להתראות האיטי

אתמול עזבתי את האיטי אחרי חודש שהתחיל באוהל והסתיים עמוס בחוויות חדשות והמון מחשבות, על האיטי והמון מחשבות על החיים. מה עכשיו, מה אפשר לשנות בהתערבות אסונית, מה זה צוות ואיך משמרים אותו כגוף חי ופרודוקטיבי, מהי מנהיגות, מהי עשייה מתוך חזון ולמה היא הופכת אצל חלק לעבודה.

אתמול גם נפרדתי מענת וענבל שתי נשים ישראליות נהדרות שהגיעו להאיטי לפני שבועיים, אחרי מספר פגישות הכנה בארץ, והן תלוונה את אורנג'ה לאורך השנה.

יום אחד אני ארצה לומר על עצמי בפה מלא שאני אשת חינוך. אני מאמינה שאני כבר קצת כזו, אך חושבת שאת התואר הזה צריך להרוויח בזכות עבודה קשה והמון שנות נסיון.

בשבועיים האלה הרגשתי שוב את העול החיובי המטול על מחנכת שרוצה ש"תלמידיה" יצליחו, גם בפן המקצועי וגם בפן האישי.

לפתע, ראיתי דרכן את הפליאה והקשיים שבהאיטי. זה לא שלא הייתי מודעת אליהם, פשוט כשהגעתי להאיטי לא היה זמן להבין, ואז זה נהפך למציאות שמתקיימת שם, והקושי, המחשבות, הרגשות קיבלו מקום אחר. הפרספקטיבה הזו עזרה לי וריסקה אותי בו זמנית.

הלוואי ויכולתי לספר שיש שינוי מהותי בהאיטי, אבל אין. יש שינויים קטנים ומינוריים, וזה עצוב.

לא כתבתי הרבה הפעם מהאיטי. בפוסט הקודם, לפני חודש כמעט, ציינתי שאני שקועה במחשבות. המחשבות האלה התעצמו. בגלל האיטי, בגלל דברים שקרו לצוות של prodev, בגלל דברים שקרו במרכז השיקום שאני כ"כ אוהבת, בגלל הפער בין ארה"ב להאיטי- שעתתים טיסה- יקום שונה.

אני כתבתי לי בנקודות על מה אני רוצה לכתוב, ועכשיו אני מסדרת את המילים ואת המחשבות, אולי אם אבין אותן קצת יותר יהיה לי קל יותר להעבירן.

שנה טובה.

שוב בהאיטי, שבוע ראשון

חזרתי להאיטי לפני שבוע בדיוק. הפעם בתפקיד מעט שונה, ייעוץ, הדרכה של תחומים ספציפיים ופיתוח צוות.

האיטי מתחילה להראות סימנים קטנים של שינוי, במחנות מסוימים מתחילה בנייה ובאחרים יש פינוי לבתים משוקמים.

כמות עובדי הסיוע קטנה במעט, ואני עדיין מחכה לשינוי אמיתי, יודעת שהתושבים המקומיים מחכים יותר ובסבלנות רבה יותר.

אני ישנה כרגע באוהל במרכז שיקום מדהים לילדים, מרכז השיקום שכתבתי עליו פעמים רבות.

בימים אלה אני מגלה אותו לעומק, את הילדים, את העובדים, האווירה, הלילות, ואני מתרגשת בכל פעם מחדש.

אני מגלה פה את רזי המאכלים ההאיטיאניים המסורתיים. ישנה חלוקה לפי ימי השבוע, כאשר בשבת ובראשון מכינים מאכלים מיוחדים {תמונות והסברים בהמשך}.

חם יותר בהאיטי באוגוסט, הרבה יותר יתושים והמון גשם בלילות.

לקח לי זמן לכתוב את הפוסט הראשון, ואני עדיין מרגישה שאני נותנת פה רק סקירת מצב מהירה. המון דברים מעסיקים אותי,

המון שאלות שניתן לכנותן פילוסופיות. חלקן על האיטי, חלקן על אנשים בכלל וחלקן קשורות אליי.

אז בינתיים,

חיבוקים האיטיאנים חמים,

Santo, Haiti

ללי וסבא פותחים תיבה

הספר ללי וסבא פותחים תיבה הוא ספר של עשייה משותפת, של דן, שלי ושל המון חברים שעזרו.

היום, חודש אחרי שהספר יצא אנשים מגלים אותו לאט לאט,

ואני מקווה שהוא יגיע לכל מי שצריך אותו.

געגועים, אובדן וספר ילדים חדש שמכניס אושר לתוך הגעגוע

לפני חודש, בצהריי היום נערך ארוע השקה לצאת ספר הילדים שלי, ספר ילדים שכתבתי מתוך געגועים גדולים ואהבה, לאיש אחד שאיננו עוד ובעיקר למשפחתו, שהייתה צריכה משהו שיעזור לה לספר עליו לילדים של המשפחה.

קשה מאוד לספר על מישהו שאיננו, כי עצוב לנו, כי אנחנו מפחדים להכאיב לצד השני, כי זה פותח בנו את מכונת הדמעות ונקודות שחשבנו שכבר אינן רגישות כמו בעבר.

לפני שבע שנים בעלי, אייל, נהרג בתאונת דרכים. לאורך השנים למן הבוקר הנורא ההוא ועד היום התמודדתי, עיבדתי, התפתחתי, עברתי שינויים בתפיסתי את העולם ובפרופורציות שלי וכל הזמן הרגשתי מעגלים שאינם לגמרי סגורים.

היום, כשהגשתי את הספר למשפחתו, שהיא גם משפחתי, הרגשתי בדיוק את מה שהקריא חבר טוב שלנו " יש את הקוראים של הספר הזה, שיהיו לרב אנשים, קטנים וגדולים, שעברו איזשהו כאב מהטווח הרחב מאוד של האובדן…האנשים האלו, אולי גם יחזירו לעצמם לרגע פיסה קטנה ממה שאי אפשר להחזיר, וידעו אולי קצת יותר טוב איך להעביר את הפיסה הזאת הלאה".

www.lalibook.com

תערוכת בוגרים בבית ברל, 23/7/10

וולטר בנימין כתב על השעתוק בעידן המודרני, ואני הרגשתי ברב חדרי התערוכה בתוך רפרודוקציות מושטחות שאף אינן מחקות את האמנים הגדולים אלא בליל של חוסר אמירה, ומעט טכניקה.

השעתוק עליו דיבר וולטר, כיצירה בפני עצמה, לא דמה לשעתוק בחדרים השונים, אלא היה בתפיסתו, בדיוק ההיפך ממנו. ה"כמו" של הבוגרים לא ייצר אמירה בפני עצמו, לא היה מרגיז את אלו שאותם חיקה ואולי אפילו לא היה מעורר בם מחשבה.

ההרגשה בין חדר לחדר הייתה של שיממון מחשבתי. מבחינת טכניקה היו עבודות מרשימות ומלאות בטקסטורה שכמו דיברה מתוך היצירות, אך ברובד המחשבתי ואף יותר מכך ברובד הרגשי הייתה תחושה של ריק.

בחלק מהחדרים מצאנו חוט שני של סטודנטים שלמדו בקורסים זהים ופעלו מאותה משימה ממנה יצרו את עצמם, או את אמירתם האישית. רובם במדיה האהובה עליי במיוחד- הצילום, אותה יצירה בגללה החל וולטר את הגותו בדבר השינוי באומנות המודרנית.

חבר טוב העיר שהבעיה במדרשות לחינוך היא בהיותן מסה שלא משנה דבר, ואם אומנות אינה חתרנית וממלאת מקום של קונפורמיות אזי מה עתידה מלבד קיומה כשלעצמו?

והנה, בשני החדרים האחרונים חשנו כולנו התרוממות רוח, התעצבנו, לא הבנו, חשבנו, הרגשנו. פגשנו ביוצא הדופן.
שני החדרים הללו ועוד כמה יצירות פזורות נטעו בי תקווה של שינוי ושל אי דריכה במקום ורצון לרצות, את המדרשה, את האמנים- מורים שמלמדים את עצמם ופחות את הדרך.

ושיהיה לכולם בהצלחה.

ילדי הפליטים ובתי הכלא, בעיקר שאלות

זרם המהגרים לישראל נע בגלים מזה שש שנים, כאשר הייתה עלייה דרמטית cכניסה לישראל לפני כארבע שנים. למן תחילת הכניסה לישראל, המדינה, אשר אין לה כלים לקליטת פליטים, לא כל שכן מהגרים, ובייחוד לא אוכלוסייה אפריקאית על מנהגיה לא יודעת איך להתמודד עם המצב.

החלטתי להתייחס לבעיית הילדים- נערים שמגיעים בגפם ומוחזקים במעצר מסיבות שונות- וידוא גיל קטין, הגנה, אי קיום מקום חלופי וכמובן מסיבות בטחוניות.

עניין המעצר הוא נושא פרקטי ולא פילוסופי, עניינו אינו הסדרת מעמד, חקיקה בנושא הגירה ומבקשי מקלט, אלא תנאים ראויים לילדים. אני חייבת לומר ששב"ס אשר ממלא את הוראות הממשלה משתדל להתייחס לכלל המהגרים ביחס שאינו של אסירים. אך מי שנכנס בחייו לבית כלא יודע כי מעצם השהות במקום הנפש כלואה והאופציות העומדות בפני הנוכחים שם מצומצות להפליא.

השבוע שמעתי ששב"ס מקימים מתקן חלופי להחזקת הילדים ולטיפול בהם. יפה, רק ארבע שנים בהן ילדים הצטופפו בתאים, לא זכו לביקורים חופשיים, למדו מעט וגילו שהחופש, או הישועה הינם מושגים יחסיים.

שאלתי היא למה עכשיו? מה השתנה? כמות בלתי הגיונית של עתירות? דעת קהל עולמית? הבנה שההגירה לישראל אינה עומדת בפני עצירה? דרישה אזרחית מקומית? הבנה שאין פתרון אופק?

וכמה זמן ייקח לבנות את המבנה החדש הזה, ומי יעבוד שם? ומי יחליט מי ישוחרר? או שמא זה יהיה מוסד לטווח ארוך, ואז מה?

עד שלא תהיה תכנית סדורה בעלת הגיון כל פתרון יהיה "שלב נוחות" שיימשך זמן רב. אין ספק כי חייבים להוציא את הילדים מבתי הכלא, אך למעלה מזה חייבים להחליט שזה הזמן להפסיק להתעלם ולא להחליט ולתכנן פרקטית מה עושים פה.
הדבר נכון גם לפשע העולה בריכוזי אוכלוסייה של מהגרים, בשל אי המעש, השעמום, ובשל תהליכים שקורים בכל חברה. מתחילה אלימות, נבנים מעמדות, מרחיבים משפחות, יוצרים קהילות.

מישהו, שאינו משטרת הגירה, צריך לטפל בנושא. גוף שאינו עמותה אלא ארגון מדיני, ולא מוניציפלי שיתווה דרך עם אופק הגיוני, שאם לא כן, המצב של חברה בתוך חברה, של "שקופים" ייצור עוד סיטואציה מורכבת מדי להתמודדות בתוך המורכבות הישראלית.
סיטואציה שניתן לעצב אותה היום באופן של הכלה.

מדרגי לבן בתוך השחור, או אדם בתור אדם

לפני ארבע שנים התנדבתי במחנות הפליטים בצ’אד. באחת הפגישות המקצועיות אמרה לי פסיכולוגית קנייתית שהסודנים מסוגלים לחשוב ברמה של ילדים. הייתי מופתעת למס. אלפיות השנייה ושאלתי אותה על מה מבוסת אבחנתה. היא אמרה לי בלי למצמץ שהקנייתים קיבלו חינוך בריטי, שהתנהגותם מעודנת יותר, ובכלל הם יותר לבנים, גם בצבע, לעומת שיחרותם של הסודנים.

כשהייתי בהאיטי קראתי את הכתבה הראשונה על עמנואל. נזכרתי בפסיכולוגית הקנייתית וחשבתי על כלל ספורי האפליה שמתקיימים בין שחורים, בין לבנים לשחורים, שין לבנים ללבנים.
מדרג הצבע שלנו עולה כאשר אנו מתעמתים עמו או נחסמים על ידו.
האבחנה הפשוטה היא כמו שאמר אלי ישי שגם אצל החילונים ישנה גזענות {פתח תקווה, קרית גת ואחרים} וכי אנו "נטפלים" לחרדים כי נוח לתקוף אותם.

מישהי אמרה לי שאצל החרדים אין את ה-PR, פוליטיקלי קורקט, הידוע לשמצה, והם אומרים את שבלב כולנו.
אני חושבת שגזענות הייתה ועודנה קיימת ושיש להוקיעה.
אין צורך לוותר לאבות שיושבים בכלא ויש להעניש את האמהות. אינני משלה את עצמי שדרכיהם ישתנו, אך כחברה יש להביע עמדה מסוימת, כמו שכמיעוט יש לבקר את המדינה במידה והיא פועלת בניגוד לסדר הישר, האוניברסלי.

כשראיתי את התמונות בטלוויזיה, של ילדים וילדות בוכות אל מול הוריהם הבנתי מדוע ההורים הביאו אותם, והצלחתי לחשוב רק על הצלקות שנחרתו על ליבן באותו היום.

קשה לקבל אדם באשר הוא אדם ואולי אנשים צריכים לעבור דברים מסוימים כדי לקבל את זה תפיסתית, לרע המזל לא תמיד אנו "לא עושים לחברינו את ששנוא עלינו" ואנחנו גדלים בדרך כלל כתבנית נוף מולדתנו דבר שמקשה עלינו לקבל את האחר.