ללי וסבא פותחים תיבה

הספר ללי וסבא פותחים תיבה הוא ספר של עשייה משותפת, של דן, שלי ושל המון חברים שעזרו.

היום, חודש אחרי שהספר יצא אנשים מגלים אותו לאט לאט,

ואני מקווה שהוא יגיע לכל מי שצריך אותו.

געגועים, אובדן וספר ילדים חדש שמכניס אושר לתוך הגעגוע

לפני חודש, בצהריי היום נערך ארוע השקה לצאת ספר הילדים שלי, ספר ילדים שכתבתי מתוך געגועים גדולים ואהבה, לאיש אחד שאיננו עוד ובעיקר למשפחתו, שהייתה צריכה משהו שיעזור לה לספר עליו לילדים של המשפחה.

קשה מאוד לספר על מישהו שאיננו, כי עצוב לנו, כי אנחנו מפחדים להכאיב לצד השני, כי זה פותח בנו את מכונת הדמעות ונקודות שחשבנו שכבר אינן רגישות כמו בעבר.

לפני שבע שנים בעלי, אייל, נהרג בתאונת דרכים. לאורך השנים למן הבוקר הנורא ההוא ועד היום התמודדתי, עיבדתי, התפתחתי, עברתי שינויים בתפיסתי את העולם ובפרופורציות שלי וכל הזמן הרגשתי מעגלים שאינם לגמרי סגורים.

היום, כשהגשתי את הספר למשפחתו, שהיא גם משפחתי, הרגשתי בדיוק את מה שהקריא חבר טוב שלנו " יש את הקוראים של הספר הזה, שיהיו לרב אנשים, קטנים וגדולים, שעברו איזשהו כאב מהטווח הרחב מאוד של האובדן…האנשים האלו, אולי גם יחזירו לעצמם לרגע פיסה קטנה ממה שאי אפשר להחזיר, וידעו אולי קצת יותר טוב איך להעביר את הפיסה הזאת הלאה".

www.lalibook.com

תערוכת בוגרים בבית ברל, 23/7/10

וולטר בנימין כתב על השעתוק בעידן המודרני, ואני הרגשתי ברב חדרי התערוכה בתוך רפרודוקציות מושטחות שאף אינן מחקות את האמנים הגדולים אלא בליל של חוסר אמירה, ומעט טכניקה.

השעתוק עליו דיבר וולטר, כיצירה בפני עצמה, לא דמה לשעתוק בחדרים השונים, אלא היה בתפיסתו, בדיוק ההיפך ממנו. ה"כמו" של הבוגרים לא ייצר אמירה בפני עצמו, לא היה מרגיז את אלו שאותם חיקה ואולי אפילו לא היה מעורר בם מחשבה.

ההרגשה בין חדר לחדר הייתה של שיממון מחשבתי. מבחינת טכניקה היו עבודות מרשימות ומלאות בטקסטורה שכמו דיברה מתוך היצירות, אך ברובד המחשבתי ואף יותר מכך ברובד הרגשי הייתה תחושה של ריק.

בחלק מהחדרים מצאנו חוט שני של סטודנטים שלמדו בקורסים זהים ופעלו מאותה משימה ממנה יצרו את עצמם, או את אמירתם האישית. רובם במדיה האהובה עליי במיוחד- הצילום, אותה יצירה בגללה החל וולטר את הגותו בדבר השינוי באומנות המודרנית.

חבר טוב העיר שהבעיה במדרשות לחינוך היא בהיותן מסה שלא משנה דבר, ואם אומנות אינה חתרנית וממלאת מקום של קונפורמיות אזי מה עתידה מלבד קיומה כשלעצמו?

והנה, בשני החדרים האחרונים חשנו כולנו התרוממות רוח, התעצבנו, לא הבנו, חשבנו, הרגשנו. פגשנו ביוצא הדופן.
שני החדרים הללו ועוד כמה יצירות פזורות נטעו בי תקווה של שינוי ושל אי דריכה במקום ורצון לרצות, את המדרשה, את האמנים- מורים שמלמדים את עצמם ופחות את הדרך.

ושיהיה לכולם בהצלחה.

ילדי הפליטים ובתי הכלא, בעיקר שאלות

זרם המהגרים לישראל נע בגלים מזה שש שנים, כאשר הייתה עלייה דרמטית cכניסה לישראל לפני כארבע שנים. למן תחילת הכניסה לישראל, המדינה, אשר אין לה כלים לקליטת פליטים, לא כל שכן מהגרים, ובייחוד לא אוכלוסייה אפריקאית על מנהגיה לא יודעת איך להתמודד עם המצב.

החלטתי להתייחס לבעיית הילדים- נערים שמגיעים בגפם ומוחזקים במעצר מסיבות שונות- וידוא גיל קטין, הגנה, אי קיום מקום חלופי וכמובן מסיבות בטחוניות.

עניין המעצר הוא נושא פרקטי ולא פילוסופי, עניינו אינו הסדרת מעמד, חקיקה בנושא הגירה ומבקשי מקלט, אלא תנאים ראויים לילדים. אני חייבת לומר ששב"ס אשר ממלא את הוראות הממשלה משתדל להתייחס לכלל המהגרים ביחס שאינו של אסירים. אך מי שנכנס בחייו לבית כלא יודע כי מעצם השהות במקום הנפש כלואה והאופציות העומדות בפני הנוכחים שם מצומצות להפליא.

השבוע שמעתי ששב"ס מקימים מתקן חלופי להחזקת הילדים ולטיפול בהם. יפה, רק ארבע שנים בהן ילדים הצטופפו בתאים, לא זכו לביקורים חופשיים, למדו מעט וגילו שהחופש, או הישועה הינם מושגים יחסיים.

שאלתי היא למה עכשיו? מה השתנה? כמות בלתי הגיונית של עתירות? דעת קהל עולמית? הבנה שההגירה לישראל אינה עומדת בפני עצירה? דרישה אזרחית מקומית? הבנה שאין פתרון אופק?

וכמה זמן ייקח לבנות את המבנה החדש הזה, ומי יעבוד שם? ומי יחליט מי ישוחרר? או שמא זה יהיה מוסד לטווח ארוך, ואז מה?

עד שלא תהיה תכנית סדורה בעלת הגיון כל פתרון יהיה "שלב נוחות" שיימשך זמן רב. אין ספק כי חייבים להוציא את הילדים מבתי הכלא, אך למעלה מזה חייבים להחליט שזה הזמן להפסיק להתעלם ולא להחליט ולתכנן פרקטית מה עושים פה.
הדבר נכון גם לפשע העולה בריכוזי אוכלוסייה של מהגרים, בשל אי המעש, השעמום, ובשל תהליכים שקורים בכל חברה. מתחילה אלימות, נבנים מעמדות, מרחיבים משפחות, יוצרים קהילות.

מישהו, שאינו משטרת הגירה, צריך לטפל בנושא. גוף שאינו עמותה אלא ארגון מדיני, ולא מוניציפלי שיתווה דרך עם אופק הגיוני, שאם לא כן, המצב של חברה בתוך חברה, של "שקופים" ייצור עוד סיטואציה מורכבת מדי להתמודדות בתוך המורכבות הישראלית.
סיטואציה שניתן לעצב אותה היום באופן של הכלה.

מדרגי לבן בתוך השחור, או אדם בתור אדם

לפני ארבע שנים התנדבתי במחנות הפליטים בצ’אד. באחת הפגישות המקצועיות אמרה לי פסיכולוגית קנייתית שהסודנים מסוגלים לחשוב ברמה של ילדים. הייתי מופתעת למס. אלפיות השנייה ושאלתי אותה על מה מבוסת אבחנתה. היא אמרה לי בלי למצמץ שהקנייתים קיבלו חינוך בריטי, שהתנהגותם מעודנת יותר, ובכלל הם יותר לבנים, גם בצבע, לעומת שיחרותם של הסודנים.

כשהייתי בהאיטי קראתי את הכתבה הראשונה על עמנואל. נזכרתי בפסיכולוגית הקנייתית וחשבתי על כלל ספורי האפליה שמתקיימים בין שחורים, בין לבנים לשחורים, שין לבנים ללבנים.
מדרג הצבע שלנו עולה כאשר אנו מתעמתים עמו או נחסמים על ידו.
האבחנה הפשוטה היא כמו שאמר אלי ישי שגם אצל החילונים ישנה גזענות {פתח תקווה, קרית גת ואחרים} וכי אנו "נטפלים" לחרדים כי נוח לתקוף אותם.

מישהי אמרה לי שאצל החרדים אין את ה-PR, פוליטיקלי קורקט, הידוע לשמצה, והם אומרים את שבלב כולנו.
אני חושבת שגזענות הייתה ועודנה קיימת ושיש להוקיעה.
אין צורך לוותר לאבות שיושבים בכלא ויש להעניש את האמהות. אינני משלה את עצמי שדרכיהם ישתנו, אך כחברה יש להביע עמדה מסוימת, כמו שכמיעוט יש לבקר את המדינה במידה והיא פועלת בניגוד לסדר הישר, האוניברסלי.

כשראיתי את התמונות בטלוויזיה, של ילדים וילדות בוכות אל מול הוריהם הבנתי מדוע ההורים הביאו אותם, והצלחתי לחשוב רק על הצלקות שנחרתו על ליבן באותו היום.

קשה לקבל אדם באשר הוא אדם ואולי אנשים צריכים לעבור דברים מסוימים כדי לקבל את זה תפיסתית, לרע המזל לא תמיד אנו "לא עושים לחברינו את ששנוא עלינו" ואנחנו גדלים בדרך כלל כתבנית נוף מולדתנו דבר שמקשה עלינו לקבל את האחר.

חברים

עמוק עמוק בפנים אני גם זאבה בודדה, כמו שכינתה אותי בעבר אחת מבנות דודיי. עם זאת אני מאוד אוהבת את חבריי אהבה עמוקה ולא יכולה לדמיין את חיי בלעדיהם.
אחד האירועים המכוננים בחיי שחידד לי את ההבנה, הצורך והרצון בחברים הוא אירוע שארע לפני שבע שנים.

לפני שבע שנים וקצת איבדתי את מי שהיה החבר הכי טוב שלי. לא בעקבות ריב או ריחוק אלא בשל תאונת דרכים, אובדן סופי. הפרידה ההיא הותירה אותי חשופה ומפורקת, ובלי האיש שרציתי שיהיה לידי יותר מכולם.

החברים שלי עזרו לי בבנייה שלי מחדש, וכן, גם איבדתי כמה בדרך. החל מהרגע הראשון בו עדיין לא נשמתי חברים דיברו, הקשיבו, ישבו לידי, הוציאו אותי לשדות העמק, ישנו לידי והחזירו לי את הנשימה.

הם אלו שאם אני רחוקה או קרובה עוזרים לי למצוא את האיזון, את השקט וחלק מהתשובות.
הם אלו שעוזרים לי למצוא את דרכי דרך חיפוש ומציאת דרכם ודרך קשיים רחבים משותפים.

בעוד שבוע אני מוציאה ספר ילדים בנושא רגיש וקצת מסובך והחברים שלי ליוו אותי לאורך כל הדרך, קראו, העירו, האירו, היו סבלניים ותמכו.
תהליך היצירה הזה, בו ביקשתי עזרה, לעיתים מחוסר בטחון, לעיתים מהרצון לשתף אותם יסתיים בקרוב מבחינת יצירה ויעבור לשלב אחר.

אני יודעת שלא הייתי מצליחה בו בלעדיהם, ועל זה, ועל כל השאר אני מודה.

והיום, זאבותי מתגנבת לעיתים רחוקות יותר מבעבר.

רגע ישראלי, פרספקטיבה להאיטי

ביום שישי עלינו לרמה לטייל עם שני חברים שהכרתי במשלחת להאיטי. טיילנו בנקיק השחור, ארבעה אנשים, מים, נופי גולן והמון שקט. אחרי הטיול אכלנו פסטה ברוטב עגבניות חמצמצות ובזיליקום, שדני כינה "משהו קטן" וקרסנו לשנת צהריים מופלאה.

בחמש וחצי התחלנו ארוחת ערב בסגנון איטלקי שנמשכה מנה אחר מנה עד השעה 22:30 בלילה.
האוכל היה משובח והשיחה וההתנהלות הרגישה לי ישראל, והזכירה לי את האיטי.
יש משהו דומה בינם לבינינו בהקשר של האוכל, מוסיקה, משהו בפתיחות. אין זהות, הם לא ישראלים, אבל.

דני הכין פירה שורשים ועליו רגו, ג’וזף היה מכין פשטידת רועים שאי אפשר היה להפסיק ולאכול ממנה, המרקם, הטעם, הרגשת הנחמה.

ביום שישי בעצם, חזרתי הביתה, לנופים שאני אוהבת, לטייל, לדבר על המון במבולגן, להירגע.

מיום שישי אני חושבת על האיטי קצת יותר ממרחק, גם בהיבט האישי וגם בהיבט המקצועי. על אנשים שפגשתי שם, על מה שעשינו, על הפרוייקטים העתידיים, על האנשים של האיטי ועל הגעגוע הזה, להיות שם.

אני מקבלת את המיילים מהצוות שלי, מישיבות האו"ם ותוהה אם משהו השתנה בשבועיים האלה, אם משהו התקדם.

ובעיקר אני שמחה להיות בבית, ומתמודדת עם החיים האמיתיים של היום יום, של החלטות אישיות ומקצועיות, ומנסה להבין איך אני משלבת בין אהבתי את חיי פה ואת תשוקתי לאזורי אסון.

הזדמנות להשפיע, תאונות הדרכים, תכנית חדשה

התמזל מזלי ופגשתי את אורלי וילנאי וגיא מרוז בהאיטי, פגישה כמעט מקרית.

הם הגיעו לצלם דברים מסוימים וימי הצילום שלהם השתנו מעט. אני זכיתי בעקבות הביקור להיות מוזכרת באופן מגניב ביותר בשתי כתבות שהם כתבו על האיטי, אך יותר מזה, ניתנה לי הזדמנות להיות חלק מפרוייקט מעניין, פרוייקט אחר למלחמה בתאונות הדרכים.

בעוד שבועיים תעלה לאוויר תכנית חדשה בשם "שטח סטרילי" תכנית בה ניקח שטח מסוים בעיר גדולה ונראה איך אפשר לנהוג אחרת. המשטרה תוביל אכיפה מוגברת, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ואור ירוק יובילו פעילויות הסברה, הרשות תפרסם, העירייה שמאמינה שביכולתה להמשיך ולהוריד את כמות תאונות הדרכים התגייסה ואנחנו נצלם.

המטרה? לנהוג בצורה אחראית, לתת כבוד לחיים, להוריד כמות עברות ובעיקר תאונות.

אני לא יודעת מה יהיה, אנחנו באמצע הכנות קדחתניות. אני, כמפיקה {משהו בין תוכן ופועל} וכמתאמת בין כל הגורמים רוצה להאמין שישנו סיכוי לנצח את הסטטיסטיקות, ואני יודעת שהוא תלוי באחריות האישית של כל אחד מאיתנו.

בשבוע הבא, יחד עם הפרסום בעיתונות ובגלגל"צ אני אכתוב פה, פעמיים בשבוע על הצילומים, על האנשים, על החוויות שלי מהעיר ועליי, עושה משהו חדש לחלוטין, טלוויזיה.