוקרתיים בישראל. כמו בכל שעור, שמנה כארבעים משתתפים התחלתי לדבר אל המתעמלות והמתעמלים בלשון נקבה, ואף הסברתי כי בשל רב נשי אני פונה אליהן בלשון נקבה.

הימים היו ימים של דיון לאומי על הפנייה בלשון נקבה אל קהל המורכב ברובו מנשים, דיון שחשבתי שישפיע יותר על ההתנהלות שלנו במרחב השיחי והתקשורתי.

אחד הגברים לא קיבל את העובדה שאני מדברת בלשון נקבה ולאחר חילופי הסברים וטרוניות השעור המשיך להתנהל.

בתם השעור נקראתי למשרד המנהל לבירור והתנצלות. לא על שום השימוש בלשון נקבה, אלא בשל חוסר הרצון לחזור ללשון זכר.

המקרה הסתיים בטוב, בביטול האגו שלי, וכמובן, בהמשך שימוש בלשון נקבה בשיעורים.

היום, חמש אני אחרי, עדיין רוב חברותיי, מדברות אליי ואחת עם השנייה בלשון זכר.

נניח שאני מבינה את הפנייה לרבים בלשון זכר, ונתרץ זאת ב- הרגל, נוחות, חוסר תשומת לב.....

אבל בינינו.... למה? למה אנחנו לא מסוגלות לשנות את השפה שלנו בינינו לבין עצמינו?

למה אנחנו מדברות על שינויים עמוקים וארוכים אבל לא יכולות לטפל במה שביום יום, שמשפיע על החשיבה שלנו? על הגדרת המרחב שלנו?

בל הוקס כתבה שפמיניזם הוא הכרה בשוויון של האחר מולנו, אבל השוויון מתחיל בהכרה בשוני, והשוני התודעתי תלוי מאוד בשפה

חוויה מפתיעה ו- Zac Brown Band

מאז שחזרתי לארץ אני בודקת, לא ממש בטוחה שאני צודקת בהחלטות שלי (המקצועיות) אבל מחליטה לנסות וללכת או לצלול חזרה אל תוך התחום של החינוך והטיפול. ובדרך מכירה המון אנשים מעניינים ומרתקים שמגרים לי את את הראש והלב.

מה שמוביל אותי להיכרות אחרת. ביקרתי את אבא שלי בארה"ב ובאחד הערבים החלטנו ללכת להופעת קאונטרי רוק שהומלצה בעיתון המקומי. לא ממש ידענו איך קוראים ללהקה, כנראה שמעולם לא שמענו שום שיר שלהם והחלטנו ללכת, ולהנות כמובן.

הגענו לפארק מופעים בגודל של אצטדיון כמעט, ולאט לאט אנשים החלו לגדוש את המקום, את היציעים ואת הדשא, מגרשי החנייה התמלאו רכבים אמריקאים גדולים. מבוגרים, תיכוניסטים, זוגות, משפחות, חבורות ויחידים הגיעו, חלקם מעונבים, חלקם הגדול לבושים בבגדי בוקרים ומגפיים. כולם אוחזים בירות או ברד בכוסות ענקיות שקנו ברחבה הענקית.

ממתינים, לא יודעים למה בדיוק.

אבא שלי, מיכל (אשתו) ואני.

באזור 20:00 עלה מופע חימום, להקה בבגדים מוזרים, שרים מדהים וכל שיר שונה מקודמו. בין שיר לשיר עלה מנחה מנגן וקורע מצחוק, ואנחנו מחכים.

ואז, עלתה הלהקה, שבעה חברי להקה ואורחים, המון גיטרות, מנורות מפוזרות על הבמה ואיזו מוסיקה.

רעמים וברקים עם מילים שעושות בלאגן חיובי בבטן ובראש.

השיר שפרסם אותם הוא chicken fried- http://www.youtube.com/watch?v=Ed49S2nyBD0

שיר מוזר ומצחיק כאחד.

כעבור שעתיים של הופעה משובחת, של להקה שלא הכרנו, יצאנו מרוצים. מהמוסיקה, מהארוע האמריקאי הזה שראינו בעיקר בסרטים, מהאנשים שישבו לידינו שצרחו את השירים במלוא גרון.

אבל בעיקר מהגילוי וההעזה, הצליח לנו (ובעיקר למיכל שראתה את הידיעה בעיתון המקומי)

http://www.zacbrownband.com/

http://www.zacbrownband.com/about.html

אולי הם יגיעו להופעה בישראל (:

להתראות האיטי

אתמול עזבתי את האיטי אחרי חודש שהתחיל באוהל והסתיים עמוס בחוויות חדשות והמון מחשבות, על האיטי והמון מחשבות על החיים. מה עכשיו, מה אפשר לשנות בהתערבות אסונית, מה זה צוות ואיך משמרים אותו כגוף חי ופרודוקטיבי, מהי מנהיגות, מהי עשייה מתוך חזון ולמה היא הופכת אצל חלק לעבודה.

אתמול גם נפרדתי מענת וענבל שתי נשים ישראליות נהדרות שהגיעו להאיטי לפני שבועיים, אחרי מספר פגישות הכנה בארץ, והן תלוונה את אורנג'ה לאורך השנה.

יום אחד אני ארצה לומר על עצמי בפה מלא שאני אשת חינוך. אני מאמינה שאני כבר קצת כזו, אך חושבת שאת התואר הזה צריך להרוויח בזכות עבודה קשה והמון שנות נסיון.

בשבועיים האלה הרגשתי שוב את העול החיובי המטול על מחנכת שרוצה ש"תלמידיה" יצליחו, גם בפן המקצועי וגם בפן האישי.

לפתע, ראיתי דרכן את הפליאה והקשיים שבהאיטי. זה לא שלא הייתי מודעת אליהם, פשוט כשהגעתי להאיטי לא היה זמן להבין, ואז זה נהפך למציאות שמתקיימת שם, והקושי, המחשבות, הרגשות קיבלו מקום אחר. הפרספקטיבה הזו עזרה לי וריסקה אותי בו זמנית.

הלוואי ויכולתי לספר שיש שינוי מהותי בהאיטי, אבל אין. יש שינויים קטנים ומינוריים, וזה עצוב.

לא כתבתי הרבה הפעם מהאיטי. בפוסט הקודם, לפני חודש כמעט, ציינתי שאני שקועה במחשבות. המחשבות האלה התעצמו. בגלל האיטי, בגלל דברים שקרו לצוות של prodev, בגלל דברים שקרו במרכז השיקום שאני כ"כ אוהבת, בגלל הפער בין ארה"ב להאיטי- שעתתים טיסה- יקום שונה.

אני כתבתי לי בנקודות על מה אני רוצה לכתוב, ועכשיו אני מסדרת את המילים ואת המחשבות, אולי אם אבין אותן קצת יותר יהיה לי קל יותר להעבירן.

שנה טובה.

שוב בהאיטי, שבוע ראשון

חזרתי להאיטי לפני שבוע בדיוק. הפעם בתפקיד מעט שונה, ייעוץ, הדרכה של תחומים ספציפיים ופיתוח צוות.

האיטי מתחילה להראות סימנים קטנים של שינוי, במחנות מסוימים מתחילה בנייה ובאחרים יש פינוי לבתים משוקמים.

כמות עובדי הסיוע קטנה במעט, ואני עדיין מחכה לשינוי אמיתי, יודעת שהתושבים המקומיים מחכים יותר ובסבלנות רבה יותר.

אני ישנה כרגע באוהל במרכז שיקום מדהים לילדים, מרכז השיקום שכתבתי עליו פעמים רבות.

בימים אלה אני מגלה אותו לעומק, את הילדים, את העובדים, האווירה, הלילות, ואני מתרגשת בכל פעם מחדש.

אני מגלה פה את רזי המאכלים ההאיטיאניים המסורתיים. ישנה חלוקה לפי ימי השבוע, כאשר בשבת ובראשון מכינים מאכלים מיוחדים {תמונות והסברים בהמשך}.

חם יותר בהאיטי באוגוסט, הרבה יותר יתושים והמון גשם בלילות.

לקח לי זמן לכתוב את הפוסט הראשון, ואני עדיין מרגישה שאני נותנת פה רק סקירת מצב מהירה. המון דברים מעסיקים אותי,

המון שאלות שניתן לכנותן פילוסופיות. חלקן על האיטי, חלקן על אנשים בכלל וחלקן קשורות אליי.

אז בינתיים,

חיבוקים האיטיאנים חמים,

Santo, Haiti

ללי וסבא פותחים תיבה

הספר ללי וסבא פותחים תיבה הוא ספר של עשייה משותפת, של דן, שלי ושל המון חברים שעזרו.

היום, חודש אחרי שהספר יצא אנשים מגלים אותו לאט לאט,

ואני מקווה שהוא יגיע לכל מי שצריך אותו.

געגועים, אובדן וספר ילדים חדש שמכניס אושר לתוך הגעגוע

לפני חודש, בצהריי היום נערך ארוע השקה לצאת ספר הילדים שלי, ספר ילדים שכתבתי מתוך געגועים גדולים ואהבה, לאיש אחד שאיננו עוד ובעיקר למשפחתו, שהייתה צריכה משהו שיעזור לה לספר עליו לילדים של המשפחה.

קשה מאוד לספר על מישהו שאיננו, כי עצוב לנו, כי אנחנו מפחדים להכאיב לצד השני, כי זה פותח בנו את מכונת הדמעות ונקודות שחשבנו שכבר אינן רגישות כמו בעבר.

לפני שבע שנים בעלי, אייל, נהרג בתאונת דרכים. לאורך השנים למן הבוקר הנורא ההוא ועד היום התמודדתי, עיבדתי, התפתחתי, עברתי שינויים בתפיסתי את העולם ובפרופורציות שלי וכל הזמן הרגשתי מעגלים שאינם לגמרי סגורים.

היום, כשהגשתי את הספר למשפחתו, שהיא גם משפחתי, הרגשתי בדיוק את מה שהקריא חבר טוב שלנו " יש את הקוראים של הספר הזה, שיהיו לרב אנשים, קטנים וגדולים, שעברו איזשהו כאב מהטווח הרחב מאוד של האובדן…האנשים האלו, אולי גם יחזירו לעצמם לרגע פיסה קטנה ממה שאי אפשר להחזיר, וידעו אולי קצת יותר טוב איך להעביר את הפיסה הזאת הלאה".

www.lalibook.com

תערוכת בוגרים בבית ברל, 23/7/10

וולטר בנימין כתב על השעתוק בעידן המודרני, ואני הרגשתי ברב חדרי התערוכה בתוך רפרודוקציות מושטחות שאף אינן מחקות את האמנים הגדולים אלא בליל של חוסר אמירה, ומעט טכניקה.

השעתוק עליו דיבר וולטר, כיצירה בפני עצמה, לא דמה לשעתוק בחדרים השונים, אלא היה בתפיסתו, בדיוק ההיפך ממנו. ה"כמו" של הבוגרים לא ייצר אמירה בפני עצמו, לא היה מרגיז את אלו שאותם חיקה ואולי אפילו לא היה מעורר בם מחשבה.

ההרגשה בין חדר לחדר הייתה של שיממון מחשבתי. מבחינת טכניקה היו עבודות מרשימות ומלאות בטקסטורה שכמו דיברה מתוך היצירות, אך ברובד המחשבתי ואף יותר מכך ברובד הרגשי הייתה תחושה של ריק.

בחלק מהחדרים מצאנו חוט שני של סטודנטים שלמדו בקורסים זהים ופעלו מאותה משימה ממנה יצרו את עצמם, או את אמירתם האישית. רובם במדיה האהובה עליי במיוחד- הצילום, אותה יצירה בגללה החל וולטר את הגותו בדבר השינוי באומנות המודרנית.

חבר טוב העיר שהבעיה במדרשות לחינוך היא בהיותן מסה שלא משנה דבר, ואם אומנות אינה חתרנית וממלאת מקום של קונפורמיות אזי מה עתידה מלבד קיומה כשלעצמו?

והנה, בשני החדרים האחרונים חשנו כולנו התרוממות רוח, התעצבנו, לא הבנו, חשבנו, הרגשנו. פגשנו ביוצא הדופן.
שני החדרים הללו ועוד כמה יצירות פזורות נטעו בי תקווה של שינוי ושל אי דריכה במקום ורצון לרצות, את המדרשה, את האמנים- מורים שמלמדים את עצמם ופחות את הדרך.

ושיהיה לכולם בהצלחה.