יום רביעי, 17 באוגוסט 2011

חינוך כלכלי. מחשבה מס. 2 על המחאה

מגניב העניין הזה, אם כל התלמידים בכתה של מישהו או מישהי יקבלו רק 100 תלוש המשכורת שלו או שלה ייראו טוב בהרבה.
מעניין שלקח להם כל כך הרבה זמן לחשוב על זה. זה די דומה לאינטל (Intel), אם יצאו למישהו או מישהי המון צ'יפים בפרוסה היא תקבל בונוס, קפה בקפיטריה, עכבר חדש למחשב, הנחה למסעדה. אמה מה, ילדים הם לא צ'יפים, והשיטה (תגמול כלכלי לציונים) שנוסתה בארה"ב הוכחה כלא יעילה.
אני מודאגת באופן אישי הרבה יותר משהייתי מודאגת לפני חודש. לפני חודש האמנתי שניתן לשנות את מערכת החינוך הישראלית, שניתן לעצור את הפערים מלגדול ושאני, בטוח, ארשום את ילדיי (בעתיד) לבית ספר ציבורי. ככל שנוקפים הימים בשיחות על ספסלים ודשאים ברחבי העיר אני מגלה שישנן שלוש אמיתות שנעות אחת ליד השניה.
האחת היא האמת ה"אידיאולוגית"- יש אנשי חינוך מאמינים, טובים ויוצרי שינוי, אך הם מעטים. חלקם (חלקינו) עוזבים את המערכת בשל ייאוש, עייפות, תחושת לחימה בתחנות רוח.
האמת השנייה היא האמת הבירוקרטית- על מנת ליצור שינוי אמיתי יש צורך בשינוי יסודי מלמעלה למטה ולהיפך אשר ישנה תפיסות במערכת החינוך, ישנה את לימודי החינוך וההוראה ללימודים אשר מקנים כלים רלוונטיים מחד (ניהול כיתה, חינוך הומניסטי, ערכים לצד ציונים ועוד) ומייצרים פרופסיה אמיתית של איש חינוך, שינוי תקציבי ועוד.
והאמת השלישית שהיא האמת המורכבת ביותר, האמת של "כוחות השוק" או שמא עליי לומר של האנשים המרכיבים את "לקוחותיה" של מערכת החינוך.
אני מאמינה שהמחאה הגיעה כי נמאס להמון אנשים מהמון דברים, היא הגיעה אולי מעט מאוחר (לדעתי היא יכלה להגיע כבר לפני ארבע שנים), אבל היא הכרחית והיא תיצור שינוי. המחאה יוצרת סולידריות לצד הדרה, אחדות לצד סקטוריאליות והמון חשיבה מחודשת. הפוליטיקאים מנסים לייצר מגזרים (ראו פוסט מעולה של חבר טוב- http://pashoot.blogspot.com/2011/08/blog-post.html)

בפועל, הפערים המערכת החינוך נוצרים לא רק על ידי המערכת אלא על ידי ההורים שמחפשים בתי ספר טובים יותר, מבודלים יותר, מושקעים יותר. אני יודעת שקל לכעוס על המורות והמנהלות, שחשוב להצדיק את הילדים, שמעמד המורה מאפשר לציבור הרחב לנהל אותו. אני יודעת שישנה תפיסה שמה שקונים בכסף שווה יותר. ואני יודעת שאם אנחנו לא נעצור כחברה ונדרוש שינוי אמיתי ועמוק, ולא רק השקעה כלכלית רבה יותר, אם לא נדרוש פתרון אחר שאינו פתיחת עוד בתי ספר פרטיים, אם לא נתנגד לאופנה של מבחני כניסה לילדים לכתה א' ונבין שכל ילד הוא פוטניאל אין סופי שצריך מורים טובים, מערכת החינוך שלנו תמשיך לשקוע ולהגדיל את הפערים.

המאבק על פני החינוך במדינה שלנו הוא חשוב ואסור שיסתיים בקבלת תקציבים. השיח שנוצר באופן יומיומי חייב להיתרגם לפרקטיקה של עשייה שתלויה לא "בהם" במערכת, אלא בנו הצרכנים שלה. וזה הרבה יותר מסובך מהמאבק הזה, ובזה נצטרך להצליח.


יום שבת, 30 ביולי 2011

מחאה. מחשבה מספר 1




אני בעד המחאה הזו. מחאה חברתית בעולם ביטחוני קפיטליסטי, במדינה שמנסה לגרום לנו להיות לחוצים ומפוחדים מה"אויב המשותף". אני בעד המחאה הזו ואני משתתפת בהפגנות, בפייסבוק, בסטטוסים, בלייקים, בביקורים בשדרות רוטשילד. אני באופן עקרוני בעד מחאות, ולכן מזה שלושה חודשים אני חלק מניסיון מחאה על המרחב הציבורי בתל אביב. אני בעד המחאה הזאת כי אני רואה שהיא מורכבת מהמון קבוצות שונות בחברה הישראלית, אבל הייתי רוצה לראות עוד הרבה קבוצות בתוכה.
אני בעד סדר יום חברתי ואני מפחדת מאוד מהעובדה שהוא הגיע מתוך ייאוש ופחד, ולא דקה קודם לכן.
לפני שנתיים בשיחה בטיול בצפון דיברנו על הצורך במחאה חברתית גורפת, וחבר טוב אמר לי שעדיין לא מספיק רע פה בשבילה.
היא מחכה, המחאה, בשקט, לרגע אחד, שאינו שום רגע אחר, שבו היא תפרוץ.
אני מפחדת שהיא מתרחשת בעיקר כי כואב בכיס ולא רואים עתיד ושהסולידריות שבה תיעלם בתומה.
אני מקווה שהמחאה לשיפור החינוך בישראל תהיה אמיתית ועמוקה.
אני מתקשה לראות כרגע, ולו פוליטיקאי אחד שמסוגל או מסוגלת באומץ רב לעורר מהפיכות ולשנות, ולא רק להרגיע אותה, את המהפיכה.

ואני גאה. אני גאה באלה שישנים שם, אני גאה בנו שצועדים שם, אני גאה שזה הפך להיות חלק מהשיח הציבורי במדינה שלנו שיכולה להיות כל- כך אחרת.
אני מתרגשת לשיר שירי ארץ ישראל בשדרה עם זמרת אחת, שתי גיטרות, חליל צד ומפוחית, והמון אנשים שאני לא מכירה שרוצים לבצע שינוי.


ואני תוהה לאן היא תוביל אותנו המהפיכה, או שמא לאן אנו נוביל אותה.
כי אני חושבת שאנחנו בנקודת ההכרעה שלנו, כמדינה, כחברה, כיחידים שרוצים מציאות איכותית והוגנת יותר.


יום שני, 30 במאי 2011

בין קודש לחול, אפשרות לשינוי אמיתי

המון זמן לא כתבתי בבלוג שלי. משום מה, הכתיבה "משם" הייתה יותר טבעית, והכתיבה על נושאים מרגשים עזרה לי להסביר את עצמי לעצמי, לעיתים.

בחודשיים האחרונים מתגלגל בי רצון להקדיש את רב הבלוג לנושאים מתחום החינוך והסיוע, שני תחומים נפרדים שלעיתים נושקים ומתערבבים האחד בשני. והנה הערב מצאתי את הנושא הראשון אליו אני בוחרת להגיב, ולא לפתח.


קראתי ב"הארץ" על יוזמה לפתיחת בי"ס לדתיים וחילוניים בת"א.

בתי ספר פרטיים וגני ילדים המוקמים על ידי הורים בכדי שיפעלו ברוחם, הינם תופעה שגדלה במרחב החינוכי בארץ. במקביל לגדילתה, כך נפערים פערים מסוגים שונים במערכת החינוך הציבורית.

ואני בוחרת לא לנתח את התופעה, ואף לא להביע את דעתי, הנחרצת, עליה, אלה בוחרת לשאול שאלה:
האם לא כדאי ל"אמץ" בית ספר קיים של מערכת החינוך הציבורית ולהפוך אותו לבית ספר חילוני- דתי?
להשקיע בו ולפתח דרכו את החזון?

מה דעתכם?



אני נמצאת

יום ראשון, 20 במרץ 2011

שירים למגירה

אתמול בערב, טיפסנו חבורת חברים לקומה שלישית ברחוב בוגרשוב 86, טיפסנו אל עבר גלריה נסתרת, בה הוצגו שלוש תערוכות במקביל. שתי תערוכות כמו דיברו האחת עם השנייה; זו של נועה אסטרייכר וזו של א. שיין.

שיין, בנקאי לשעבר, שכתב למגירה ומחלק ומוכר את שיריו, במחיר אותו קובע הקונה, תלה את שירי מגירותיו, שלא קיבלו פרסום הגמוני כל שהוא על קירות החדר שהוקצה לו. מנסה להפיץ את נפשו. שיריו גורמים חיוכים ותהייה, ויותר מכל התגעגעתי כשקראתי את:

"סבתא שלי

הייתה נוסעת ברולר

וסבא שלי נגן בפלאפון

עד שאלוהים קרע להם בביפר

סתם עוד טעות בשנתון".

ובחדר ליד, שירים למגירה. שירים מוכרים, לקוראי השירה, שנכנסו אל לב היוצרת. וכל שיר הושם במגירה שנמצאה ומצאה לה דורש, והפכה לבית. בית לשיר שאולי ליווה את נועה זמן קצר ואולי הפך לחלק ממנה. ואני, התרגשתי, מהשירים עצמם ומהאהבה ששרתה שם בחדר, לדברים שונים, ובעיקר למילה הכתובה. לחופש שיש בה ולתמציתיות שמוכלת בה לומר הכל לאילו שרוצים להקשיב.

יום ראשון, 30 בינואר 2011

פינג פונג

בסדרה פלפלים צהובים מסבירה המטפלת למשפחה שיחסים הם עניין של פינג פונג. כל אמירה או מעשה שלנו מהווים התחלה ל אינטרקציה חברתית, וישנם כאלו שמתקשים להיות חלק ממנה. בין אם הם לא עומדים בקצב, לא מבינים את המשמעות, לא מתעניינים או לא רוצים להגיב.

אני עובדת עם ילדים ונערים בספקטרום בשילוב של ניתוח התנהגות ופעילות גופנית. אחד מהנערים לו בניתי תכנית התערבות אוהב מאוד פינג פונג ושיחק בנבחרת מספר שנים.

כאשר הנער משחק פינג פונג הוא מרוכז, אפילו מרוכז מספיק בכדי ללמוד מיומנויות חברתיות, כמו פינג פונג חברתי- שיחתי.

אני, לעומתו, לא מזהירה בפינג פונג שולחן. לשם ההתוודות, כשהייתי ילדה צעירה מאוד סבא שלי לימד אותי פינג פונג שולחן. נורא נהניתי ללמוד ולשחק איתו, אבל שותפים אחרים למשחק לא נתנו לי תחושת מסוגלות לאורך זמן, כך שנטשתי את הפינג פונג מוקדם מהצפוי. עם זאת, תמיד כשאני רואה שולחן פינג פונג אני נזכרת בסבא שלי ואיזה איש ספורטיבי ומיוחד הוא היה.

ההסכם ביני לבינו הוא הדדי, הוא מלמד אותי את הכללים ומגלה סבלנות כשאני לא מצליחה או צריכה עזרה והוא לומד להקשיב לי ולענות לי לעניין. כמות הסבלנות הנדרשת בצידו יותר גדולה מהסבלנות שאני משקיעה, ולו בשל קשיים מובנים אצלו, אך בכל שיעור שנינו מאושרים יותר ולומדים את הפינג פונג של האחר.

יום שבת, 8 בינואר 2011

תקווה אינה סיוע- לקראת יום השנה לרעידת האדמה בהאיטי

" United Nations Secretary-General Ban Ki-moon said : "Today, we have mobilized to give Haiti and its people what they need most: hope for a new future. We have made a good start, we need now to deliver."

מזכ"ל האו"ם, הסביר שמדינות העולם והאומות המיוחדות, לאחר שגייסו למעלה משבעה בליון דולר, יכולים לתת לאנשי האיטי תקווה. תקווה לעתיד טוב יותר.

יכול להיות שהבעיה היא אצלי, אבל עם תקווה לא קונים אוכל, לא מייצרים מקומות עבודה, לא מחלימים מכולירה.

יום השנה להאיטי יחול ביום רביעי הבא, 12/1/2011, ואם תצאו לטיול ברחובות פורט או- פרינס, כשבידכם מסרטה שצילמה את אותם רחובות לפני שנה ההבדל יהיה קטן מדי, אבל אולי מלא תקווה.

מאות אירגונים פועלים בהאיטי, חלקם אריגונים וותיקים וחלקם חדשים, אולי חדשים מדי. האו"ם מנסה לנצח על מקהלה שאינו יודע מי הם נגניה, אינו מתאם את פעולתם, ואינו מצליח, בעיקר, לגייס את המדינה לפעולה אפקטיבית.

אתם בטח חושבים לעצמכם עכשיו, מהי פעולה אפקטיבית? אלגוריה: דמיינו מאות אנשים שרצים עם כדי מים וממלאים ארבעים בארות במשך שבוע- כל באר תתמלא במעט. במקביל, קצב ספיגת המים בקרקע יגרום לאיבוד מים רב.

עכשיו, בואו נחשוב אפקטיבי- בואו נדפן עשר בארות וניתן לאותם מאות לרוץ שבוע עם אותה כמות מים. הבארות יתמלאו ויישארו מלאים.

אז בהאיטי, כולם רצים. מלאי כוונות טובות, הבטחות, תקווה ורצון קטן לתהילה. הארגונים לא משתפים מספיק פעולה ואין התכווננות לאותם יעדים.

במקביל להתנהלות "הזרים" במדינה חיים להם תושבי האיטי. עשרה מליון אנשים אופטימיים ובעלי חוסן מדהים במדינת העבדים הראשונה והיחידה- שמרדה וקיבלה עצמאות. עשרה מליון אנשים שחולמים על לצאת מהארץ הזו. ארץ שיכלה להיות גן עדן והפכה למקום של שחיתות, עצלות, החלטות לוקליות וגלובליות מלאות באינטרסים, פשע ואלימות.

והאנשים האלה, בתוך הכאוס החדש שנוצר בתוך הכאוס הישן מאבדים אמונה ותקווה. ובמקום בו האמונה והתקווה אובדות במקביל לעשייה מועטה מדי, מאבקי אגו וחוסר ארגון הסיכוי להצלחה מתמעט.

בחודשים הראשונים אחרי הרעידה התקווה הייתה אמיתית, חלמו על שינוי כיוון להאיטי.

הגיע זמן שייעשה מעשה. כל ההצלחות הקטנות צריכות להמשיך, אבל מישהו חייב להנהיג, במלוא מובן המילה, שינוי. צורת עבודה אחרת.

להתחיל מהדברים הבסיסיים- פינוי ההריסות, שיקום שניים- שלושה כבישים מרכזיים, חיבור ארגונים קטנים לפעולה מוגדרת, ועוד.

והכל, לפני שיהיה מאוחר מדי. כי יגיע אסון נוסף, והאיטי תישכח.

מי ייתן ושנה הבאה תהיה אפקטיבית יותר ומאושרת יותר לתושבי האיטי.

יום ראשון, 5 בדצמבר 2010

בין אבל לגבורה

מחשבותיי עם אלו שנמצאים על ההר הזה, ההר שמהווה חלק משמעותי מחיי. גדלתי עליו ובצילו, טיילתי עליו כמדריכה וכמטיילת, רכבתי בכבישיו, חקרתי אותו בתזה שלי וראיתי ממנו את הזריחות היפות ביותר.

כבר ארבעה ימים אני צמודה למסכי הטלוויזיה והמחשב, מנסה להבין מה קורה שם. חברים שלי נמצאים שם; כבאים, חברי יחידות החילוץ, אנשי מד"א, מתנדבים.

ואני לא מבינה.

יש לנו בעיה במדינה שלנו, אולי בצורת החשיבה שלנו. בין תרבות ה"יהיה בסדר" והאתוס הצה"לי דברים רבים מדי הולכים לאיבוד. אין מוכנות בארץ הזאת לדברים הגדולים באמת, ויש יותר מדי גנרלים שמחליטים בלי לדעת לאן.

אני יכולה לכתוב רשימת מכולת של אשמים, משרדים, פקידים, בעלי תפקידים.

אני יכולה לתת רשימה של מה צריך לקנות, עוד לפני ועדות הבדיקה ; חומר כיבוי, מהסוג שלא יזהם את מקורות המים שלנו, כבאיות חדשות לכל תחנה, ציוד כיבוי של המאה ה-21 ועוד...

ואני יכולה להעביר ביקורת, אבל אני חושבת שמספיק אנשים עוסקים בלבקר את הארוע הספציפי הזה.

השריפה הזו היא מקרה בין מקרים רבים מדי של חוסר מוכנות.

יש ידיעה ברורה לגבי אסונות. הם לא יהיו רבי נפגעים אם התשתית תהיה איתנה, והתשתית לא הייתה איתנה ואיני בטוחה שתהיה. ולכן, השריפה הזו, שיכלה להיות אסון אקולוגי נוראי בלבד הפכה להיות "אסון לאומי".

אני כן יכולה לשאול שאלה, למה אנחנו לא יודעים לנהל את היום יום בצורה הגונה, ובמקום מכתירים גיבורים בימי אבל וזכרון לאומיים? למה אנחנו מקדשים את אלו שהולכים במקום לכבד אותם כשהם בין החיים? ולמה אין לנושאי האחריות את האומץ להכיר באחריותם ברגעים החשובים באמת?

למה היינו צריכים להגיע לאסון לאומי כדי לגלות שהכתובת שעל הקיר הפכה למציאות?

אבל האסון הלאומי הזה הוא יותר מכל אסון אישי. הוא אסון של משפחות. הורים, אחים, נשים וילדים.

הוא אסון של משפחות מורחבות ושל חברים. הוא עצב שיילך איתם לכל מקום אליו ילכו.

הוא געגוע אל אהוב, אל בן או בת שקולם לא יישמע עוד. הוא געגוע אל אבות אחד שילדיהם יכירו אותם מסיפורים ותמונות, ושל נשים וגברים שיערגו לחיבוק של מישהו שאינו עוד.

והאסונות האישיים הללו, איש איש ומשפחתו לא ישפיעו רק עליהם. הם ישפיעו גם על המרקם החברתי שלנו, על החוסן שלנו והאמונה שלנו. תפקידנו, כחברה, כמדינה הוא לעשות את הדברים הנכונים, לתמוך, לטפח תשתית איתנה לא רק בזמן משבר, אלא בימי רגיעה. כאשר החורף מגיע בעיתו, כאשר הכל פורח. והכל, כדי להבטיח שאנו מקדשים את החיים.

תנחומיי לכל המשפחות

ותודה לכל העושים במלאכה.

פיקניק

פיקניק

פיקניק 2

פיקניק 2