מעניין שלקח להם כל כך הרבה זמן לחשוב על זה. זה די דומה לאינטל (Intel), אם יצאו למישהו או מישהי המון צ'יפים בפרוסה היא תקבל בונוס, קפה בקפיטריה, עכבר חדש למחשב, הנחה למסעדה. אמה מה, ילדים הם לא צ'יפים, והשיטה (תגמול כלכלי לציונים) שנוסתה בארה"ב הוכחה כלא יעילה.
אני מודאגת באופן אישי הרבה יותר משהייתי מודאגת לפני חודש. לפני חודש האמנתי שניתן לשנות את מערכת החינוך הישראלית, שניתן לעצור את הפערים מלגדול ושאני, בטוח, ארשום את ילדיי (בעתיד) לבית ספר ציבורי. ככל שנוקפים הימים בשיחות על ספסלים ודשאים ברחבי העיר אני מגלה שישנן שלוש אמיתות שנעות אחת ליד השניה.
האחת היא האמת ה"אידיאולוגית"- יש אנשי חינוך מאמינים, טובים ויוצרי שינוי, אך הם מעטים. חלקם (חלקינו) עוזבים את המערכת בשל ייאוש, עייפות, תחושת לחימה בתחנות רוח.
האמת השנייה היא האמת הבירוקרטית- על מנת ליצור שינוי אמיתי יש צורך בשינוי יסודי מלמעלה למטה ולהיפך אשר ישנה תפיסות במערכת החינוך, ישנה את לימודי החינוך וההוראה ללימודים אשר מקנים כלים רלוונטיים מחד (ניהול כיתה, חינוך הומניסטי, ערכים לצד ציונים ועוד) ומייצרים פרופסיה אמיתית של איש חינוך, שינוי תקציבי ועוד.
והאמת השלישית שהיא האמת המורכבת ביותר, האמת של "כוחות השוק" או שמא עליי לומר של האנשים המרכיבים את "לקוחותיה" של מערכת החינוך.
אני מאמינה שהמחאה הגיעה כי נמאס להמון אנשים מהמון דברים, היא הגיעה אולי מעט מאוחר (לדעתי היא יכלה להגיע כבר לפני ארבע שנים), אבל היא הכרחית והיא תיצור שינוי. המחאה יוצרת סולידריות לצד הדרה, אחדות לצד סקטוריאליות והמון חשיבה מחודשת. הפוליטיקאים מנסים לייצר מגזרים (ראו פוסט מעולה של חבר טוב- http://pashoot.blogspot.com/2011/08/blog-post.html)
בפועל, הפערים המערכת החינוך נוצרים לא רק על ידי המערכת אלא על ידי ההורים שמחפשים בתי ספר טובים יותר, מבודלים יותר, מושקעים יותר. אני יודעת שקל לכעוס על המורות והמנהלות, שחשוב להצדיק את הילדים, שמעמד המורה מאפשר לציבור הרחב לנהל אותו. אני יודעת שישנה תפיסה שמה שקונים בכסף שווה יותר. ואני יודעת שאם אנחנו לא נעצור כחברה ונדרוש שינוי אמיתי ועמוק, ולא רק השקעה כלכלית רבה יותר, אם לא נדרוש פתרון אחר שאינו פתיחת עוד בתי ספר פרטיים, אם לא נתנגד לאופנה של מבחני כניסה לילדים לכתה א' ונבין שכל ילד הוא פוטניאל אין סופי שצריך מורים טובים, מערכת החינוך שלנו תמשיך לשקוע ולהגדיל את הפערים.
המאבק על פני החינוך במדינה שלנו הוא חשוב ואסור שיסתיים בקבלת תקציבים. השיח שנוצר באופן יומיומי חייב להיתרגם לפרקטיקה של עשייה שתלויה לא "בהם" במערכת, אלא בנו הצרכנים שלה. וזה הרבה יותר מסובך מהמאבק הזה, ובזה נצטרך להצליח.
