ישנה משמעות רבה לתת התייחסות משמעותית לכל ההיבטים הנפשיים של כל מי שחי תחת איום הטילים, לכ מי שנלחם, לכל מי שגויס לתקופה של למעלה משבועיים (גם בעורף), לכל מי שצופה באובססיביות בטלוויזיה ולכל מי שחי בעוטף עזה, בדגש על יישובים מסויימים.
מדינת ישראל "ייצרה" מספר מומחים עולמיים בתחום בריאות הנפש והטיפול בלחץ וחרדה, טראומה ופוסט טראומה.
אני מפרידה בין שלושת הנושאים משום שהטיפול בהם שונה וההתייחסות אליהם שונה.
המצב המתקיים בארץ בשנים האחרונות הוא בעל מאפיינים מוכרים בספרות ובפרקטיקה, אך גם ייחודי בשל היותו מתמשך, ובשל גורמים מתערבים שונים הפועלים על התושבים והחיילים המעורבים במצב.
אני יודעת שניתן לשאול עשרות שאלות על המוכנות והבקיעים בה אל מול איום מתמשך, תקציבים רבים ומומחים ואירגונים הפועלים בשטח, אך אני בוחרת להעלות שלושה צרכים ברי יישום, שלדעתי, על סמך עובדות, לוקים בחסר.
חשיבותם, בימים אלה, ולא בעוד שבוע, חודש או שנה, מתמצה בכך שיש לטפל בנפש בסמיכות לאירועים טראומתיים על מנת לטפל בה, ולא יהיו פה מאות, או יותר, אנשים שבורים.
1. חיילים ופוסט טראומה-
חיילים וחיילות רבים חוו, ראו ולקחו חלק במעגלים שונים של אירועים קשים ושל אירועים חזרתיים. 15%-20% מהם הינם בעלי פוטנציאל לפיתוח פוסט טראומה (שהינה הפרעה כרונית). הצבא יודע מהן הפעולות שיש לעשות על מנת להפחית התפתחות פוסט טראומה, אך פחות מ-30% מהכוחות מבצעים את הפעולות הללו.
מתוך שיטוט רחב ברשתות החברתיות מחלקות שביקשו והגיעו ליישום פעולות אלו, בין אם על ידי מפקדים ובין אם על ידי ארגון חיצוני- חבריהם חשים טוב יותר, רמת החרדה והלחץ שלהם ירדה והם קיבלו "חיסון נפשי" לאור מה שחוו וכהכנה לעתיד.
על מפקדי צה"ל לוודא יישום הפעולות, גם אם יש צורך לבקש סיוע חיצוני (וכן, אפשר לסייע לצבא; וכן, בתור קצינה פעילה במערך המילואים אף עשיתי זאת נקודתית במהלך צו 8 ביולי; ישנם אירגונים ואנשים רבים שישמחו לתת יד).
2. ילדים ותושבים ביישובים שאמורים (אמורים זו אכן הנחת יסוד בעייתית) להיות מטופלים כהלכה, לאור מציאות רבת שנים תחת איום יומיומי, אך מרימים "דגל אדום" שדורש התייחסות מהירה ואיכותית- יש לשבת ולנתח באופן יצירתי מהם הפערים ולתת מענה מבוסס קהילה, ולא רק אנשי מקצוע.
3. חברות של לוחמים- פעמים רבות חברות של לוחמים שנפלו (פחות מכך נשותיהם) "נופלות בין הכיסאות" בשל היותן במצב שהינו כביכול לא ברור פורמלית.
יש לתת להן מענה רגשי- חברתי.
מי תרים את הכפפה? האם ארגון צבאי? משרד הרווחה? או שמא יש צורך ביוזמה פרטית.
במידה וכן- אשמח להרימה או להיות שותפה לשכזו.
עלינו לדרוש כאזרחים, הורים, עובדים, חיילים את המענה הנכון על מנת שכולם יישארו שלמים בנפשם.
