לפני עשר שנים קניתי דיסק של לאונרד כהן, חברה מהבסיס ספרה לי עליו. היא שמעה אותו לראשונה עת בן זוגה דאז, ואולי גם היום, השמיע אותו ברקע חדר השינה שלהם, ועמד יחד איתה אל מול דמותם שבמראה. הדיסק ההוא של לאונרד, מלווה אותי עד היום והא חלק מפסקול חיי, לעיתים מבחירה, לעיתים במקרה ולעיתים מתוקף הזכרון.אחד החברים הטובים ביותר שהיו לי, איננו עוד, ובמקומו שלל זכרונות וחוסרי מחשבות, שכן אין האין גדול מהיש. והא אהב איתי את לאונרד למן ההתחלה, עוד מהזמן בו הייתי משוחחת איתו מאותו בסיס עלום, ובחדר השינה שלנו. ולפני שבועיים לאונרד הופיע מול המוני בית ישראל ומול כל משפחתו של האיש הזה, ואני לא אוהבת הופעות מלאות אדם, לא אוהבת את אי השקט. ואני מאמינה שבעת הנפת הסטיק לייטים הירוקים כאיש אחד חלפה רעדה וירדה לה דמעה, ואני, הקשבתי ללאונרד ולמילותיו תוך ריצה בפארק, המילים שלו, הזכרונות, העומקים שבינו לביני וביני לביני. בין המוסיקה של לאונרד ובעיקר מילותיו לביני קיים עוד איש אחד שמעניק למילים נופך של זכרונות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה