זוכרים שכשהיינו ילדים שיחקנו בלבנות אוהל? בסלון, בגינה, בחדר. היינו מכניסים לתוכו כל מה שנראה לנו מגניב וחשוב וניהלנו בתוכו עולם משל עצמנו.
אבל כשהתחשק לנו יכולנו לצאת החוצה וללכת למטבח לחטוף משהו לאכול, או ללכת ולרבוץ מול הטלביזיה.
האוהל הזה היה גם מפלט מדברים שעיצבנו אותנו, מההורים. מקום מפלט, אבל בר בחירה.
ומה אם האוהל הזה, לא היה מקום מפלט אלא המציאות היחידה העומדת בפניכם, או השנייה אחרי בית שלא קרס, אבל לא בטוח שלא יקרוס לפתע.
המוזר הוא שבעיניי החיים בתוך יריעות פלסטיק מחופשות לאוהל, בחוסר פרטיות, חשוף לאלימות ולפגעי מזג אוויר שאין האדם החי בבית רגיל לחוותם, הם ההופכים את האסון הזה לנורא.
תמונות המתים, איומות ככל שיהיו אינן רלוונטיות עוד. הם אינם. אך יש מאות אלפים שישנם.
הבניינים שנפלו ייבנו בוודאי בהמשך, והעיר תשתקם באופן טוב יותר או תחזור להוויתה כבשנים האחרונות.
אבל החיים האלה, ארוזים בתוך יריעות, אורכם ואיכותם ייקבעו הרבה מיכולתם של האנשים שבתוכם להשתקם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה