ציניות ואמונה, מחשבות על דרישה לצדק

באמצע ההפגנה ביום שבת, קצת אחרי שנועם שליט ירד מהבמה, אחרי כמעט שעה של הקשבה לדרישה לצדק חברתי, שיחות ההמון שמסביבי, והמשך נאומי הדוברים התחלתי להרגיש איך הציניות שולחת עיקצוצים בגופי ורוצה להשתחרר. ומהצד השני, כחומה בצורה נמצאת לה האמונה שלי במאבק הזה שמעיר אותנו מעשרות שנות הקשבה וציות. מקרב אותנו מעט יותר לרעיון של ת'ורו שדיבר על אי ציות אזרחי למרות שאינה מקדמת אותו ומייצרת אי צדק חברתי.

ניסיתי להבין ביני לביני מדוע הציניות, שהינה חברה טובה לעת צרה, מתעוררת לה כך פתאום בתוך הגוף החי הזה, המורכב מאלפי אנשים, הזועק לשינוי, בלילה חם בתל אביב. מה מפריע לי?

אתחיל בזה שחלק מהנואמים דיברו בשם הסטודנטים והצעירים שעוזרים לאזרחים....סליחה, אתם התארגנתם בצבא ישע חדש ולא סיפרתם לכל השאר? קצת פחות סקטוריאליות וטפיחה על השכם, גם אם אתם על הבמה.

אמשיך בכך שלצד כל הדרישות שהועלו שם אני לא כל כך רואה מעשים פרקטיקולריים לטובת אותו הצדק.

רציתי לשאול מדגם מייצג של 50-60 איש ומה את/ה עשיתם בחודש האחרון למען צדק חברתי?

התנדבתם? תרמתם כסף, בגדים ישנים, ציוד ישן,תרופות שאתם לא משתמשים בהם? חשבתם איך להפוך את בית הספר של הילד שלכן/ם למקום טוב יותר, אבל לא רק דרך כעס על המורים? התחלתם לאסוף את הקקי של הכלב שלכם? לזרוק את כל הזבל לפח כשקמתם ממגבת הים שלכם או ממתחם הפיקניק?

או שאתם חושבים שלצעוק בלבד יהווה פתרון?

ולא שלצעוק, להפגין, לצעוד, למחות, לתמוך, להניף דגלים לא יעזור ולא חשוב. להיפך, חשוב מאוד.

אבל חשוב יותר לעשות, לפעול למען הדברים הקטנים ולצעוק, למחות, לדרוש את הדברים הגדולים.

כי מה לעשות, אם אנחנו לא נשנה מלמטה, זה לא יהיה מספיק רציני. כי יש פער עצום בין אקטיביות לפסיביות, גם אם היא מייצרת צדק חברתי קטנטן.

מכתב דמיוני לאחמד א- שחאת, או סיכוי להידברות

לפני כמה חודשים עקבנו אחרי המחאה במצרים, חלקנו בדאגה, חלקנו באושר רב וחלקנו, שם מצאתי את עצמי, בשמחה מהולה בדאגה כנה. אין לי ספק שהמחאה הייתה צריכה להגיע, אין לי ספק שדיקטטורה זה רע, ואין לי ספק שמחאות רבות תגענה למדינות רבות במזרח התיכון ובאפריקה, ולו בשל העובדה שההסטוריה נכתבה לאור אינטרסים של מדינות אחרות, עם תרבות אחרת וצרכים אחרים.

אותי מעניין מה יקרה ביום שאחרי הצלחת המחאה.

היום בו ינוחו מעט מהחגיגות והמוחים יצטרכו להנהיג את עצמם קדימה. קדימה, לא אחורה, לא ליפול לבורות הקיימים, להסתכל אל העתיד ולא אל העבר, לא לבזבז זמן בחשבונות.

הנקמה היא מושג מעניין, שורשיה נטועים בתרבויות שבטיות במזרח התיכון ובאפריקה אלפי שנים אחורה, הם היו חלק מהמסורת הסמוראית וניתן למצוא לה עשרות אם לא מאות משפטי מחץ וניבים, ואני תוהה האם ניתן לוותר עליה.

אך מכיוון שזו שאלה פילוסופית מדי, רחבה מדי, אני תוהה ביני וביניכם מה הייתי שואלת את אחמד א- שחאת.

מי זה, אה? זה הבחור שטיפס למשרדי שגרירות ישראל, בעוד אלפי מפגינים צועקים למטה "נשרוף את ישראל", "הציונות עזרה למובראק" ועוד.. הוריד את דגל ישראל ושרף אותו.

ולמה שאשאל אותו? האם אי אפשר לקבל את העובדה שהם שונאים אותנו, ושזה עוזר לחלקנו לשנוא אותם?

האם לא אוכל להבין את הצורך בנקמה על בסיס כבוד, נקמה שיכולה להסביר גלים על גבי גלים של הרס, הרג, וכאב שמתמשכים פה עשרות בשנים?

כנראה שלא, פשוט כי אני מאלה שחייבים לדבר על הכל, תמיד, גם כשזה לא ממש מתאים.

אז, בהנחה מדומיינת שהייתי שואלת אותו משהו, הייתי מתחילה בשאלות הבאות:

1. לא היית מעדיף להשקיע את כל האנרגיה שלך ושל אלפי המפגינים בבנייה של בתים, או בשיפור החינוך, או בכל דבר אחר שדרוש למצרים?

2. אם ביצעתם מהפיכה שאמורה להוביל את מצרים למקום אחר, לא דיקטטורי, טוב יותר, לא היית מעדיף לשבת ולדבר עם ישראלים? לא בטוח שתסכימו, אבל לך תדע, בכל זאת.....

3. למרות שיותר קל לאחד אנשים מסביב לשנאה אולי הגיע הזמן למשהו אחר?

4. מה אתה היית רוצה ממני? מהעם שלי? עכשיו כשאתם בונים עתיד אחר........

וזהו, הייתי מקווה שהשיחה תמשיך ושנגלה שאנחנו קצת יותר דומים ממה שאנחנו חושבים, ושגם אם לא נסכים נשנא מעט פחות וננסה לשנות עתיד, כי אנחנו טובים מדי בלהשתמש בעבר למטרות שלא מקדמות את ההווה והעתיד.

חינוך כלכלי. מחשבה מס. 2 על המחאה

מגניב העניין הזה, אם כל התלמידים בכתה של מישהו או מישהי יקבלו רק 100 תלוש המשכורת שלו או שלה ייראו טוב בהרבה.

מעניין שלקח להם כל כך הרבה זמן לחשוב על זה. זה די דומה לאינטל (Intel), אם יצאו למישהו או מישהי המון צ'יפים בפרוסה היא תקבל בונוס, קפה בקפיטריה, עכבר חדש למחשב, הנחה למסעדה. אמה מה, ילדים הם לא צ'יפים, והשיטה (תגמול כלכלי לציונים) שנוסתה בארה"ב הוכחה כלא יעילה.

אני מודאגת באופן אישי הרבה יותר משהייתי מודאגת לפני חודש. לפני חודש האמנתי שניתן לשנות את מערכת החינוך הישראלית, שניתן לעצור את הפערים מלגדול ושאני, בטוח, ארשום את ילדיי (בעתיד) לבית ספר ציבורי. ככל שנוקפים הימים בשיחות על ספסלים ודשאים ברחבי העיר אני מגלה שישנן שלוש אמיתות שנעות אחת ליד השניה.

האחת היא האמת ה"אידיאולוגית"- יש אנשי חינוך מאמינים, טובים ויוצרי שינוי, אך הם מעטים. חלקם (חלקינו) עוזבים את המערכת בשל ייאוש, עייפות, תחושת לחימה בתחנות רוח.

האמת השנייה היא האמת הבירוקרטית- על מנת ליצור שינוי אמיתי יש צורך בשינוי יסודי מלמעלה למטה ולהיפך אשר ישנה תפיסות במערכת החינוך, ישנה את לימודי החינוך וההוראה ללימודים אשר מקנים כלים רלוונטיים מחד (ניהול כיתה, חינוך הומניסטי, ערכים לצד ציונים ועוד) ומייצרים פרופסיה אמיתית של איש חינוך, שינוי תקציבי ועוד.

והאמת השלישית שהיא האמת המורכבת ביותר, האמת של "כוחות השוק" או שמא עליי לומר של האנשים המרכיבים את "לקוחותיה" של מערכת החינוך.

אני מאמינה שהמחאה הגיעה כי נמאס להמון אנשים מהמון דברים, היא הגיעה אולי מעט מאוחר (לדעתי היא יכלה להגיע כבר לפני ארבע שנים), אבל היא הכרחית והיא תיצור שינוי. המחאה יוצרת סולידריות לצד הדרה, אחדות לצד סקטוריאליות והמון חשיבה מחודשת. הפוליטיקאים מנסים לייצר מגזרים (ראו פוסט מעולה של חבר טוב- http://pashoot.blogspot.com/2011/08/blog-post.html)

בפועל, הפערים המערכת החינוך נוצרים לא רק על ידי המערכת אלא על ידי ההורים שמחפשים בתי ספר טובים יותר, מבודלים יותר, מושקעים יותר. אני יודעת שקל לכעוס על המורות והמנהלות, שחשוב להצדיק את הילדים, שמעמד המורה מאפשר לציבור הרחב לנהל אותו. אני יודעת שישנה תפיסה שמה שקונים בכסף שווה יותר. ואני יודעת שאם אנחנו לא נעצור כחברה ונדרוש שינוי אמיתי ועמוק, ולא רק השקעה כלכלית רבה יותר, אם לא נדרוש פתרון אחר שאינו פתיחת עוד בתי ספר פרטיים, אם לא נתנגד לאופנה של מבחני כניסה לילדים לכתה א' ונבין שכל ילד הוא פוטניאל אין סופי שצריך מורים טובים, מערכת החינוך שלנו תמשיך לשקוע ולהגדיל את הפערים.

המאבק על פני החינוך במדינה שלנו הוא חשוב ואסור שיסתיים בקבלת תקציבים. השיח שנוצר באופן יומיומי חייב להיתרגם לפרקטיקה של עשייה שתלויה לא "בהם" במערכת, אלא בנו הצרכנים שלה. וזה הרבה יותר מסובך מהמאבק הזה, ובזה נצטרך להצליח.

מחאה. מחשבה מספר 1

אני בעד המחאה הזו. מחאה חברתית בעולם ביטחוני קפיטליסטי, במדינה שמנסה לגרום לנו להיות לחוצים ומפוחדים מה"אויב המשותף". אני בעד המחאה הזו ואני משתתפת בהפגנות, בפייסבוק, בסטטוסים, בלייקים, בביקורים בשדרות רוטשילד. אני באופן עקרוני בעד מחאות, ולכן מזה שלושה חודשים אני חלק מניסיון מחאה על המרחב הציבורי בתל אביב. אני בעד המחאה הזאת כי אני רואה שהיא מורכבת מהמון קבוצות שונות בחברה הישראלית, אבל הייתי רוצה לראות עוד הרבה קבוצות בתוכה.

אני בעד סדר יום חברתי ואני מפחדת מאוד מהעובדה שהוא הגיע מתוך ייאוש ופחד, ולא דקה קודם לכן.

לפני שנתיים בשיחה בטיול בצפון דיברנו על הצורך במחאה חברתית גורפת, וחבר טוב אמר לי שעדיין לא מספיק רע פה בשבילה.

היא מחכה, המחאה, בשקט, לרגע אחד, שאינו שום רגע אחר, שבו היא תפרוץ.

אני מפחדת שהיא מתרחשת בעיקר כי כואב בכיס ולא רואים עתיד ושהסולידריות שבה תיעלם בתומה.

אני מקווה שהמחאה לשיפור החינוך בישראל תהיה אמיתית ועמוקה.

אני מתקשה לראות כרגע, ולו פוליטיקאי אחד שמסוגל או מסוגלת באומץ רב לעורר מהפיכות ולשנות, ולא רק להרגיע אותה, את המהפיכה.

ואני גאה. אני גאה באלה שישנים שם, אני גאה בנו שצועדים שם, אני גאה שזה הפך להיות חלק מהשיח הציבורי במדינה שלנו שיכולה להיות כל- כך אחרת.

אני מתרגשת לשיר שירי ארץ ישראל בשדרה עם זמרת אחת, שתי גיטרות, חליל צד ומפוחית, והמון אנשים שאני לא מכירה שרוצים לבצע שינוי.

ואני תוהה לאן היא תוביל אותנו המהפיכה, או שמא לאן אנו נוביל אותה.

כי אני חושבת שאנחנו בנקודת ההכרעה שלנו, כמדינה, כחברה, כיחידים שרוצים מציאות איכותית והוגנת יותר.

בין קודש לחול, אפשרות לשינוי אמיתי

המון זמן לא כתבתי בבלוג שלי. משום מה, הכתיבה "משם" הייתה יותר טבעית, והכתיבה על נושאים מרגשים עזרה לי להסביר את עצמי לעצמי, לעיתים.

בחודשיים האחרונים מתגלגל בי רצון להקדיש את רב הבלוג לנושאים מתחום החינוך והסיוע, שני תחומים נפרדים שלעיתים נושקים ומתערבבים האחד בשני. והנה הערב מצאתי את הנושא הראשון אליו אני בוחרת להגיב, ולא לפתח.

קראתי ב"הארץ" על יוזמה לפתיחת בי"ס לדתיים וחילוניים בת"א.

http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1057,209,61008,.aspx

בתי ספר פרטיים וגני ילדים המוקמים על ידי הורים בכדי שיפעלו ברוחם, הינם תופעה שגדלה במרחב החינוכי בארץ. במקביל לגדילתה, כך נפערים פערים מסוגים שונים במערכת החינוך הציבורית.

ואני בוחרת לא לנתח את התופעה, ואף לא להביע את דעתי, הנחרצת, עליה, אלה בוחרת לשאול שאלה:

האם לא כדאי ל"אמץ" בית ספר קיים של מערכת החינוך הציבורית ולהפוך אותו לבית ספר חילוני- דתי?

להשקיע בו ולפתח דרכו את החזון?

מה דעתכם?

אני נמצאת

שירים למגירה

אתמול בערב, טיפסנו חבורת חברים לקומה שלישית ברחוב בוגרשוב 86, טיפסנו אל עבר גלריה נסתרת, בה הוצגו שלוש תערוכות במקביל. שתי תערוכות כמו דיברו האחת עם השנייה; זו של נועה אסטרייכר וזו של א. שיין.

שיין, בנקאי לשעבר, שכתב למגירה ומחלק ומוכר את שיריו, במחיר אותו קובע הקונה, תלה את שירי מגירותיו, שלא קיבלו פרסום הגמוני כל שהוא על קירות החדר שהוקצה לו. מנסה להפיץ את נפשו. שיריו גורמים חיוכים ותהייה, ויותר מכל התגעגעתי כשקראתי את:

"סבתא שלי

הייתה נוסעת ברולר

וסבא שלי נגן בפלאפון

עד שאלוהים קרע להם בביפר

סתם עוד טעות בשנתון".

ובחדר ליד, שירים למגירה. שירים מוכרים, לקוראי השירה, שנכנסו אל לב היוצרת. וכל שיר הושם במגירה שנמצאה ומצאה לה דורש, והפכה לבית. בית לשיר שאולי ליווה את נועה זמן קצר ואולי הפך לחלק ממנה. ואני, התרגשתי, מהשירים עצמם ומהאהבה ששרתה שם בחדר, לדברים שונים, ובעיקר למילה הכתובה. לחופש שיש בה ולתמציתיות שמוכלת בה לומר הכל לאילו שרוצים להקשיב.

פינג פונג

בסדרה פלפלים צהובים מסבירה המטפלת למשפחה שיחסים הם עניין של פינג פונג. כל אמירה או מעשה שלנו מהווים התחלה ל אינטרקציה חברתית, וישנם כאלו שמתקשים להיות חלק ממנה. בין אם הם לא עומדים בקצב, לא מבינים את המשמעות, לא מתעניינים או לא רוצים להגיב.

אני עובדת עם ילדים ונערים בספקטרום בשילוב של ניתוח התנהגות ופעילות גופנית. אחד מהנערים לו בניתי תכנית התערבות אוהב מאוד פינג פונג ושיחק בנבחרת מספר שנים.

כאשר הנער משחק פינג פונג הוא מרוכז, אפילו מרוכז מספיק בכדי ללמוד מיומנויות חברתיות, כמו פינג פונג חברתי- שיחתי.

אני, לעומתו, לא מזהירה בפינג פונג שולחן. לשם ההתוודות, כשהייתי ילדה צעירה מאוד סבא שלי לימד אותי פינג פונג שולחן. נורא נהניתי ללמוד ולשחק איתו, אבל שותפים אחרים למשחק לא נתנו לי תחושת מסוגלות לאורך זמן, כך שנטשתי את הפינג פונג מוקדם מהצפוי. עם זאת, תמיד כשאני רואה שולחן פינג פונג אני נזכרת בסבא שלי ואיזה איש ספורטיבי ומיוחד הוא היה.

ההסכם ביני לבינו הוא הדדי, הוא מלמד אותי את הכללים ומגלה סבלנות כשאני לא מצליחה או צריכה עזרה והוא לומד להקשיב לי ולענות לי לעניין. כמות הסבלנות הנדרשת בצידו יותר גדולה מהסבלנות שאני משקיעה, ולו בשל קשיים מובנים אצלו, אך בכל שיעור שנינו מאושרים יותר ולומדים את הפינג פונג של האחר.