הסצנה ההאיטיאנית פורט א פרינס, או תיירות בהאיטי

תל אביב, ניו יורק, לונדון כולן מזוהות, אצלי לפחות, עם מקומות בילוי שוקקים חיים.

בהאיטי, מאז הגעתי לא נחשפתי לסצינה עירונית של בילויים מלבד לחיי הרחוב השוקקים.

השבוע גיליתי את המקום בו רואים ונראים בפורט א פרינס.

בהאיטי, כמו בכל מקום אחר ישנה קבוצה מובילה חברתית, בני המעמד הבינוני והגבוה אשר מסתובבים

במסעדות נבחרות ובמסגרות הקשורות זו בזו. לא תמיד קבוצה זו מובילה את כולם, לעיתים רק את עצמה, אך לבטח היא קיימת בכל מקום.

השבוע אכלתי במסעדות אליהן הולכים כדי להנות, לאכול אוכל טוב ולהיראות.

כמובן שבכל ערב עלתה סוגיית החיים הנורמליים לצד הצורך בשיקום, ולא הגענו לתשובה ברורה.

העובדה כי רב הסועדים היו בני המקום גרמה לי לתחושה של נורמליות. ואכן הצורך הזה להרגיש ש"הכל בסדר" זמן קצר ביום

הוא מהותי לאנשים כאינדיווידואלים ולחברה על מנת שלא תתפרק {בהקשר של "התפרקות" של עובדי סיוע- בפוסט נפרד וביקורתי}

אז על אילו מסעדות אני מדברת?

Papay- מסעדה יוקרתית, תחשבו "רפאל" מנוהלת על ידי שפית / אשת עסקים בה מעבר לאוכל אכלתי את קרם הבורלה בננות המדהים בעולם.

Kaza Nova- מסעדה של בחורה האיטיאנית מדהימה, שנפתחה חודש לפני הרעש וחזרה לפעול ב- 2/2/10, איטלקית מדהימה, עם אווירה של סוהו ניו יורק.

בר שאינני יודעת את שמו שנבנה בבניין עתיק, בצמוד לגלריה ומנוהל על ידי שתי בחורות, האחת בולגריה והשנייה מקוסובו, ונראה כמו מבצר עתיק.

באילו ביקרתי בשעות הלילה של אחרי העבודה, ואני יודעת שיש אחרות ושחיי הלילה של האיטי פועמים במרץ, ברחובות ובמסעדות חדשות, במקביל למאבק הזה של השיקום.

אז לשכנע אתכם לבקר בהאיטי כתיירים בטח יהיה לי קשה כרגע, אבל לפחות חברת תיירות אחת שכבר פועלת בהאיטי ו-unesco מתחילים לפתח אתרי תיירות, אשר נראים בתמונות, מדהימים. הם מתפעלים מבצר ענק מלפני כמאה חמישים שנה כאתר תיירות.

יש משהו מכעיס בעובדה שרק עכשיו, בשל הצורך, חושבים על זה, שכן בהאיטי מספר חופים פרטיים בהם עוגנות ספינות תיירים ומכניסות כסף לבעליהן. ועם זאת יש בזה משהו מנחם, ואני יודעת שאני מתעלמת מהפן הכלכלי ומיחסי הציבור המדהימים לחברה, בפיתוח ובחשיבה, על אף שחבל שלא נעשתה כבר לפני שנים.

בכלל האסון הזה, ישמש מקרה בוחן רציני לאופן ההתנהלות של ארגוני הסיוע, לאופן תקומת ממשל לאחר היעלמות כמעט מוחלטת ולחיבור בין השניים.

האסון הזה, לדעתי יוכל להיות מקרה בוחן ולמידה רציני מאוד בהקשר של פיתוח ולא רק בהיבט של שיקום.

פיתוח חינוך, תיירות חברתית, העצמת קהילות, פיתוח ולימוד חקלאות ועוד.

חיים בתוך יריעות פלסטיק, האיטי, 11.3.10

זוכרים שכשהיינו ילדים שיחקנו בלבנות אוהל? בסלון, בגינה, בחדר. היינו מכניסים לתוכו כל מה שנראה לנו מגניב וחשוב וניהלנו בתוכו עולם משל עצמנו.

אבל כשהתחשק לנו יכולנו לצאת החוצה וללכת למטבח לחטוף משהו לאכול, או ללכת ולרבוץ מול הטלביזיה.

האוהל הזה היה גם מפלט מדברים שעיצבנו אותנו, מההורים. מקום מפלט, אבל בר בחירה.

עכשיו תדמיינו לעצמכם את החיים שלכם ארוזים בתוך שקיות ניילון דחוסות לעייפה. מה הייתם שמים בשקיות האלה? ואם לא הייתה לכם בחירה והייתם ממלאים אותן במה שלא כוסה בהריסות? מה היה חסר בהם?

ומה אם האוהל הזה, לא היה מקום מפלט אלא המציאות היחידה העומדת בפניכם, או השנייה אחרי בית שלא קרס, אבל לא בטוח שלא יקרוס לפתע.

המוזר הוא שבעיניי החיים בתוך יריעות פלסטיק מחופשות לאוהל, בחוסר פרטיות, חשוף לאלימות ולפגעי מזג אוויר שאין האדם החי בבית רגיל לחוותם, הם ההופכים את האסון הזה לנורא.

תמונות המתים, איומות ככל שיהיו אינן רלוונטיות עוד. הם אינם. אך יש מאות אלפים שישנם.

הבניינים שנפלו ייבנו בוודאי בהמשך, והעיר תשתקם באופן טוב יותר או תחזור להוויתה כבשנים האחרונות.

אבל החיים האלה, ארוזים בתוך יריעות, אורכם ואיכותם ייקבעו הרבה מיכולתם של האנשים שבתוכם להשתקם.

Haiti in the rain and one pray

Three days of raining, the camps are becoming huge mud areas.

The rain is different that in other places, it's not really bothering you, it's continues of un seen rain. Some time it does surprise and hit the ground and the tents, with no mercy.

A long lime ago some one told me, that although rain is a blessing, rain can be a very bad factor.

And the people here continue their life as if nothing has change, they are sitting by the road, selling food and other commodities. They are building and playing as if the rain is not taken under consideration.

And in this rain we found our selves in a new camp, interviewing teachers. 45 people inside a small family tent. Seating on the floor, no shoes, talking.

We need to choose 8 people to work with us, 4 classes, sport teacher, Admin, Head of the program, Psycho- social guide and one more, so we'll feel we offer one more starting point.

After an 1.5h, we have finished.

One of the people asked us to pray.

I said, o.k, how?

He asked us to bow our heads, and just said thank you god, thank for the help, bless this people.

It was pray, powerful, modest and it make me trembling.

There are few moment were I've found my self surprise by the strength of people, by soul.

This was one of them.

Today, the Sun return.

Jew in New York

When I landed in NY we went into waiting hall in front of the immigration desks.

After 20 minutes of waiting a another group of people arrived from another plain.

5 minutes later a girl came to one of the ground attendants and ask him to call her brother, who stood in the wrong line.

The guy, a nice American man, was exited to help. he ask her politely for her brother name and she answer- Jew.

This will be a good time to tell that she was Asian woman that had no problem with screaming loudly in the hall.

The guy stood, a bit shocked and ask- what? are you sure? and you want me to call him? I can't call Jew just like that.

after few seconds of- no- please- yes- no, they got to the resolution that she can call her brother, Ju.

After 5 min. the American guy told the all story, very quietly, to another ground attendant, and was very proud of him self, and vary happy that he didn't shout- JEW.

and me, I thought he was very sensitive for all the jewish people.

חזרה בהאיטי

כבר שלוש שעות בהאיטי וכאילו עזבתי אתמול.

העיר מתעוררת לחיים, המסחר גדל, התנועה הופכת למטורפת.

ארגוני הסיוע נוכחים בכל פינה עם הג'יפים הלבנים והגדולים שלהם.

ביקרתי במחנה שלי, פגשתי המון אנשים. חיבוקים, ציפיות, ואמירה אחת, של אליסון "חזרת הביתה",

היינו בטוחים שתחזרי לפני כמה ימים.

חלק מהמחנות הופכים לאלימים, אנשים באים בדרישות.

לא מפתיע לאור העובדה שהאו"ם מייצר דרישה במקום עשייה.

הלילה אני אשן בדירה של נעמי, אחת העוזרות של מאריס, מנהלת הארגון המקומי בו אני אעבוד עכשיו.

יש לי שתי שותפות חדשות בדירה די גדולה, עיר הבירה של האיטי.

אז זהו בינתיים,

כבר התחלתי לעבוד, מחר מכשירים מורים.

החלטות

בגדול החלטה אינה דבר מסובך. אז איך זה שישנן החלטות שנראות כה מאיימות וכה הרות גורל?

שרק המחשבה עליהן מעייפת? שמעגלי האנשים אשר יושפעו מהן כה רחבים, פרטיים יותר או פחות.

החלטות שכאילו מסמלות ימינה או שמאלה מוחלטים.

החלטות שכל כך מפחידות עד שהן עלולות לשתק ולהשאיר אותנו באותו המצב, סטטי למחצה בלי הרבה שינויים.

כי כולנו אוהבים שינויים, אבל לא דרסטיים מדי.

מה זה דרסטיים מדי ישאלו אותי? כל אחד ומרחב הנוחות שלו. כל אחד ומה שהוא מוכן לסכן.

אני ממירה את המילה לסכן במילה לשנות.

שהרי אולי שינוי יוביל למשהו טוב יותר.

קשה לי להחליט.

מה שאומר שכתיבת שורות אלה לא קידמה אותי בפתרון הבעיה לשמה אני כותבת אותן.

ועדיין קשה לי להחליט, ואני מקווה שאני מחליטה את ההחלטות הנכונות.

שבע שנים

שבע שנים עברו, והמצב לא ישתנה. שבע שנים ושוב כמו בכל שנה נפגשים, ליד האבן שלך, ליד העץ.

כל שנה הכאב מתעטף בגוונים שונים ובחוויות שונות, חלקן מקהות אותו וחלקן פשוט מאירות אותו באור שונה.

ויש משהו משונה בחסר הזה שלך, הוא כבר לא יומיומי אבל הוא מגלם את אובדן ההבטחה. ההבטחה הזו לחיים אחרים. שכמובן שאין אני מרשה לעצמי, בחיי היום יום, להיכנס אליה, אבל ביום שהזה בשנה אני מרשה לעצמי ליפול פנימה. ליפול כאילו אל מחילת הארנב, לתת לדבריהם של אחרים להכנס אליי.

ואל תבין לא נכון, אני מרוצה מחיי, אבל זה כאילו עולם מקביל שנפתח ונסגר יום אחד בשנה.

ובתוך כל היום הזה, העצב מבהיל אותי. הוא מחזיר לי זכרונות שכאילו שכחתי ואני דואגת לך, מתגעגעת, מוותרת.

והיום הזה מתקיים בתוך עולם שלם של מאות אנשים, והוא מצליח להאפיל על דברים רבים.

והשנה, השנה רציתי אותך ולו לקצת. לא לספר לך עדכונים, כי לזה דאגו כל בני משפחתך, בכתיבה נהדרת, רגישה ואמיתית.

רק לקצת חיבוק בו אתחבא מהעולם ואדע שהכל יהיה בסדר.

והשנה זה תפס אותי בין האיטי להאיטי, בין עצמי ועצמי.

ואני יודעת שיהיו רגעים במהלך השנה שאחשוב עליך.

והשנים יעברו, ואנחנו מתבגרים.

באהבה,

אני.