הוריקן ואסונות אחרים

לפני שלושה ימים איירין הפכה לסופה טרופית. מגניב סופה טרופית, היא מורידה המון גשם אבל בדרך כלל לא שוברת חלונות, מפילה עצים ועמודי חשמל ומשתדלת לא לפגוע בנפשות. אבל בדרכה להפוך לסופה טרופית היא הציפה, הרסה בתים, עקרה עצים ועוד. בחמשת הימים שלפניה אובמה, בלומברג, ראשי ערים בוירג'ינניה, צפון קרוליינה, כלל החוף המזרחי וכלל שירותי החירום השתמשו בכל רשת חברתית, אתר חדשות, ערוצי טלוויזיה ותקשורת בינאישית בכדי לפנות אוכלוסייה (כחצי מליון איש), לשפצר חלונות, לאטום פתחי ניקוז, לאטום את הרכבת התחתית, לבטל 8500 טיסות מניו יורק ושדות תעופה אחרים בחוף המזרחי, לתת המון מידע, לשלוח את כולם לקנות מים, מזון, פנסים ונרות כדי שלא ישארו בעלטה רעבים ועצבניים.

בזמן הפגיעה לאורך החוף המזרחי למעלה משני מליון איש נותקו מחשמל, מוקד 911 הפסיק לפעול ל-12 שעות (מעשה שגובה בהודעה ברשתות החברתיות) מכיוון שהמשטרה לא הסכימה לסכן שוטרים בשליחתם למרכז הסופה. 40 אנשים נהרגו, רובם מילאו אחר ההוראות, אך ההוריקן היה ענק ואימתני, עשרות מקלטים ציבוריים נפתחו לטובת המפונים, וכל מי שגר בקומה השנייה ומעלה נדרש להישאר שם.

כלל הפעולות היו מוצדקות, היענות הציבור להוראות הפחיתה מספר פצועים והרוגים פוטנציאלי, המידע שניתן לציבור היה אמין, מפורט ובזמן אמת, עובדה שתרמה למנהיגות העקבית אותה הבילו ראשי הערים והנשיא.

אז למה זה מעניין אתם בטח שואלים. זה מעניין משום שארועי טבע יוצאי דופן שעלולים להפוך לאסונות תלויים המון בהתנהגות האוכלוסייה וההנהגה שלה, בראשונה ההנהגה הפורמלית ואז ההנהגה הא- פורמלית.

ואני מעלה את זה על הכתב משום שאני מתחבטת בסוגייה חשובה. אני כותבת על זה פוסט לא מההיבט של מומחית לאסונות (כן כן, אני אסונאית) אלא בהיבט החברתי והיבט האחריות האישית. אני תוהה אם בהתרחש אסון, כמו רעידת אדמה, בישראל האם הציבור יהיה מוכן. והאם הציבור יקשיב לנאמר או שינהג כרצונו.

אקדים ואומר, שהסיכוי להיפגע בזמן חירום עולה אם לא יודעים מהן ההנחיות הבסיסיות, אם כל אחד דואג לעצמו ואם כבוד האחר נרמס תחת איום הקיום.

למדינה ולעיריות יש יכולת מוגבלת לדאוג לאזרחיהן בהקשר אסוני. בישראל פיקוד העורף מנסה לחנך את האזרחים למעלה מעשר שנים ללמוד את הדברים הבסיסיים ולרכוש מספר מוצרים בסיסיים שיעזרו לו עת חירום. ועם זאת, 95% מהאוכלוסייה לא מודעת לזה.

מדי פעם אנו מתעוררים בתרעומת על תשדירי שירות שמלחיצים אותנו, מדברים עליהם יומיים שלושה וממשיכים הלאה.

בדרך כלל, ובצדק, אנו מוחים נגד מדיניות ממשלתית והתעלמות מפעולות שניתן לנקוט על מנת לשפר את המוכנות שלנו, כמדינה.

ובהיבט האישי?

בימים אלה אנו מדברים על צדק חברתי וחשיבות האחדות, אבל אם לא יהיו לנו מים בברז האם לא נדחוף איזו זקנה בתור כדי לקבל מים מהר?

אם ייפול החשמל ולא נקנה בזמן פנסים ונרות האם נאשים מישהו שאין לנו, האם נדרוש?

אני מנהלת פרויקט של הכשרת/ חינוך אוכלוסייה לחירום, כל מה שנלמד שם יכול לעזור בשגרה (החייאה, התמודדות עם לחץ, רעידות אדמה ועוד), ואני מגלה שקשה מאוד לגייס קבוצות שתגענה ללמוד.

יש לכם עצה?

http://www.youtube.com/watch?v=0UFsJhYBxzY

ציניות ואמונה, מחשבות על דרישה לצדק

באמצע ההפגנה ביום שבת, קצת אחרי שנועם שליט ירד מהבמה, אחרי כמעט שעה של הקשבה לדרישה לצדק חברתי, שיחות ההמון שמסביבי, והמשך נאומי הדוברים התחלתי להרגיש איך הציניות שולחת עיקצוצים בגופי ורוצה להשתחרר. ומהצד השני, כחומה בצורה נמצאת לה האמונה שלי במאבק הזה שמעיר אותנו מעשרות שנות הקשבה וציות. מקרב אותנו מעט יותר לרעיון של ת'ורו שדיבר על אי ציות אזרחי למרות שאינה מקדמת אותו ומייצרת אי צדק חברתי.

ניסיתי להבין ביני לביני מדוע הציניות, שהינה חברה טובה לעת צרה, מתעוררת לה כך פתאום בתוך הגוף החי הזה, המורכב מאלפי אנשים, הזועק לשינוי, בלילה חם בתל אביב. מה מפריע לי?

אתחיל בזה שחלק מהנואמים דיברו בשם הסטודנטים והצעירים שעוזרים לאזרחים....סליחה, אתם התארגנתם בצבא ישע חדש ולא סיפרתם לכל השאר? קצת פחות סקטוריאליות וטפיחה על השכם, גם אם אתם על הבמה.

אמשיך בכך שלצד כל הדרישות שהועלו שם אני לא כל כך רואה מעשים פרקטיקולריים לטובת אותו הצדק.

רציתי לשאול מדגם מייצג של 50-60 איש ומה את/ה עשיתם בחודש האחרון למען צדק חברתי?

התנדבתם? תרמתם כסף, בגדים ישנים, ציוד ישן,תרופות שאתם לא משתמשים בהם? חשבתם איך להפוך את בית הספר של הילד שלכן/ם למקום טוב יותר, אבל לא רק דרך כעס על המורים? התחלתם לאסוף את הקקי של הכלב שלכם? לזרוק את כל הזבל לפח כשקמתם ממגבת הים שלכם או ממתחם הפיקניק?

או שאתם חושבים שלצעוק בלבד יהווה פתרון?

ולא שלצעוק, להפגין, לצעוד, למחות, לתמוך, להניף דגלים לא יעזור ולא חשוב. להיפך, חשוב מאוד.

אבל חשוב יותר לעשות, לפעול למען הדברים הקטנים ולצעוק, למחות, לדרוש את הדברים הגדולים.

כי מה לעשות, אם אנחנו לא נשנה מלמטה, זה לא יהיה מספיק רציני. כי יש פער עצום בין אקטיביות לפסיביות, גם אם היא מייצרת צדק חברתי קטנטן.

מכתב דמיוני לאחמד א- שחאת, או סיכוי להידברות

לפני כמה חודשים עקבנו אחרי המחאה במצרים, חלקנו בדאגה, חלקנו באושר רב וחלקנו, שם מצאתי את עצמי, בשמחה מהולה בדאגה כנה. אין לי ספק שהמחאה הייתה צריכה להגיע, אין לי ספק שדיקטטורה זה רע, ואין לי ספק שמחאות רבות תגענה למדינות רבות במזרח התיכון ובאפריקה, ולו בשל העובדה שההסטוריה נכתבה לאור אינטרסים של מדינות אחרות, עם תרבות אחרת וצרכים אחרים.

אותי מעניין מה יקרה ביום שאחרי הצלחת המחאה.

היום בו ינוחו מעט מהחגיגות והמוחים יצטרכו להנהיג את עצמם קדימה. קדימה, לא אחורה, לא ליפול לבורות הקיימים, להסתכל אל העתיד ולא אל העבר, לא לבזבז זמן בחשבונות.

הנקמה היא מושג מעניין, שורשיה נטועים בתרבויות שבטיות במזרח התיכון ובאפריקה אלפי שנים אחורה, הם היו חלק מהמסורת הסמוראית וניתן למצוא לה עשרות אם לא מאות משפטי מחץ וניבים, ואני תוהה האם ניתן לוותר עליה.

אך מכיוון שזו שאלה פילוסופית מדי, רחבה מדי, אני תוהה ביני וביניכם מה הייתי שואלת את אחמד א- שחאת.

מי זה, אה? זה הבחור שטיפס למשרדי שגרירות ישראל, בעוד אלפי מפגינים צועקים למטה "נשרוף את ישראל", "הציונות עזרה למובראק" ועוד.. הוריד את דגל ישראל ושרף אותו.

ולמה שאשאל אותו? האם אי אפשר לקבל את העובדה שהם שונאים אותנו, ושזה עוזר לחלקנו לשנוא אותם?

האם לא אוכל להבין את הצורך בנקמה על בסיס כבוד, נקמה שיכולה להסביר גלים על גבי גלים של הרס, הרג, וכאב שמתמשכים פה עשרות בשנים?

כנראה שלא, פשוט כי אני מאלה שחייבים לדבר על הכל, תמיד, גם כשזה לא ממש מתאים.

אז, בהנחה מדומיינת שהייתי שואלת אותו משהו, הייתי מתחילה בשאלות הבאות:

1. לא היית מעדיף להשקיע את כל האנרגיה שלך ושל אלפי המפגינים בבנייה של בתים, או בשיפור החינוך, או בכל דבר אחר שדרוש למצרים?

2. אם ביצעתם מהפיכה שאמורה להוביל את מצרים למקום אחר, לא דיקטטורי, טוב יותר, לא היית מעדיף לשבת ולדבר עם ישראלים? לא בטוח שתסכימו, אבל לך תדע, בכל זאת.....

3. למרות שיותר קל לאחד אנשים מסביב לשנאה אולי הגיע הזמן למשהו אחר?

4. מה אתה היית רוצה ממני? מהעם שלי? עכשיו כשאתם בונים עתיד אחר........

וזהו, הייתי מקווה שהשיחה תמשיך ושנגלה שאנחנו קצת יותר דומים ממה שאנחנו חושבים, ושגם אם לא נסכים נשנא מעט פחות וננסה לשנות עתיד, כי אנחנו טובים מדי בלהשתמש בעבר למטרות שלא מקדמות את ההווה והעתיד.

חינוך כלכלי. מחשבה מס. 2 על המחאה

מגניב העניין הזה, אם כל התלמידים בכתה של מישהו או מישהי יקבלו רק 100 תלוש המשכורת שלו או שלה ייראו טוב בהרבה.

מעניין שלקח להם כל כך הרבה זמן לחשוב על זה. זה די דומה לאינטל (Intel), אם יצאו למישהו או מישהי המון צ'יפים בפרוסה היא תקבל בונוס, קפה בקפיטריה, עכבר חדש למחשב, הנחה למסעדה. אמה מה, ילדים הם לא צ'יפים, והשיטה (תגמול כלכלי לציונים) שנוסתה בארה"ב הוכחה כלא יעילה.

אני מודאגת באופן אישי הרבה יותר משהייתי מודאגת לפני חודש. לפני חודש האמנתי שניתן לשנות את מערכת החינוך הישראלית, שניתן לעצור את הפערים מלגדול ושאני, בטוח, ארשום את ילדיי (בעתיד) לבית ספר ציבורי. ככל שנוקפים הימים בשיחות על ספסלים ודשאים ברחבי העיר אני מגלה שישנן שלוש אמיתות שנעות אחת ליד השניה.

האחת היא האמת ה"אידיאולוגית"- יש אנשי חינוך מאמינים, טובים ויוצרי שינוי, אך הם מעטים. חלקם (חלקינו) עוזבים את המערכת בשל ייאוש, עייפות, תחושת לחימה בתחנות רוח.

האמת השנייה היא האמת הבירוקרטית- על מנת ליצור שינוי אמיתי יש צורך בשינוי יסודי מלמעלה למטה ולהיפך אשר ישנה תפיסות במערכת החינוך, ישנה את לימודי החינוך וההוראה ללימודים אשר מקנים כלים רלוונטיים מחד (ניהול כיתה, חינוך הומניסטי, ערכים לצד ציונים ועוד) ומייצרים פרופסיה אמיתית של איש חינוך, שינוי תקציבי ועוד.

והאמת השלישית שהיא האמת המורכבת ביותר, האמת של "כוחות השוק" או שמא עליי לומר של האנשים המרכיבים את "לקוחותיה" של מערכת החינוך.

אני מאמינה שהמחאה הגיעה כי נמאס להמון אנשים מהמון דברים, היא הגיעה אולי מעט מאוחר (לדעתי היא יכלה להגיע כבר לפני ארבע שנים), אבל היא הכרחית והיא תיצור שינוי. המחאה יוצרת סולידריות לצד הדרה, אחדות לצד סקטוריאליות והמון חשיבה מחודשת. הפוליטיקאים מנסים לייצר מגזרים (ראו פוסט מעולה של חבר טוב- http://pashoot.blogspot.com/2011/08/blog-post.html)

בפועל, הפערים המערכת החינוך נוצרים לא רק על ידי המערכת אלא על ידי ההורים שמחפשים בתי ספר טובים יותר, מבודלים יותר, מושקעים יותר. אני יודעת שקל לכעוס על המורות והמנהלות, שחשוב להצדיק את הילדים, שמעמד המורה מאפשר לציבור הרחב לנהל אותו. אני יודעת שישנה תפיסה שמה שקונים בכסף שווה יותר. ואני יודעת שאם אנחנו לא נעצור כחברה ונדרוש שינוי אמיתי ועמוק, ולא רק השקעה כלכלית רבה יותר, אם לא נדרוש פתרון אחר שאינו פתיחת עוד בתי ספר פרטיים, אם לא נתנגד לאופנה של מבחני כניסה לילדים לכתה א' ונבין שכל ילד הוא פוטניאל אין סופי שצריך מורים טובים, מערכת החינוך שלנו תמשיך לשקוע ולהגדיל את הפערים.

המאבק על פני החינוך במדינה שלנו הוא חשוב ואסור שיסתיים בקבלת תקציבים. השיח שנוצר באופן יומיומי חייב להיתרגם לפרקטיקה של עשייה שתלויה לא "בהם" במערכת, אלא בנו הצרכנים שלה. וזה הרבה יותר מסובך מהמאבק הזה, ובזה נצטרך להצליח.