ביום שישי האחרון הייתי סוג של חלק מהתאספות של מהגרי עבודה ומבקשי מקלט בגינת לוינסקי בדרום תל אביב. הגעתי עם חברה ופגשתי כמה ילדי פליטים ומהגרי עבודה שאני מכירה משלוש שנות התנדבות.
ההתאספות הייתה הפגנה נגד הגירוש והייתה משובצת בהופעות תרבותיות שונות, שייצגו את הקהילות השונות. השיח המרכזי של הנואמים סב את נושא הקהילתיות והעזרה ההדדית, והילדים היו מאושרים מהמוסיקה ומכמות המתאספים. מסביב היו פזורים דוכנים של אוכל אתני אותנטי ואנו, הלא מהגרים המעטים שהגיעו, הסתובבנו מאושרים מהפגנת האושר הזו והשמחה ששרו באוויר.
כלל הפעילות נערכה בתוך מגרש הכדורסל / כדורגל של הגינה, ואני הוטרדתי לאורך כלל הארוע מהצלמים, ובייחוד מצלם ספציפי. רב הלא מהגרים הגיעו "חמושים" במצלמה, על מנת לתעד, להכין תערוכה, לייצר חיץ בסביבה הבלתי מוכרת ואולי אף ליצור פרשנות משל עצמם. במרכז ההתרחשות, במרכז המעגל הפיסי, עמד לו צלם חמוש מצלמה עם עדשה בעלת נוכחות. הצלם חש מחויבות גדולה לתפקידו, אותו רק הוא ידע, ולא חשש להציבה ליד ובתוך המרחב האישי של המופיעים ושל דמויות שונות אשר צפו במתרחש. הצלם הפך שלא במשים לאובייקט של הצלמים האחרים, ואף, לדעתי, נכנס למרחב לא לו. הצלם הפך לדמות מצולמת והפריע להתרחשות על ידי תיעוד חודרני את "האחרים" אשר היוו בארוע זה את הרב בה אנו, הלא מהגרים היינו ה"אחרים". בשלב מסוים הצלחתי להתעצבן על הצלם ההוא, ששירת את עצמו או את שולחיו, הוא הרס לי את הפריימים המציאותיים, הוא צילם רגעי קירבה לא לו, והוא היה שם בשם התיעוד, התמיכה או כל הסבר אחר. כביכול, אם תמונותיו יעזרו להתנגדות האזרחית כנגד הגירוש לא אוכל להאשימו, אך לא לכאורה הוא היה נטע זר בהתרחשות ענקית. האם הצלם אשר עוזר לתעד ולפרש את המציאות או רגע בתוכה זכאי ל'הינכח' במציאות שאינה שלו לטובת מטרותיו?
אני חשתי כי הלא מהגרים, על אף שאנו חלק, היינו בעיקר צופים, וגם אם צילמנו אסור לנו להפוך לאובייקט צילומי בהוויה, ואולי זהו שלב חדש בצילום בו הצלם הוא אובייקט בעל חשיבות חברתית או פעולתית בשדה ובשיח.
ההתאספות הייתה הפגנה נגד הגירוש והייתה משובצת בהופעות תרבותיות שונות, שייצגו את הקהילות השונות. השיח המרכזי של הנואמים סב את נושא הקהילתיות והעזרה ההדדית, והילדים היו מאושרים מהמוסיקה ומכמות המתאספים. מסביב היו פזורים דוכנים של אוכל אתני אותנטי ואנו, הלא מהגרים המעטים שהגיעו, הסתובבנו מאושרים מהפגנת האושר הזו והשמחה ששרו באוויר.
כלל הפעילות נערכה בתוך מגרש הכדורסל / כדורגל של הגינה, ואני הוטרדתי לאורך כלל הארוע מהצלמים, ובייחוד מצלם ספציפי. רב הלא מהגרים הגיעו "חמושים" במצלמה, על מנת לתעד, להכין תערוכה, לייצר חיץ בסביבה הבלתי מוכרת ואולי אף ליצור פרשנות משל עצמם. במרכז ההתרחשות, במרכז המעגל הפיסי, עמד לו צלם חמוש מצלמה עם עדשה בעלת נוכחות. הצלם חש מחויבות גדולה לתפקידו, אותו רק הוא ידע, ולא חשש להציבה ליד ובתוך המרחב האישי של המופיעים ושל דמויות שונות אשר צפו במתרחש. הצלם הפך שלא במשים לאובייקט של הצלמים האחרים, ואף, לדעתי, נכנס למרחב לא לו. הצלם הפך לדמות מצולמת והפריע להתרחשות על ידי תיעוד חודרני את "האחרים" אשר היוו בארוע זה את הרב בה אנו, הלא מהגרים היינו ה"אחרים". בשלב מסוים הצלחתי להתעצבן על הצלם ההוא, ששירת את עצמו או את שולחיו, הוא הרס לי את הפריימים המציאותיים, הוא צילם רגעי קירבה לא לו, והוא היה שם בשם התיעוד, התמיכה או כל הסבר אחר. כביכול, אם תמונותיו יעזרו להתנגדות האזרחית כנגד הגירוש לא אוכל להאשימו, אך לא לכאורה הוא היה נטע זר בהתרחשות ענקית. האם הצלם אשר עוזר לתעד ולפרש את המציאות או רגע בתוכה זכאי ל'הינכח' במציאות שאינה שלו לטובת מטרותיו?
אני חשתי כי הלא מהגרים, על אף שאנו חלק, היינו בעיקר צופים, וגם אם צילמנו אסור לנו להפוך לאובייקט צילומי בהוויה, ואולי זהו שלב חדש בצילום בו הצלם הוא אובייקט בעל חשיבות חברתית או פעולתית בשדה ובשיח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה