תקווה אינה סיוע- לקראת יום השנה לרעידת האדמה בהאיטי

" United Nations Secretary-General Ban Ki-moon said : "Today, we have mobilized to give Haiti and its people what they need most: hope for a new future. We have made a good start, we need now to deliver."

מזכ"ל האו"ם, הסביר שמדינות העולם והאומות המיוחדות, לאחר שגייסו למעלה משבעה בליון דולר, יכולים לתת לאנשי האיטי תקווה. תקווה לעתיד טוב יותר.

יכול להיות שהבעיה היא אצלי, אבל עם תקווה לא קונים אוכל, לא מייצרים מקומות עבודה, לא מחלימים מכולירה.

יום השנה להאיטי יחול ביום רביעי הבא, 12/1/2011, ואם תצאו לטיול ברחובות פורט או- פרינס, כשבידכם מסרטה שצילמה את אותם רחובות לפני שנה ההבדל יהיה קטן מדי, אבל אולי מלא תקווה.

מאות אירגונים פועלים בהאיטי, חלקם אריגונים וותיקים וחלקם חדשים, אולי חדשים מדי. האו"ם מנסה לנצח על מקהלה שאינו יודע מי הם נגניה, אינו מתאם את פעולתם, ואינו מצליח, בעיקר, לגייס את המדינה לפעולה אפקטיבית.

אתם בטח חושבים לעצמכם עכשיו, מהי פעולה אפקטיבית? אלגוריה: דמיינו מאות אנשים שרצים עם כדי מים וממלאים ארבעים בארות במשך שבוע- כל באר תתמלא במעט. במקביל, קצב ספיגת המים בקרקע יגרום לאיבוד מים רב.

עכשיו, בואו נחשוב אפקטיבי- בואו נדפן עשר בארות וניתן לאותם מאות לרוץ שבוע עם אותה כמות מים. הבארות יתמלאו ויישארו מלאים.

אז בהאיטי, כולם רצים. מלאי כוונות טובות, הבטחות, תקווה ורצון קטן לתהילה. הארגונים לא משתפים מספיק פעולה ואין התכווננות לאותם יעדים.

במקביל להתנהלות "הזרים" במדינה חיים להם תושבי האיטי. עשרה מליון אנשים אופטימיים ובעלי חוסן מדהים במדינת העבדים הראשונה והיחידה- שמרדה וקיבלה עצמאות. עשרה מליון אנשים שחולמים על לצאת מהארץ הזו. ארץ שיכלה להיות גן עדן והפכה למקום של שחיתות, עצלות, החלטות לוקליות וגלובליות מלאות באינטרסים, פשע ואלימות.

והאנשים האלה, בתוך הכאוס החדש שנוצר בתוך הכאוס הישן מאבדים אמונה ותקווה. ובמקום בו האמונה והתקווה אובדות במקביל לעשייה מועטה מדי, מאבקי אגו וחוסר ארגון הסיכוי להצלחה מתמעט.

בחודשים הראשונים אחרי הרעידה התקווה הייתה אמיתית, חלמו על שינוי כיוון להאיטי.

הגיע זמן שייעשה מעשה. כל ההצלחות הקטנות צריכות להמשיך, אבל מישהו חייב להנהיג, במלוא מובן המילה, שינוי. צורת עבודה אחרת.

להתחיל מהדברים הבסיסיים- פינוי ההריסות, שיקום שניים- שלושה כבישים מרכזיים, חיבור ארגונים קטנים לפעולה מוגדרת, ועוד.

והכל, לפני שיהיה מאוחר מדי. כי יגיע אסון נוסף, והאיטי תישכח.

מי ייתן ושנה הבאה תהיה אפקטיבית יותר ומאושרת יותר לתושבי האיטי.

בין אבל לגבורה

מחשבותיי עם אלו שנמצאים על ההר הזה, ההר שמהווה חלק משמעותי מחיי. גדלתי עליו ובצילו, טיילתי עליו כמדריכה וכמטיילת, רכבתי בכבישיו, חקרתי אותו בתזה שלי וראיתי ממנו את הזריחות היפות ביותר.

כבר ארבעה ימים אני צמודה למסכי הטלוויזיה והמחשב, מנסה להבין מה קורה שם. חברים שלי נמצאים שם; כבאים, חברי יחידות החילוץ, אנשי מד"א, מתנדבים.

ואני לא מבינה.

יש לנו בעיה במדינה שלנו, אולי בצורת החשיבה שלנו. בין תרבות ה"יהיה בסדר" והאתוס הצה"לי דברים רבים מדי הולכים לאיבוד. אין מוכנות בארץ הזאת לדברים הגדולים באמת, ויש יותר מדי גנרלים שמחליטים בלי לדעת לאן.

אני יכולה לכתוב רשימת מכולת של אשמים, משרדים, פקידים, בעלי תפקידים.

אני יכולה לתת רשימה של מה צריך לקנות, עוד לפני ועדות הבדיקה ; חומר כיבוי, מהסוג שלא יזהם את מקורות המים שלנו, כבאיות חדשות לכל תחנה, ציוד כיבוי של המאה ה-21 ועוד...

ואני יכולה להעביר ביקורת, אבל אני חושבת שמספיק אנשים עוסקים בלבקר את הארוע הספציפי הזה.

השריפה הזו היא מקרה בין מקרים רבים מדי של חוסר מוכנות.

יש ידיעה ברורה לגבי אסונות. הם לא יהיו רבי נפגעים אם התשתית תהיה איתנה, והתשתית לא הייתה איתנה ואיני בטוחה שתהיה. ולכן, השריפה הזו, שיכלה להיות אסון אקולוגי נוראי בלבד הפכה להיות "אסון לאומי".

אני כן יכולה לשאול שאלה, למה אנחנו לא יודעים לנהל את היום יום בצורה הגונה, ובמקום מכתירים גיבורים בימי אבל וזכרון לאומיים? למה אנחנו מקדשים את אלו שהולכים במקום לכבד אותם כשהם בין החיים? ולמה אין לנושאי האחריות את האומץ להכיר באחריותם ברגעים החשובים באמת?

למה היינו צריכים להגיע לאסון לאומי כדי לגלות שהכתובת שעל הקיר הפכה למציאות?

אבל האסון הלאומי הזה הוא יותר מכל אסון אישי. הוא אסון של משפחות. הורים, אחים, נשים וילדים.

הוא אסון של משפחות מורחבות ושל חברים. הוא עצב שיילך איתם לכל מקום אליו ילכו.

הוא געגוע אל אהוב, אל בן או בת שקולם לא יישמע עוד. הוא געגוע אל אבות אחד שילדיהם יכירו אותם מסיפורים ותמונות, ושל נשים וגברים שיערגו לחיבוק של מישהו שאינו עוד.

והאסונות האישיים הללו, איש איש ומשפחתו לא ישפיעו רק עליהם. הם ישפיעו גם על המרקם החברתי שלנו, על החוסן שלנו והאמונה שלנו. תפקידנו, כחברה, כמדינה הוא לעשות את הדברים הנכונים, לתמוך, לטפח תשתית איתנה לא רק בזמן משבר, אלא בימי רגיעה. כאשר החורף מגיע בעיתו, כאשר הכל פורח. והכל, כדי להבטיח שאנו מקדשים את החיים.

תנחומיי לכל המשפחות

ותודה לכל העושים במלאכה.

איזה מין שיוויון

ביום חמישי ראיתי סרט שהצליח לרגש אותי, להצחיק אותי ולהדמיע אותי לכל אורכו.

בערך באמצע הסרט נזכרתי בעצמי הילדה, שהעיזה לחלום על לשנות את העולם.

הערצה לג'יין גודול, חלום על ספינת מגלי ארצות, כתיבה של משהו ממש חשוב....

חלום שנראה היה לי בזמנו הגיוני ומציאותי לחלוטין, וגם היום, בין מעשים כאלו ואחרים

אני מנסה להעיז לחלום על להצליח לשנות דברים, לטובה.

הסרט מספר את ספור השביתה הראשון של נשים בבריטניה {1968}, שביתה שהביאה לחקיקת חוק

לשוויון שכר שין נשים וגברים בבריטניה {1970} שגרמה לשאר המדינות המערביות ליישר קו.

גיבורות הסרט הן נשים, והגברים שם תומכים בהן, לא מבינים אותן, צוחקים עליהן ומעריצים אותן.

גיבורת הסרט היא אשה שמגלה שההגיון הברור מאליו צריך להיות המציאות,

ושרק שיוויון אמיתי בזכויות יוביל לחיים שאולי לא יהיו שיוויוניים בכל, אך נקודת המוצא תאפשר הכל לכולן ולכולם.

יצאתי מהסרט מחוייכת מהסרט, מהפרספקטיבה, מההישגים וחשבתי האם היום, 40 שנה אחרי, אנחנו לא צריכות לשבות מדי פעם (:

הסרט: http://www.imdb.com/find?s=tt&q=made+in+dangham

לשון נקבה

לפני חמש שנים נכנסתי לשעור פילטיס שלימדתי באחד ממכוני הכושר היוקרתיים בישראל. כמו בכל שעור, שמנה כארבעים משתתפים התחלתי לדבר אל המתעמלות והמתעמלים בלשון נקבה, ואף הסברתי כי בשל רב נשי אני פונה אליהן בלשון נקבה.

הימים היו ימים של דיון לאומי על הפנייה בלשון נקבה אל קהל המורכב ברובו מנשים, דיון שחשבתי שישפיע יותר על ההתנהלות שלנו במרחב השיחי והתקשורתי.

אחד הגברים לא קיבל את העובדה שאני מדברת בלשון נקבה ולאחר חילופי הסברים וטרוניות השעור המשיך להתנהל.

בתם השעור נקראתי למשרד המנהל לבירור והתנצלות. לא על שום השימוש בלשון נקבה, אלא בשל חוסר הרצון לחזור ללשון זכר.

המקרה הסתיים בטוב, בביטול האגו שלי, וכמובן, בהמשך שימוש בלשון נקבה בשיעורים.

היום, חמש אני אחרי, עדיין רוב חברותיי, מדברות אליי ואחת עם השנייה בלשון זכר.

נניח שאני מבינה את הפנייה לרבים בלשון זכר, ונתרץ זאת ב- הרגל, נוחות, חוסר תשומת לב.....

אבל בינינו.... למה? למה אנחנו לא מסוגלות לשנות את השפה שלנו בינינו לבין עצמינו?

למה אנחנו מדברות על שינויים עמוקים וארוכים אבל לא יכולות לטפל במה שביום יום, שמשפיע על החשיבה שלנו? על הגדרת המרחב שלנו?

בל הוקס כתבה שפמיניזם הוא הכרה בשוויון של האחר מולנו, אבל השוויון מתחיל בהכרה בשוני, והשוני התודעתי תלוי מאוד בשפה

חוויה מפתיעה ו- Zac Brown Band

מאז שחזרתי לארץ אני בודקת, לא ממש בטוחה שאני צודקת בהחלטות שלי (המקצועיות) אבל מחליטה לנסות וללכת או לצלול חזרה אל תוך התחום של החינוך והטיפול. ובדרך מכירה המון אנשים מעניינים ומרתקים שמגרים לי את את הראש והלב.

מה שמוביל אותי להיכרות אחרת. ביקרתי את אבא שלי בארה"ב ובאחד הערבים החלטנו ללכת להופעת קאונטרי רוק שהומלצה בעיתון המקומי. לא ממש ידענו איך קוראים ללהקה, כנראה שמעולם לא שמענו שום שיר שלהם והחלטנו ללכת, ולהנות כמובן.

הגענו לפארק מופעים בגודל של אצטדיון כמעט, ולאט לאט אנשים החלו לגדוש את המקום, את היציעים ואת הדשא, מגרשי החנייה התמלאו רכבים אמריקאים גדולים. מבוגרים, תיכוניסטים, זוגות, משפחות, חבורות ויחידים הגיעו, חלקם מעונבים, חלקם הגדול לבושים בבגדי בוקרים ומגפיים. כולם אוחזים בירות או ברד בכוסות ענקיות שקנו ברחבה הענקית.

ממתינים, לא יודעים למה בדיוק.

אבא שלי, מיכל (אשתו) ואני.

באזור 20:00 עלה מופע חימום, להקה בבגדים מוזרים, שרים מדהים וכל שיר שונה מקודמו. בין שיר לשיר עלה מנחה מנגן וקורע מצחוק, ואנחנו מחכים.

ואז, עלתה הלהקה, שבעה חברי להקה ואורחים, המון גיטרות, מנורות מפוזרות על הבמה ואיזו מוסיקה.

רעמים וברקים עם מילים שעושות בלאגן חיובי בבטן ובראש.

השיר שפרסם אותם הוא chicken fried- http://www.youtube.com/watch?v=Ed49S2nyBD0

שיר מוזר ומצחיק כאחד.

כעבור שעתיים של הופעה משובחת, של להקה שלא הכרנו, יצאנו מרוצים. מהמוסיקה, מהארוע האמריקאי הזה שראינו בעיקר בסרטים, מהאנשים שישבו לידינו שצרחו את השירים במלוא גרון.

אבל בעיקר מהגילוי וההעזה, הצליח לנו (ובעיקר למיכל שראתה את הידיעה בעיתון המקומי)

http://www.zacbrownband.com/

http://www.zacbrownband.com/about.html

אולי הם יגיעו להופעה בישראל (:

להתראות האיטי

אתמול עזבתי את האיטי אחרי חודש שהתחיל באוהל והסתיים עמוס בחוויות חדשות והמון מחשבות, על האיטי והמון מחשבות על החיים. מה עכשיו, מה אפשר לשנות בהתערבות אסונית, מה זה צוות ואיך משמרים אותו כגוף חי ופרודוקטיבי, מהי מנהיגות, מהי עשייה מתוך חזון ולמה היא הופכת אצל חלק לעבודה.

אתמול גם נפרדתי מענת וענבל שתי נשים ישראליות נהדרות שהגיעו להאיטי לפני שבועיים, אחרי מספר פגישות הכנה בארץ, והן תלוונה את אורנג'ה לאורך השנה.

יום אחד אני ארצה לומר על עצמי בפה מלא שאני אשת חינוך. אני מאמינה שאני כבר קצת כזו, אך חושבת שאת התואר הזה צריך להרוויח בזכות עבודה קשה והמון שנות נסיון.

בשבועיים האלה הרגשתי שוב את העול החיובי המטול על מחנכת שרוצה ש"תלמידיה" יצליחו, גם בפן המקצועי וגם בפן האישי.

לפתע, ראיתי דרכן את הפליאה והקשיים שבהאיטי. זה לא שלא הייתי מודעת אליהם, פשוט כשהגעתי להאיטי לא היה זמן להבין, ואז זה נהפך למציאות שמתקיימת שם, והקושי, המחשבות, הרגשות קיבלו מקום אחר. הפרספקטיבה הזו עזרה לי וריסקה אותי בו זמנית.

הלוואי ויכולתי לספר שיש שינוי מהותי בהאיטי, אבל אין. יש שינויים קטנים ומינוריים, וזה עצוב.

לא כתבתי הרבה הפעם מהאיטי. בפוסט הקודם, לפני חודש כמעט, ציינתי שאני שקועה במחשבות. המחשבות האלה התעצמו. בגלל האיטי, בגלל דברים שקרו לצוות של prodev, בגלל דברים שקרו במרכז השיקום שאני כ"כ אוהבת, בגלל הפער בין ארה"ב להאיטי- שעתתים טיסה- יקום שונה.

אני כתבתי לי בנקודות על מה אני רוצה לכתוב, ועכשיו אני מסדרת את המילים ואת המחשבות, אולי אם אבין אותן קצת יותר יהיה לי קל יותר להעבירן.

שנה טובה.

שוב בהאיטי, שבוע ראשון

חזרתי להאיטי לפני שבוע בדיוק. הפעם בתפקיד מעט שונה, ייעוץ, הדרכה של תחומים ספציפיים ופיתוח צוות.

האיטי מתחילה להראות סימנים קטנים של שינוי, במחנות מסוימים מתחילה בנייה ובאחרים יש פינוי לבתים משוקמים.

כמות עובדי הסיוע קטנה במעט, ואני עדיין מחכה לשינוי אמיתי, יודעת שהתושבים המקומיים מחכים יותר ובסבלנות רבה יותר.

אני ישנה כרגע באוהל במרכז שיקום מדהים לילדים, מרכז השיקום שכתבתי עליו פעמים רבות.

בימים אלה אני מגלה אותו לעומק, את הילדים, את העובדים, האווירה, הלילות, ואני מתרגשת בכל פעם מחדש.

אני מגלה פה את רזי המאכלים ההאיטיאניים המסורתיים. ישנה חלוקה לפי ימי השבוע, כאשר בשבת ובראשון מכינים מאכלים מיוחדים {תמונות והסברים בהמשך}.

חם יותר בהאיטי באוגוסט, הרבה יותר יתושים והמון גשם בלילות.

לקח לי זמן לכתוב את הפוסט הראשון, ואני עדיין מרגישה שאני נותנת פה רק סקירת מצב מהירה. המון דברים מעסיקים אותי,

המון שאלות שניתן לכנותן פילוסופיות. חלקן על האיטי, חלקן על אנשים בכלל וחלקן קשורות אליי.

אז בינתיים,

חיבוקים האיטיאנים חמים,

Santo, Haiti