באמצע ההפגנה ביום שבת, קצת אחרי שנועם שליט ירד מהבמה, אחרי כמעט שעה של הקשבה לדרישה לצדק חברתי, שיחות ההמון שמסביבי, והמשך נאומי הדוברים התחלתי להרגיש איך הציניות שולחת עיקצוצים בגופי ורוצה להשתחרר. ומהצד השני, כחומה בצורה נמצאת לה האמונה שלי במאבק הזה שמעיר אותנו מעשרות שנות הקשבה וציות. מקרב אותנו מעט יותר לרעיון של ת'ורו שדיבר על אי ציות אזרחי למרות שאינה מקדמת אותו ומייצרת אי צדק חברתי.
ניסיתי להבין ביני לביני מדוע הציניות, שהינה חברה טובה לעת צרה, מתעוררת לה כך פתאום בתוך הגוף החי הזה, המורכב מאלפי אנשים, הזועק לשינוי, בלילה חם בתל אביב. מה מפריע לי?
אתחיל בזה שחלק מהנואמים דיברו בשם הסטודנטים והצעירים שעוזרים לאזרחים....סליחה, אתם התארגנתם בצבא ישע חדש ולא סיפרתם לכל השאר? קצת פחות סקטוריאליות וטפיחה על השכם, גם אם אתם על הבמה.
אמשיך בכך שלצד כל הדרישות שהועלו שם אני לא כל כך רואה מעשים פרקטיקולריים לטובת אותו הצדק.
רציתי לשאול מדגם מייצג של 50-60 איש ומה את/ה עשיתם בחודש האחרון למען צדק חברתי?
התנדבתם? תרמתם כסף, בגדים ישנים, ציוד ישן,תרופות שאתם לא משתמשים בהם? חשבתם איך להפוך את בית הספר של הילד שלכן/ם למקום טוב יותר, אבל לא רק דרך כעס על המורים? התחלתם לאסוף את הקקי של הכלב שלכם? לזרוק את כל הזבל לפח כשקמתם ממגבת הים שלכם או ממתחם הפיקניק?
או שאתם חושבים שלצעוק בלבד יהווה פתרון?
ולא שלצעוק, להפגין, לצעוד, למחות, לתמוך, להניף דגלים לא יעזור ולא חשוב. להיפך, חשוב מאוד.
אבל חשוב יותר לעשות, לפעול למען הדברים הקטנים ולצעוק, למחות, לדרוש את הדברים הגדולים.
כי מה לעשות, אם אנחנו לא נשנה מלמטה, זה לא יהיה מספיק רציני. כי יש פער עצום בין אקטיביות לפסיביות, גם אם היא מייצרת צדק חברתי קטנטן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה