לפני שלושה ימים איירין הפכה לסופה טרופית. מגניב סופה טרופית, היא מורידה המון גשם אבל בדרך כלל לא שוברת חלונות, מפילה עצים ועמודי חשמל ומשתדלת לא לפגוע בנפשות. אבל בדרכה להפוך לסופה טרופית היא הציפה, הרסה בתים, עקרה עצים ועוד. בחמשת הימים שלפניה אובמה, בלומברג, ראשי ערים בוירג'ינניה, צפון קרוליינה, כלל החוף המזרחי וכלל שירותי החירום השתמשו בכל רשת חברתית, אתר חדשות, ערוצי טלוויזיה ותקשורת בינאישית בכדי לפנות אוכלוסייה (כחצי מליון איש), לשפצר חלונות, לאטום פתחי ניקוז, לאטום את הרכבת התחתית, לבטל 8500 טיסות מניו יורק ושדות תעופה אחרים בחוף המזרחי, לתת המון מידע, לשלוח את כולם לקנות מים, מזון, פנסים ונרות כדי שלא ישארו בעלטה רעבים ועצבניים.
בזמן הפגיעה לאורך החוף המזרחי למעלה משני מליון איש נותקו מחשמל, מוקד 911 הפסיק לפעול ל-12 שעות (מעשה שגובה בהודעה ברשתות החברתיות) מכיוון שהמשטרה לא הסכימה לסכן שוטרים בשליחתם למרכז הסופה. 40 אנשים נהרגו, רובם מילאו אחר ההוראות, אך ההוריקן היה ענק ואימתני, עשרות מקלטים ציבוריים נפתחו לטובת המפונים, וכל מי שגר בקומה השנייה ומעלה נדרש להישאר שם.
כלל הפעולות היו מוצדקות, היענות הציבור להוראות הפחיתה מספר פצועים והרוגים פוטנציאלי, המידע שניתן לציבור היה אמין, מפורט ובזמן אמת, עובדה שתרמה למנהיגות העקבית אותה הבילו ראשי הערים והנשיא.
אז למה זה מעניין אתם בטח שואלים. זה מעניין משום שארועי טבע יוצאי דופן שעלולים להפוך לאסונות תלויים המון בהתנהגות האוכלוסייה וההנהגה שלה, בראשונה ההנהגה הפורמלית ואז ההנהגה הא- פורמלית.
ואני מעלה את זה על הכתב משום שאני מתחבטת בסוגייה חשובה. אני כותבת על זה פוסט לא מההיבט של מומחית לאסונות (כן כן, אני אסונאית) אלא בהיבט החברתי והיבט האחריות האישית. אני תוהה אם בהתרחש אסון, כמו רעידת אדמה, בישראל האם הציבור יהיה מוכן. והאם הציבור יקשיב לנאמר או שינהג כרצונו.
אקדים ואומר, שהסיכוי להיפגע בזמן חירום עולה אם לא יודעים מהן ההנחיות הבסיסיות, אם כל אחד דואג לעצמו ואם כבוד האחר נרמס תחת איום הקיום.
למדינה ולעיריות יש יכולת מוגבלת לדאוג לאזרחיהן בהקשר אסוני. בישראל פיקוד העורף מנסה לחנך את האזרחים למעלה מעשר שנים ללמוד את הדברים הבסיסיים ולרכוש מספר מוצרים בסיסיים שיעזרו לו עת חירום. ועם זאת, 95% מהאוכלוסייה לא מודעת לזה.
מדי פעם אנו מתעוררים בתרעומת על תשדירי שירות שמלחיצים אותנו, מדברים עליהם יומיים שלושה וממשיכים הלאה.
בדרך כלל, ובצדק, אנו מוחים נגד מדיניות ממשלתית והתעלמות מפעולות שניתן לנקוט על מנת לשפר את המוכנות שלנו, כמדינה.
ובהיבט האישי?
בימים אלה אנו מדברים על צדק חברתי וחשיבות האחדות, אבל אם לא יהיו לנו מים בברז האם לא נדחוף איזו זקנה בתור כדי לקבל מים מהר?
אם ייפול החשמל ולא נקנה בזמן פנסים ונרות האם נאשים מישהו שאין לנו, האם נדרוש?
אני מנהלת פרויקט של הכשרת/ חינוך אוכלוסייה לחירום, כל מה שנלמד שם יכול לעזור בשגרה (החייאה, התמודדות עם לחץ, רעידות אדמה ועוד), ואני מגלה שקשה מאוד לגייס קבוצות שתגענה ללמוד.
יש לכם עצה?
דווקא מאז קטרינה הממשלה האמריקאית מנהלת היטב מצבי חירום כאלה. וגם הפעם עיריית ניו יורק התכוננה לסופה ויש מפה מיוחדת שמראה את ההתקדמות וכו'.. אה וסתם הערונת קטנטונת - אין כזה דבר בעברית "ברת טיפול" אלא "בת טיפול". זה תופס רק בזכר "בר קיימא" וכו'.
השבמחק