אני לא אומרת תודה על השואה עצמה, אלא על ההכרה בה ועל הזכרון.
אני אומרת תודה שאני לא בת למיעוט הארמני שנרצח על ידי התורכים ועדיין לא זכה להכרה בינלאומית מלאה.
ותודה על זה שמכירים בשואה שלי, או לפחות מעלים אותה לדיון.
לא כמו ילדים שנרצחים בסודן, בקונגו ובמקומות אחרים, ומישהו מגדיר את זה כארוע מצער.
אני מוקירה תודה לאלו שהטמיעו את המושג וניסו לייצר אמנה שתייצר פעולה כנגד שואות ונסיונות לשואות.
אני גאה במפעלי הזכרון הישראליים, היהודיים והבינלאומיים שמעבר ללזכור ולא לשכוח מנסים לחנך לאהבת האדם ולכיבוד החיים,
באשר הם.
אני גאה בסבים ובסבתות שלי שנלחמו, נמלטו, שרדו- ולאו דווקא בסדר הזה, ואז חיו את חייהם בגאווה ובאושר.
אני מודה לכל מי שעוזר, אם לבד או דרך ארגון, ולא רק זוכר.
אני מקווה שנשכיל לכבדם לא רק דרך זכרון, וכועסת שהם צריכים להילחם על זכויותיהם.
אני רוצה להאמין שהשואה והשלכותיה על כל העמים, ועלינו במיוחד, תמשיך להיות נוכחת ולגרום לנו לפעול באופן אנושי יותר, בבית, אך גם בחוץ.
שהרי שואות הן לא רק עניין אישי לעוברים אותם, הן גם עניין פוליטי וכוחני, ואולי עם הזמן יבינו מדינות העולם שעדיף לפעול מהר ולא להמתין מפני שחיי אדם חשובים לאין שעור מנימוס פוליטי (עיין ערך בוסניה הרצגובינה).
לזכרם,
של ששת המיליונים מקרבנו ולשאר המיליונים שנרצחו ושנפלו.
