אתמול עליתי לירושלים לפגישה בנושא התזה שלי. התזה שלי היא נושא לבלוג שלם בפני עצמו, ובנוגע אליה הפגישה הייתה מוצלחת. הנסיעות באוטובוס היו חוויה מרטיטה וחד פעמית בהיקפה. אם הייתי קומיקאית הייתי יכולה להוציא משעתיים של נסיעה אינספור דמויות חדשות. בדרך לירושלים עליתי על האוטובוס של 15:00, שעת צהריים וקיוויתי כי אוכל להשתרע על הספסל ולהקשיב לאהוד בנאי שר שיר כנעני. תוך כשתי דקות מרגע עלייתי לאוטובוס הגיעו ים אנשים שהופיעו משום מקום וצבאו על כל מקום פנוי. לידי התיישבה גברת שמרגע התישבותה (מילה חדשה) לא הפסיקה לאכול מיני מאכלים שהדיפו ריחות שונים. הוציאה מלפפון עטוף בניילון נצמד ואכלה, הוציאה שני גזרים עטופים בניילון נצמד ואכלה. הפסקה. לפתע, לאחר פישפוש עמוק בתיק הוציאה שניצל עטוף בנייר כסף, עטוף בשקית ניילון, עטוף בשקית נייר, ואחריו עוד אחד. לאחר כרבע שעה של רעשי שקיות, לעיסה וחיפושים בתוך התיק עברה הגברת לקריאה. במחצית הדרך לעיר הקודש הגברת הזקנה שלפניי הוציאה סנדוייץ משקית מרעישה במיוחד, והגברת שלידי נזכרה כי יש לה תופין או מטעם נוסף, ושוב פצחה באכילה, אני מודה שלא זיהיתי את התופין. הפגישה הייתה בינונית באורכה ועליתי על אוטובוס פנימי לכוון האוטובוס לת"א.
בדרכי חזרה עמדתי כרבע שעה בתור לאוטובוס, אשר נוצר בשל "תקלה". סדרן התחנה המרכזית אכל, בתומו, ונהג האוטובוס של השעה 18:30 לא יצא, וכך עשרות אנשים עמדו וקיוו שיעלו לאוטובוס. הייתי האחרונה שזכתה לעלות על אחד משני האוטובוסים לת"א הבירה. ישבתי דחוסה בין זוג עם תינוק וביטניקית שעלתה לארץ אחרי שנים בניכר. היא נאבקה בפתיחת שקית קרקרים ולאחר מספר נסיונות הצעתי את עזרתי. הצלחת פתיחת השקית לוותה בפליאה, "משהו מיוחד האריזות הישראליות האלה". תוך שתי דקות ולאורך הנסיעה כולה הצלחתי להתחבא והימנע מקשר עין, האייפוד הציל אותי- לא שומעת= לא זמינה. לאורך כל הנסיעה הביטניקית נשמיעה רעשי ציקצוק ובחורה שישבה לפנינו תקעה בה מבטי נאצה. לקראת סוף הנסיעה הורדתי את האייפון, מעשה שסימל את זימנותי והוכנסתי לשיחה על ישראל, היה מלא בתובנות.
בעוונותי הירוקים נסעתי לפני כשבוע באוטובוס מאילת, בתמצית ניתן לומר שהיו עליו שלושה הודים שאכלו שתי שקיות במבה כל הדרך מחצבה ועד ת"א, חיפשו מציאות ברחבי האוטובוס, ובכלל גרמו לכולנו לחוש במומבאיי.
ותודה לאגד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה