יום זכרון לקורבנות תאונות דרכים

תפתחו את היומן שלכם. תספרו כמה ימי אבל וימי זכרון יש שם, ובלי ימי זכרון אישיים.
סעו בכבישי ישראל וטיילו באתריה וגלו מאות אנדרטאות זכרון.
תשאלו את עצמכם כמה פעמים שמעתם מוסיקה עברית נוגה ולא חשבתם שקרה משהו רע.
ועכשיו, מזל טוב, נולד יום זכרון חדש. יום זכרון לקורבנות תאונות דרכים.
בכיכר רבין פיזרו מכוניות מעוכות אחרי תאונות, תמרורי אזהרה.
אני נעה בין המחשבה על הפחדים שזה יכניס לילדים קטנים וללחץ שזה ייצור למי שעובר ליד, לבין השאלה מה זה חוץ מפוליטי? גם נפגעי תאונות הדרכים שנפגעו "בעקיפין" רוצים יום משל עצמם. או אולי העמותו שפועלות להפחתת תאונות הדרכים עלו על PR חדש.
למה? ביום הזה עם יתעצבו יותר? ירגישו שכולם אוהבים אותם? ירגישו שהרוג על הכביש "שווה" להרוג אחר?
ואולי אני טועה. אולי יום שכזה יעזור לנו לנהוג טוב יותר, איכפתי יותר. ואולי זו משאלת לב, שהרי אנשים מתנהגים על הכביש בצורה שאינה נפרדת מהתנהגויות אחרות.
איך שלא יהיה, ברוך הבא יום זכרון חדש.

עירית לינור או סופר פמיניזם

הקשבתי היום לתכנית המילה האחרונה.

עירית לינור הרבתה לדבר על פמיניזם וחמלה. אני מתייחסת לפמיניזם שלה. בתור מי שמגדירה את עצמה פמיניסטית שובניסטית אני מנסה לחיות את התמה של בל הוקס. בל, אמריקאית אפריקאית, אמרה שפמיניזם הוא שיוויון ביחס. דהיינו גברים לנשים ונשים לגברים. בזאת היא מבטלת עליונות ומנסה ליצור כר שווה של התנהלות. עירית לינור הביאה דוגמא לפתטיות של הגבר הפמיניסטי מדי, לתפיסתה. גבר שחושב שגבר מבוגר שיוצא עם בחורונת צעירונת משקר לדעתה, ועדיף שישתוק. ובכלל שישאיר פמיניזם לנשים {פמיניסטיות מתוסכלות?} לפי ההגיון הזה נשים שחושבות שזה בסדר הן סתם מטומטמות, וגברים פמיניסטיים מדי אינם אמינים. ואם אעז להרחיב, הפשט הוא שנשים יכולות להיות פמיניסטיות וגברים לא, מכאן שאנו תקועות במצב של אין מוצא.

אז יחי הפמיניסטי שמדיר גברים החוצה ויוצר אי התנהלות ואי שיח. מעניין מה הקשר של פמיניזם כזה לסדרות על גברים צעירים ועשירים, אולי להם מותר לאהוב נשים מבוגרות.

ברד בתל אביב

בא לי ברד. כמה זה משונה לרצות כוס קרח מתוקה להחריד בטעמים שונים ועדיף מעורבב. יצאתי לי מאזור כיכר רבין בחיפוש אחר מקור לברד, עברתי עשרה רחובות, מספר טלפונים לחברים והרצאות ממוכרי מיצים. הסבירו לי ולחבר שיצא איתי ל"צוד" ברד שברד אינו "בריא בשנת 2009, מיץ בריא יותר". לאחר חציית רב רחוב דיזינגוף מצאנו קיוסק , בהמלצת חבר,(מול הנריס) שמוכר ברד, ואולי, יימכרו בו ברד גם בחורף {חשבתי לתומי שכולם כבר יודעים שזה בסדר לאכול גלידה בחורף}.

קנינו כוסות ענקיות, עירבבנו אבטיח וענבים, והתיישבנו על ספסל לא מלוכלך מדי.

במשך רבע שעה דיברנו על הדברים הלא חשובים תוך שתיית / אכילת ברד. ליהטטנו אכילת קרח עם קשים וחטפנו brain freeze.

יותר מדי הגיון הורס ילדות.

תנו לי חדוות חיפוש, הרבה צבע וים של מתוק.

תשאירו ברד ברחובות תל אביב.

אוטובוס לירושלים וחזרה ורשם קצר מהאוטובוס מאילת

אתמול עליתי לירושלים לפגישה בנושא התזה שלי. התזה שלי היא נושא לבלוג שלם בפני עצמו, ובנוגע אליה הפגישה הייתה מוצלחת. הנסיעות באוטובוס היו חוויה מרטיטה וחד פעמית בהיקפה. אם הייתי קומיקאית הייתי יכולה להוציא משעתיים של נסיעה אינספור דמויות חדשות. בדרך לירושלים עליתי על האוטובוס של 15:00, שעת צהריים וקיוויתי כי אוכל להשתרע על הספסל ולהקשיב לאהוד בנאי שר שיר כנעני. תוך כשתי דקות מרגע עלייתי לאוטובוס הגיעו ים אנשים שהופיעו משום מקום וצבאו על כל מקום פנוי. לידי התיישבה גברת שמרגע התישבותה (מילה חדשה) לא הפסיקה לאכול מיני מאכלים שהדיפו ריחות שונים. הוציאה מלפפון עטוף בניילון נצמד ואכלה, הוציאה שני גזרים עטופים בניילון נצמד ואכלה. הפסקה. לפתע, לאחר פישפוש עמוק בתיק הוציאה שניצל עטוף בנייר כסף, עטוף בשקית ניילון, עטוף בשקית נייר, ואחריו עוד אחד. לאחר כרבע שעה של רעשי שקיות, לעיסה וחיפושים בתוך התיק עברה הגברת לקריאה. במחצית הדרך לעיר הקודש הגברת הזקנה שלפניי הוציאה סנדוייץ משקית מרעישה במיוחד, והגברת שלידי נזכרה כי יש לה תופין או מטעם נוסף, ושוב פצחה באכילה, אני מודה שלא זיהיתי את התופין. הפגישה הייתה בינונית באורכה ועליתי על אוטובוס פנימי לכוון האוטובוס לת"א.

בדרכי חזרה עמדתי כרבע שעה בתור לאוטובוס, אשר נוצר בשל "תקלה". סדרן התחנה המרכזית אכל, בתומו, ונהג האוטובוס של השעה 18:30 לא יצא, וכך עשרות אנשים עמדו וקיוו שיעלו לאוטובוס. הייתי האחרונה שזכתה לעלות על אחד משני האוטובוסים לת"א הבירה. ישבתי דחוסה בין זוג עם תינוק וביטניקית שעלתה לארץ אחרי שנים בניכר. היא נאבקה בפתיחת שקית קרקרים ולאחר מספר נסיונות הצעתי את עזרתי. הצלחת פתיחת השקית לוותה בפליאה, "משהו מיוחד האריזות הישראליות האלה". תוך שתי דקות ולאורך הנסיעה כולה הצלחתי להתחבא והימנע מקשר עין, האייפוד הציל אותי- לא שומעת= לא זמינה. לאורך כל הנסיעה הביטניקית נשמיעה רעשי ציקצוק ובחורה שישבה לפנינו תקעה בה מבטי נאצה. לקראת סוף הנסיעה הורדתי את האייפון, מעשה שסימל את זימנותי והוכנסתי לשיחה על ישראל, היה מלא בתובנות.

בעוונותי הירוקים נסעתי לפני כשבוע באוטובוס מאילת, בתמצית ניתן לומר שהיו עליו שלושה הודים שאכלו שתי שקיות במבה כל הדרך מחצבה ועד ת"א, חיפשו מציאות ברחבי האוטובוס, ובכלל גרמו לכולנו לחוש במומבאיי.

ותודה לאגד.

לאונרד כהן

לפני עשר שנים קניתי דיסק של לאונרד כהן, חברה מהבסיס ספרה לי עליו. היא שמעה אותו לראשונה עת בן זוגה דאז, ואולי גם היום, השמיע אותו ברקע חדר השינה שלהם, ועמד יחד איתה אל מול דמותם שבמראה. הדיסק ההוא של לאונרד, מלווה אותי עד היום והא חלק מפסקול חיי, לעיתים מבחירה, לעיתים במקרה ולעיתים מתוקף הזכרון.אחד החברים הטובים ביותר שהיו לי, איננו עוד, ובמקומו שלל זכרונות וחוסרי מחשבות, שכן אין האין גדול מהיש. והא אהב איתי את לאונרד למן ההתחלה, עוד מהזמן בו הייתי משוחחת איתו מאותו בסיס עלום, ובחדר השינה שלנו. ולפני שבועיים לאונרד הופיע מול המוני בית ישראל ומול כל משפחתו של האיש הזה, ואני לא אוהבת הופעות מלאות אדם, לא אוהבת את אי השקט. ואני מאמינה שבעת הנפת הסטיק לייטים הירוקים כאיש אחד חלפה רעדה וירדה לה דמעה, ואני, הקשבתי ללאונרד ולמילותיו תוך ריצה בפארק, המילים שלו, הזכרונות, העומקים שבינו לביני וביני לביני. בין המוסיקה של לאונרד ובעיקר מילותיו לביני קיים עוד איש אחד שמעניק למילים נופך של זכרונות.

הצלם כאובייקט

ביום שישי האחרון הייתי סוג של חלק מהתאספות של מהגרי עבודה ומבקשי מקלט בגינת לוינסקי בדרום תל אביב. הגעתי עם חברה ופגשתי כמה ילדי פליטים ומהגרי עבודה שאני מכירה משלוש שנות התנדבות.
ההתאספות הייתה הפגנה נגד הגירוש והייתה משובצת בהופעות תרבותיות שונות, שייצגו את הקהילות השונות. השיח המרכזי של הנואמים סב את נושא הקהילתיות והעזרה ההדדית, והילדים היו מאושרים מהמוסיקה ומכמות המתאספים. מסביב היו פזורים דוכנים של אוכל אתני אותנטי ואנו, הלא מהגרים המעטים שהגיעו, הסתובבנו מאושרים מהפגנת האושר הזו והשמחה ששרו באוויר.
כלל הפעילות נערכה בתוך מגרש הכדורסל / כדורגל של הגינה, ואני הוטרדתי לאורך כלל הארוע מהצלמים, ובייחוד מצלם ספציפי. רב הלא מהגרים הגיעו "חמושים" במצלמה, על מנת לתעד, להכין תערוכה, לייצר חיץ בסביבה הבלתי מוכרת ואולי אף ליצור פרשנות משל עצמם. במרכז ההתרחשות, במרכז המעגל הפיסי, עמד לו צלם חמוש מצלמה עם עדשה בעלת נוכחות. הצלם חש מחויבות גדולה לתפקידו, אותו רק הוא ידע, ולא חשש להציבה ליד ובתוך המרחב האישי של המופיעים ושל דמויות שונות אשר צפו במתרחש. הצלם הפך שלא במשים לאובייקט של הצלמים האחרים, ואף, לדעתי, נכנס למרחב לא לו. הצלם הפך לדמות מצולמת והפריע להתרחשות על ידי תיעוד חודרני את "האחרים" אשר היוו בארוע זה את הרב בה אנו, הלא מהגרים היינו ה"אחרים". בשלב מסוים הצלחתי להתעצבן על הצלם ההוא, ששירת את עצמו או את שולחיו, הוא הרס לי את הפריימים המציאותיים, הוא צילם רגעי קירבה לא לו, והוא היה שם בשם התיעוד, התמיכה או כל הסבר אחר. כביכול, אם תמונותיו יעזרו להתנגדות האזרחית כנגד הגירוש לא אוכל להאשימו, אך לא לכאורה הוא היה נטע זר בהתרחשות ענקית. האם הצלם אשר עוזר לתעד ולפרש את המציאות או רגע בתוכה זכאי ל'הינכח' במציאות שאינה שלו לטובת מטרותיו?
אני חשתי כי הלא מהגרים, על אף שאנו חלק, היינו בעיקר צופים, וגם אם צילמנו אסור לנו להפוך לאובייקט צילומי בהוויה, ואולי זהו שלב חדש בצילום בו הצלם הוא אובייקט בעל חשיבות חברתית או פעולתית בשדה ובשיח.