גן לילדים שחורים

אמת ראשונה: ילדים הם ילדים הם ילדים. לא משנה מה הצבע שלהם, לא משנה איפה הם נולדו, יש להם את המזל להיות כמעט באותה נקודת התחלה.

אמת שנייה: ישראל היא מדינה שמקדמת עלייה וקולטת עלייה.

לפי נתוני משרד הקליטה, בנוגע לעלייה מאתיופיה נכתב: "כל פעילויות האגף מיועדות לסייע להשתלבות העולים מאתיופיה בארץ. האגף נותן מענה לכלל יוצאי אתיופיה במדינת ישראל עולים חדשים וותיקים כאחד. האגף מהווה גוף מקצועי למשרד בכל הפעילויות הנוגעות לקהילת יוצאי אתיופיה. כמו כן, האגף מפעיל פרויקטים ייחודיים לעולים בנוסף לפרויקטים המשותפים לשאר האגפים במשרד."

בהמשך כתוב שניתן דגש על חשיפת העולים לזכויותיהם ולזכויות ילדיהם (http://www.moia.gov.il/Moia_he/Etheopians/Etheopians.htm).

בכלל, בישראל "נקלטו" השנה 12,530 עולים. אמה מה, יש לי בעיה קשה עם הגדרת הקליטה, השיוויון והזכויות שמנסים לצייר כל כך יפה באתר של משרד הקליטה.

ויש לי בעיה גדולה עוד יותר עם כל האנשים הנהדרים שצועקים צדק חברתי מחד ונותנים יד מאידך לסגרגציה נוראית שאין בה הגיון מקצועי- חינוכי, אנושי או רב תרבותי אלא רק דעות קדומות, פחד וחוסר רצון לאינטגרציה אמיתית.

בקרית שמונה נפתח השנה גן לילדים אתיופים בלבד בגילאי 3-6, בגן לומדים 13 ילדים וילדות שאגף החינוך לא ראה לנכון לשלבם בגנים הקיימים, והשתמש שני הסברים עיקריים:

הם עלו לארץ מאוחר ורק באוגוסט מצאנו להם פתרון, כאשר כל הגנים כבר היו מלאים;

זה עדיף להם להיות בגן קלט על מנת להתרגל לארץ, לשפה....;.

בפועל, קרית שמונה "קיבלה" את הבעיה האתיופית אחרי שהיא נדדה בין ערים אחרות אליהן נשלחו ילדי מרכז הקליטה בשנים האחרונות.

בפועל, אין לגן תקציב והוא ריק ממשחקים, ספרים, חומרים וציוד פדגוגי שלבטח היה עוזר לילדים ללמוד ולהיכנס לחברה הישראלית.

בפועל, הצוות וההורים כועסים, מיואשים וכנראה גם חסרי מוטיבציה, מצב שפוגע בילדים ובחינוך הפוטנציאלי שלהם.

בפועל, מצב ההורים, הצוות וכנראה גם הילידם לא מאפשר להם להיות פנוים ללמידה ולהשתלבות.

ובפועל, ה"קליטה" היא מלאכותית בלבד, ולאורך השנים לא תחזיק מים.

מה עושים?

1. תורמים כל מה שיש לכם שקשור לחומרים וציוד לגן:
   ספרים, צעצועים, עגלות ישנות, חומרים אומנות וכד'. ניתן לשלוח אליי הודעה ולהעביר את הציוד.
2. חושבים האם יש לכם קשר לאנשים בעלי יכולת השפעה דרך משרד החינוך, עיריית קרית שמונה, האגף לקליטת עלייה ומנסים לברר פרטים על הנושא.
3. מעלים רעיונות אחרים.

שתהיה לכולנו שנה טובה מלאה בעשייה חברתית לטובת חברה צודקת יותר.

הפגנה מול ראש העירייה, שאלות על חשיבות המרחב הציבורי

תסבירו לי איך יכול להיות שמאות אלפים מוחים על מחיר הקוטג' ועל הדיור (אני בעד, לא לכעוס) אבל לא מעניין תל אביבים שתוך שנה ייעלמו מאות מקומות חנייה, שתושבי באר שבע לא מפגינים ללא הפסקה בכניסה לרמת חובב, תושבי הקריות לא דורשים אכיפה על החומרים המסוכנים במפעלים, שתושבי טבריה לא מזדעקים על ייבוש חלקים מהכנרת ועוד.....

המרחב הציבורי הוא המקום הכי חשוב לנו. הוא מייצר את אופי החיים שלנו. אם יש לנו מדרכות נוחות, אם יש תאורה בגנים הציבוריים, אם ישנה נגישות של תחבורה ציבורית ופרטית, אם יש חינוך איכותי ועוד.

תסבירו לי למה כשמפנים אוהלים, שהפכו לסמל של המהפכה, אך לא למהות שלה, עשרות, אם לא מאות אנשים עומדים מול העירייה ומול בית ראש העיר וצורחים עליו תתפטר.

מה, עד היום לא שמתם לב שחולדאי כוחני? ש"שיתוף ציבור" בעיר ת"א הוא פיקציה ללא כיסוי? שחולדאי ועוזריו ישנו את האמת גם מול חברי מועצת העיר (תכנית מתאר ת"א שהועברה בחטף היא דוגמא מצוינת) על מנת לקדם את האינטרסים שלהם?

עד היום כשמנכ"ל העירייה אמר ש"רחובות העיר לא שייכים לתושביה אלא לכלל המדינה" זה לא עצבן אתכם? שחולדאי הצהיר שת"א- יפו תהיה עיר לעשירים- זה נראה היה לכם בסדר?

אולי כי חשבתם שאתם העשירים אליהם הוא דיבר והבנתם באיחור שהוא התכוון למישהו אחר?

המחאה וסמליה חשובים, אך חשובה יותר העשייה החברתית של כל אחד מאיתנו כנגד עוולות שיש לנו הכח לפותרן. הקריאה אל הריבון חשובה אבל היא חלק ממשולש (אולי שווה צלעות, אולי ישר זוית) בו חברות שלוש צלעות:

1. המחאה- סימבולית, תודעתית, מניעה לפעולה.
2. הריבון (המדינה, הרשויות, מוסדות מרכזיים).
3. אנחנו- העם, האזרחים, הציבור.... תקראו לנו איך שבא לכם.

ונכון, זה יהיה מעייף, זה ידרוש אחריות אישית, זה ידרוש חינוך אמיתי שלא רק מדבר גבוהה גבוהה אלא גם מדגים לילדינו, לשכנינו ולכל השאר משמעותו של צדק חברתי. זה ידרוש לא רק יציאה חד או רב פעמית להפגנה כזו או אחרת, יותר מללחוץ like בפייסבוק.

אבל, זה יבטיח לנו את החלק האמיתי ביצירת חברה אזרחית טובה יותר.

אם השאלה הבאה היא מה זה "טובה יותר" אני אצטנע ואומר שאצלי בראש היא פחות כוחנית, לא מעודדת אנשים עם מניעים רעים ואנוכיים, קצת יותר ירוקה, יותר מכילה, יותר עם חמלה. ויש לי עוד, אבל אני לא חשובה.

מה לדעתכם יהפוך את החברה לטובה יותר?

קחו לעצמכם משימה- מה אתם ואתן יכולות לעשות, לא מסובך מדי, ותעשו את זה.

תמחזרו יותר, תתרמו, תגיעו לשולחנות העגולים, תעזרו לזקנה מהקומה החמישית, לא משנה מה.

ואם קצת יותר בגדול, יש לי כמה הצעות, ברוח השבוע האחרון:

1. אמת חברתית- הקריאות לצדק חברתי לא כל כך מחלחלות מטה. בקרית שמונה ילדים אתיופים הושמו בגן נפרד, בפתח תקווה ילדים אתיופים מודרים מבתי ספר.
   העיריות לא "מקבלות" את המצב אלא מובילות אותו, משרד החינוך מאיים שזימון לשיחה (מתודה שידוע שאינה עובדת עם התלמידים, אז מנסים אותה על המנהלים).
   מי בא להפגין לטובתם?
   
   
2. נכון, קל מאוד לתקוף, להגן, לשבח, להלל ואף להעריץ את מנהיגי המחאה. אפשר גם לומר שהם אינם מנהיגים אלא סמלים, שהם מייצרים מנהיגות אחרת, שהם מובילים לשינוי.
   אבל זה לא באמת חשוב. חשוב לשאול את השאלות הקשות באמת, כמו- מה האלטרנטיבה לאי שירות צבאי? שירות אזרחי/ לאומי/ חברתי שיכניס למעגל החברתי, לשיח ולסל הזכויות אנשים שמודרים ממנו באופן עקבי. וזה לא קשור לדפני או לכל אחת או אחד באופן אישי.

צריך להעלות סוגיות קשות ומוסריות, שיושבות על אתוסים והיסטוריה למרות שזה קשה. שהרי אפשר להגן על מישהי אחת (וסיבותיה עימה) וקשה להסכים לתת ל"אחרים" להיות חלק מהמשחק.

3. אפשר לצעוק מלא, ואפילו להאמין בזה, שהביטחון לא חשוב. אבל כדאי, לדבר על חברה אזרחית במושגים שאינם צבאיים- "לוחמים", "ניצחון", "קרב" ועוד.
   מכיוון שאם נשים רוצות להמשיך להוביל, להנהיג, לייצג, לסמל את המחאה, ואפילו להיות בה, להניע אותה, להמשיך אותה, אסור להן להיכנע לדפוסים, לשיח ולאופי ההתנהלות הצבאית חברתית פה. זה לא אומר שאסור להשתמש במוטיבים שלה, אבל צריך לבסס אותם בתפיסה תהליכית וחשיבה שוויונית, כדברי בל הוקס- בין אדם לאישה, בין קבוצות שונות וביני ובין האחר.
   
   
4. אל תעשה לחבריך את ששנוא עליך- עשרות ישראלים נבדקו בקפדנות באיסטנבול. שנים שזה נעשה לידינו וזה לא מפריע לנו בכלל. כי זה לא קורה לנו, כי זה בשם הבטחון, כי "מגיע להם" ובטח יש עוד סיבות.
   אולי עכשיו זה ישנה למישהו משהו, ואם לא, האם נמחה על זה או שנוותר על Turkish? כנראה אחת מחברות התעופה האדיבות ביותר, שקשורה למדינה שאני, באופן אישי, לא מוכנה לשנוא כי מישהו שם למעלה אומר לי (ומסכימה עם שכתב איתמר- http://cafe.themarker.com/post/2339181/).

חודש אלול נחשב לחודש התפילות והסליחות. הוא מקדים את ראש השנה ואת עשרת הימים הנוראים שלאחריהם מגיע יום הכיפורים. בכל שנה אני תוהה ביני לבין עצמי אם אדם שעושה טוב כמיטב יכולתו ואינו פוגע במזיד צריך לצום. שהרי הוא/היא מגיעה ללא רישומים "שחורים" במחברתה.

על אותו המשקל נשאלת השאלה האם יש קשר בין צעקה לעשייה.

וכמו שהבנתם, אני מאמינה שבלי עשייה, הצעקה שדורשת מ"הם" ולא דורשת מעצמנו נוטה לכישלון.

אז לצד גאוותי שאנחנו בעלי תפיסה חברתית (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4118608,00.html) אם אנחנו לא נייצר מציאות חברתית ואיכפתית בתוך מספר שנים הכל יחזור לקדמותו.

הוריקן ואסונות אחרים

לפני שלושה ימים איירין הפכה לסופה טרופית. מגניב סופה טרופית, היא מורידה המון גשם אבל בדרך כלל לא שוברת חלונות, מפילה עצים ועמודי חשמל ומשתדלת לא לפגוע בנפשות. אבל בדרכה להפוך לסופה טרופית היא הציפה, הרסה בתים, עקרה עצים ועוד. בחמשת הימים שלפניה אובמה, בלומברג, ראשי ערים בוירג'ינניה, צפון קרוליינה, כלל החוף המזרחי וכלל שירותי החירום השתמשו בכל רשת חברתית, אתר חדשות, ערוצי טלוויזיה ותקשורת בינאישית בכדי לפנות אוכלוסייה (כחצי מליון איש), לשפצר חלונות, לאטום פתחי ניקוז, לאטום את הרכבת התחתית, לבטל 8500 טיסות מניו יורק ושדות תעופה אחרים בחוף המזרחי, לתת המון מידע, לשלוח את כולם לקנות מים, מזון, פנסים ונרות כדי שלא ישארו בעלטה רעבים ועצבניים.

בזמן הפגיעה לאורך החוף המזרחי למעלה משני מליון איש נותקו מחשמל, מוקד 911 הפסיק לפעול ל-12 שעות (מעשה שגובה בהודעה ברשתות החברתיות) מכיוון שהמשטרה לא הסכימה לסכן שוטרים בשליחתם למרכז הסופה. 40 אנשים נהרגו, רובם מילאו אחר ההוראות, אך ההוריקן היה ענק ואימתני, עשרות מקלטים ציבוריים נפתחו לטובת המפונים, וכל מי שגר בקומה השנייה ומעלה נדרש להישאר שם.

כלל הפעולות היו מוצדקות, היענות הציבור להוראות הפחיתה מספר פצועים והרוגים פוטנציאלי, המידע שניתן לציבור היה אמין, מפורט ובזמן אמת, עובדה שתרמה למנהיגות העקבית אותה הבילו ראשי הערים והנשיא.

אז למה זה מעניין אתם בטח שואלים. זה מעניין משום שארועי טבע יוצאי דופן שעלולים להפוך לאסונות תלויים המון בהתנהגות האוכלוסייה וההנהגה שלה, בראשונה ההנהגה הפורמלית ואז ההנהגה הא- פורמלית.

ואני מעלה את זה על הכתב משום שאני מתחבטת בסוגייה חשובה. אני כותבת על זה פוסט לא מההיבט של מומחית לאסונות (כן כן, אני אסונאית) אלא בהיבט החברתי והיבט האחריות האישית. אני תוהה אם בהתרחש אסון, כמו רעידת אדמה, בישראל האם הציבור יהיה מוכן. והאם הציבור יקשיב לנאמר או שינהג כרצונו.

אקדים ואומר, שהסיכוי להיפגע בזמן חירום עולה אם לא יודעים מהן ההנחיות הבסיסיות, אם כל אחד דואג לעצמו ואם כבוד האחר נרמס תחת איום הקיום.

למדינה ולעיריות יש יכולת מוגבלת לדאוג לאזרחיהן בהקשר אסוני. בישראל פיקוד העורף מנסה לחנך את האזרחים למעלה מעשר שנים ללמוד את הדברים הבסיסיים ולרכוש מספר מוצרים בסיסיים שיעזרו לו עת חירום. ועם זאת, 95% מהאוכלוסייה לא מודעת לזה.

מדי פעם אנו מתעוררים בתרעומת על תשדירי שירות שמלחיצים אותנו, מדברים עליהם יומיים שלושה וממשיכים הלאה.

בדרך כלל, ובצדק, אנו מוחים נגד מדיניות ממשלתית והתעלמות מפעולות שניתן לנקוט על מנת לשפר את המוכנות שלנו, כמדינה.

ובהיבט האישי?

בימים אלה אנו מדברים על צדק חברתי וחשיבות האחדות, אבל אם לא יהיו לנו מים בברז האם לא נדחוף איזו זקנה בתור כדי לקבל מים מהר?

אם ייפול החשמל ולא נקנה בזמן פנסים ונרות האם נאשים מישהו שאין לנו, האם נדרוש?

אני מנהלת פרויקט של הכשרת/ חינוך אוכלוסייה לחירום, כל מה שנלמד שם יכול לעזור בשגרה (החייאה, התמודדות עם לחץ, רעידות אדמה ועוד), ואני מגלה שקשה מאוד לגייס קבוצות שתגענה ללמוד.

יש לכם עצה?

http://www.youtube.com/watch?v=0UFsJhYBxzY

ציניות ואמונה, מחשבות על דרישה לצדק

באמצע ההפגנה ביום שבת, קצת אחרי שנועם שליט ירד מהבמה, אחרי כמעט שעה של הקשבה לדרישה לצדק חברתי, שיחות ההמון שמסביבי, והמשך נאומי הדוברים התחלתי להרגיש איך הציניות שולחת עיקצוצים בגופי ורוצה להשתחרר. ומהצד השני, כחומה בצורה נמצאת לה האמונה שלי במאבק הזה שמעיר אותנו מעשרות שנות הקשבה וציות. מקרב אותנו מעט יותר לרעיון של ת'ורו שדיבר על אי ציות אזרחי למרות שאינה מקדמת אותו ומייצרת אי צדק חברתי.

ניסיתי להבין ביני לביני מדוע הציניות, שהינה חברה טובה לעת צרה, מתעוררת לה כך פתאום בתוך הגוף החי הזה, המורכב מאלפי אנשים, הזועק לשינוי, בלילה חם בתל אביב. מה מפריע לי?

אתחיל בזה שחלק מהנואמים דיברו בשם הסטודנטים והצעירים שעוזרים לאזרחים....סליחה, אתם התארגנתם בצבא ישע חדש ולא סיפרתם לכל השאר? קצת פחות סקטוריאליות וטפיחה על השכם, גם אם אתם על הבמה.

אמשיך בכך שלצד כל הדרישות שהועלו שם אני לא כל כך רואה מעשים פרקטיקולריים לטובת אותו הצדק.

רציתי לשאול מדגם מייצג של 50-60 איש ומה את/ה עשיתם בחודש האחרון למען צדק חברתי?

התנדבתם? תרמתם כסף, בגדים ישנים, ציוד ישן,תרופות שאתם לא משתמשים בהם? חשבתם איך להפוך את בית הספר של הילד שלכן/ם למקום טוב יותר, אבל לא רק דרך כעס על המורים? התחלתם לאסוף את הקקי של הכלב שלכם? לזרוק את כל הזבל לפח כשקמתם ממגבת הים שלכם או ממתחם הפיקניק?

או שאתם חושבים שלצעוק בלבד יהווה פתרון?

ולא שלצעוק, להפגין, לצעוד, למחות, לתמוך, להניף דגלים לא יעזור ולא חשוב. להיפך, חשוב מאוד.

אבל חשוב יותר לעשות, לפעול למען הדברים הקטנים ולצעוק, למחות, לדרוש את הדברים הגדולים.

כי מה לעשות, אם אנחנו לא נשנה מלמטה, זה לא יהיה מספיק רציני. כי יש פער עצום בין אקטיביות לפסיביות, גם אם היא מייצרת צדק חברתי קטנטן.

מכתב דמיוני לאחמד א- שחאת, או סיכוי להידברות

לפני כמה חודשים עקבנו אחרי המחאה במצרים, חלקנו בדאגה, חלקנו באושר רב וחלקנו, שם מצאתי את עצמי, בשמחה מהולה בדאגה כנה. אין לי ספק שהמחאה הייתה צריכה להגיע, אין לי ספק שדיקטטורה זה רע, ואין לי ספק שמחאות רבות תגענה למדינות רבות במזרח התיכון ובאפריקה, ולו בשל העובדה שההסטוריה נכתבה לאור אינטרסים של מדינות אחרות, עם תרבות אחרת וצרכים אחרים.

אותי מעניין מה יקרה ביום שאחרי הצלחת המחאה.

היום בו ינוחו מעט מהחגיגות והמוחים יצטרכו להנהיג את עצמם קדימה. קדימה, לא אחורה, לא ליפול לבורות הקיימים, להסתכל אל העתיד ולא אל העבר, לא לבזבז זמן בחשבונות.

הנקמה היא מושג מעניין, שורשיה נטועים בתרבויות שבטיות במזרח התיכון ובאפריקה אלפי שנים אחורה, הם היו חלק מהמסורת הסמוראית וניתן למצוא לה עשרות אם לא מאות משפטי מחץ וניבים, ואני תוהה האם ניתן לוותר עליה.

אך מכיוון שזו שאלה פילוסופית מדי, רחבה מדי, אני תוהה ביני וביניכם מה הייתי שואלת את אחמד א- שחאת.

מי זה, אה? זה הבחור שטיפס למשרדי שגרירות ישראל, בעוד אלפי מפגינים צועקים למטה "נשרוף את ישראל", "הציונות עזרה למובראק" ועוד.. הוריד את דגל ישראל ושרף אותו.

ולמה שאשאל אותו? האם אי אפשר לקבל את העובדה שהם שונאים אותנו, ושזה עוזר לחלקנו לשנוא אותם?

האם לא אוכל להבין את הצורך בנקמה על בסיס כבוד, נקמה שיכולה להסביר גלים על גבי גלים של הרס, הרג, וכאב שמתמשכים פה עשרות בשנים?

כנראה שלא, פשוט כי אני מאלה שחייבים לדבר על הכל, תמיד, גם כשזה לא ממש מתאים.

אז, בהנחה מדומיינת שהייתי שואלת אותו משהו, הייתי מתחילה בשאלות הבאות:

1. לא היית מעדיף להשקיע את כל האנרגיה שלך ושל אלפי המפגינים בבנייה של בתים, או בשיפור החינוך, או בכל דבר אחר שדרוש למצרים?

2. אם ביצעתם מהפיכה שאמורה להוביל את מצרים למקום אחר, לא דיקטטורי, טוב יותר, לא היית מעדיף לשבת ולדבר עם ישראלים? לא בטוח שתסכימו, אבל לך תדע, בכל זאת.....

3. למרות שיותר קל לאחד אנשים מסביב לשנאה אולי הגיע הזמן למשהו אחר?

4. מה אתה היית רוצה ממני? מהעם שלי? עכשיו כשאתם בונים עתיד אחר........

וזהו, הייתי מקווה שהשיחה תמשיך ושנגלה שאנחנו קצת יותר דומים ממה שאנחנו חושבים, ושגם אם לא נסכים נשנא מעט פחות וננסה לשנות עתיד, כי אנחנו טובים מדי בלהשתמש בעבר למטרות שלא מקדמות את ההווה והעתיד.

חינוך כלכלי. מחשבה מס. 2 על המחאה

מגניב העניין הזה, אם כל התלמידים בכתה של מישהו או מישהי יקבלו רק 100 תלוש המשכורת שלו או שלה ייראו טוב בהרבה.

מעניין שלקח להם כל כך הרבה זמן לחשוב על זה. זה די דומה לאינטל (Intel), אם יצאו למישהו או מישהי המון צ'יפים בפרוסה היא תקבל בונוס, קפה בקפיטריה, עכבר חדש למחשב, הנחה למסעדה. אמה מה, ילדים הם לא צ'יפים, והשיטה (תגמול כלכלי לציונים) שנוסתה בארה"ב הוכחה כלא יעילה.

אני מודאגת באופן אישי הרבה יותר משהייתי מודאגת לפני חודש. לפני חודש האמנתי שניתן לשנות את מערכת החינוך הישראלית, שניתן לעצור את הפערים מלגדול ושאני, בטוח, ארשום את ילדיי (בעתיד) לבית ספר ציבורי. ככל שנוקפים הימים בשיחות על ספסלים ודשאים ברחבי העיר אני מגלה שישנן שלוש אמיתות שנעות אחת ליד השניה.

האחת היא האמת ה"אידיאולוגית"- יש אנשי חינוך מאמינים, טובים ויוצרי שינוי, אך הם מעטים. חלקם (חלקינו) עוזבים את המערכת בשל ייאוש, עייפות, תחושת לחימה בתחנות רוח.

האמת השנייה היא האמת הבירוקרטית- על מנת ליצור שינוי אמיתי יש צורך בשינוי יסודי מלמעלה למטה ולהיפך אשר ישנה תפיסות במערכת החינוך, ישנה את לימודי החינוך וההוראה ללימודים אשר מקנים כלים רלוונטיים מחד (ניהול כיתה, חינוך הומניסטי, ערכים לצד ציונים ועוד) ומייצרים פרופסיה אמיתית של איש חינוך, שינוי תקציבי ועוד.

והאמת השלישית שהיא האמת המורכבת ביותר, האמת של "כוחות השוק" או שמא עליי לומר של האנשים המרכיבים את "לקוחותיה" של מערכת החינוך.

אני מאמינה שהמחאה הגיעה כי נמאס להמון אנשים מהמון דברים, היא הגיעה אולי מעט מאוחר (לדעתי היא יכלה להגיע כבר לפני ארבע שנים), אבל היא הכרחית והיא תיצור שינוי. המחאה יוצרת סולידריות לצד הדרה, אחדות לצד סקטוריאליות והמון חשיבה מחודשת. הפוליטיקאים מנסים לייצר מגזרים (ראו פוסט מעולה של חבר טוב- http://pashoot.blogspot.com/2011/08/blog-post.html)

בפועל, הפערים המערכת החינוך נוצרים לא רק על ידי המערכת אלא על ידי ההורים שמחפשים בתי ספר טובים יותר, מבודלים יותר, מושקעים יותר. אני יודעת שקל לכעוס על המורות והמנהלות, שחשוב להצדיק את הילדים, שמעמד המורה מאפשר לציבור הרחב לנהל אותו. אני יודעת שישנה תפיסה שמה שקונים בכסף שווה יותר. ואני יודעת שאם אנחנו לא נעצור כחברה ונדרוש שינוי אמיתי ועמוק, ולא רק השקעה כלכלית רבה יותר, אם לא נדרוש פתרון אחר שאינו פתיחת עוד בתי ספר פרטיים, אם לא נתנגד לאופנה של מבחני כניסה לילדים לכתה א' ונבין שכל ילד הוא פוטניאל אין סופי שצריך מורים טובים, מערכת החינוך שלנו תמשיך לשקוע ולהגדיל את הפערים.

המאבק על פני החינוך במדינה שלנו הוא חשוב ואסור שיסתיים בקבלת תקציבים. השיח שנוצר באופן יומיומי חייב להיתרגם לפרקטיקה של עשייה שתלויה לא "בהם" במערכת, אלא בנו הצרכנים שלה. וזה הרבה יותר מסובך מהמאבק הזה, ובזה נצטרך להצליח.

מחאה. מחשבה מספר 1

אני בעד המחאה הזו. מחאה חברתית בעולם ביטחוני קפיטליסטי, במדינה שמנסה לגרום לנו להיות לחוצים ומפוחדים מה"אויב המשותף". אני בעד המחאה הזו ואני משתתפת בהפגנות, בפייסבוק, בסטטוסים, בלייקים, בביקורים בשדרות רוטשילד. אני באופן עקרוני בעד מחאות, ולכן מזה שלושה חודשים אני חלק מניסיון מחאה על המרחב הציבורי בתל אביב. אני בעד המחאה הזאת כי אני רואה שהיא מורכבת מהמון קבוצות שונות בחברה הישראלית, אבל הייתי רוצה לראות עוד הרבה קבוצות בתוכה.

אני בעד סדר יום חברתי ואני מפחדת מאוד מהעובדה שהוא הגיע מתוך ייאוש ופחד, ולא דקה קודם לכן.

לפני שנתיים בשיחה בטיול בצפון דיברנו על הצורך במחאה חברתית גורפת, וחבר טוב אמר לי שעדיין לא מספיק רע פה בשבילה.

היא מחכה, המחאה, בשקט, לרגע אחד, שאינו שום רגע אחר, שבו היא תפרוץ.

אני מפחדת שהיא מתרחשת בעיקר כי כואב בכיס ולא רואים עתיד ושהסולידריות שבה תיעלם בתומה.

אני מקווה שהמחאה לשיפור החינוך בישראל תהיה אמיתית ועמוקה.

אני מתקשה לראות כרגע, ולו פוליטיקאי אחד שמסוגל או מסוגלת באומץ רב לעורר מהפיכות ולשנות, ולא רק להרגיע אותה, את המהפיכה.

ואני גאה. אני גאה באלה שישנים שם, אני גאה בנו שצועדים שם, אני גאה שזה הפך להיות חלק מהשיח הציבורי במדינה שלנו שיכולה להיות כל- כך אחרת.

אני מתרגשת לשיר שירי ארץ ישראל בשדרה עם זמרת אחת, שתי גיטרות, חליל צד ומפוחית, והמון אנשים שאני לא מכירה שרוצים לבצע שינוי.

ואני תוהה לאן היא תוביל אותנו המהפיכה, או שמא לאן אנו נוביל אותה.

כי אני חושבת שאנחנו בנקודת ההכרעה שלנו, כמדינה, כחברה, כיחידים שרוצים מציאות איכותית והוגנת יותר.

בין קודש לחול, אפשרות לשינוי אמיתי

המון זמן לא כתבתי בבלוג שלי. משום מה, הכתיבה "משם" הייתה יותר טבעית, והכתיבה על נושאים מרגשים עזרה לי להסביר את עצמי לעצמי, לעיתים.

בחודשיים האחרונים מתגלגל בי רצון להקדיש את רב הבלוג לנושאים מתחום החינוך והסיוע, שני תחומים נפרדים שלעיתים נושקים ומתערבבים האחד בשני. והנה הערב מצאתי את הנושא הראשון אליו אני בוחרת להגיב, ולא לפתח.

קראתי ב"הארץ" על יוזמה לפתיחת בי"ס לדתיים וחילוניים בת"א.

http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1057,209,61008,.aspx

בתי ספר פרטיים וגני ילדים המוקמים על ידי הורים בכדי שיפעלו ברוחם, הינם תופעה שגדלה במרחב החינוכי בארץ. במקביל לגדילתה, כך נפערים פערים מסוגים שונים במערכת החינוך הציבורית.

ואני בוחרת לא לנתח את התופעה, ואף לא להביע את דעתי, הנחרצת, עליה, אלה בוחרת לשאול שאלה:

האם לא כדאי ל"אמץ" בית ספר קיים של מערכת החינוך הציבורית ולהפוך אותו לבית ספר חילוני- דתי?

להשקיע בו ולפתח דרכו את החזון?

מה דעתכם?

אני נמצאת

שירים למגירה

אתמול בערב, טיפסנו חבורת חברים לקומה שלישית ברחוב בוגרשוב 86, טיפסנו אל עבר גלריה נסתרת, בה הוצגו שלוש תערוכות במקביל. שתי תערוכות כמו דיברו האחת עם השנייה; זו של נועה אסטרייכר וזו של א. שיין.

שיין, בנקאי לשעבר, שכתב למגירה ומחלק ומוכר את שיריו, במחיר אותו קובע הקונה, תלה את שירי מגירותיו, שלא קיבלו פרסום הגמוני כל שהוא על קירות החדר שהוקצה לו. מנסה להפיץ את נפשו. שיריו גורמים חיוכים ותהייה, ויותר מכל התגעגעתי כשקראתי את:

"סבתא שלי

הייתה נוסעת ברולר

וסבא שלי נגן בפלאפון

עד שאלוהים קרע להם בביפר

סתם עוד טעות בשנתון".

ובחדר ליד, שירים למגירה. שירים מוכרים, לקוראי השירה, שנכנסו אל לב היוצרת. וכל שיר הושם במגירה שנמצאה ומצאה לה דורש, והפכה לבית. בית לשיר שאולי ליווה את נועה זמן קצר ואולי הפך לחלק ממנה. ואני, התרגשתי, מהשירים עצמם ומהאהבה ששרתה שם בחדר, לדברים שונים, ובעיקר למילה הכתובה. לחופש שיש בה ולתמציתיות שמוכלת בה לומר הכל לאילו שרוצים להקשיב.

פינג פונג

בסדרה פלפלים צהובים מסבירה המטפלת למשפחה שיחסים הם עניין של פינג פונג. כל אמירה או מעשה שלנו מהווים התחלה ל אינטרקציה חברתית, וישנם כאלו שמתקשים להיות חלק ממנה. בין אם הם לא עומדים בקצב, לא מבינים את המשמעות, לא מתעניינים או לא רוצים להגיב.

אני עובדת עם ילדים ונערים בספקטרום בשילוב של ניתוח התנהגות ופעילות גופנית. אחד מהנערים לו בניתי תכנית התערבות אוהב מאוד פינג פונג ושיחק בנבחרת מספר שנים.

כאשר הנער משחק פינג פונג הוא מרוכז, אפילו מרוכז מספיק בכדי ללמוד מיומנויות חברתיות, כמו פינג פונג חברתי- שיחתי.

אני, לעומתו, לא מזהירה בפינג פונג שולחן. לשם ההתוודות, כשהייתי ילדה צעירה מאוד סבא שלי לימד אותי פינג פונג שולחן. נורא נהניתי ללמוד ולשחק איתו, אבל שותפים אחרים למשחק לא נתנו לי תחושת מסוגלות לאורך זמן, כך שנטשתי את הפינג פונג מוקדם מהצפוי. עם זאת, תמיד כשאני רואה שולחן פינג פונג אני נזכרת בסבא שלי ואיזה איש ספורטיבי ומיוחד הוא היה.

ההסכם ביני לבינו הוא הדדי, הוא מלמד אותי את הכללים ומגלה סבלנות כשאני לא מצליחה או צריכה עזרה והוא לומד להקשיב לי ולענות לי לעניין. כמות הסבלנות הנדרשת בצידו יותר גדולה מהסבלנות שאני משקיעה, ולו בשל קשיים מובנים אצלו, אך בכל שיעור שנינו מאושרים יותר ולומדים את הפינג פונג של האחר.

תקווה אינה סיוע- לקראת יום השנה לרעידת האדמה בהאיטי

" United Nations Secretary-General Ban Ki-moon said : "Today, we have mobilized to give Haiti and its people what they need most: hope for a new future. We have made a good start, we need now to deliver."

מזכ"ל האו"ם, הסביר שמדינות העולם והאומות המיוחדות, לאחר שגייסו למעלה משבעה בליון דולר, יכולים לתת לאנשי האיטי תקווה. תקווה לעתיד טוב יותר.

יכול להיות שהבעיה היא אצלי, אבל עם תקווה לא קונים אוכל, לא מייצרים מקומות עבודה, לא מחלימים מכולירה.

יום השנה להאיטי יחול ביום רביעי הבא, 12/1/2011, ואם תצאו לטיול ברחובות פורט או- פרינס, כשבידכם מסרטה שצילמה את אותם רחובות לפני שנה ההבדל יהיה קטן מדי, אבל אולי מלא תקווה.

מאות אירגונים פועלים בהאיטי, חלקם אריגונים וותיקים וחלקם חדשים, אולי חדשים מדי. האו"ם מנסה לנצח על מקהלה שאינו יודע מי הם נגניה, אינו מתאם את פעולתם, ואינו מצליח, בעיקר, לגייס את המדינה לפעולה אפקטיבית.

אתם בטח חושבים לעצמכם עכשיו, מהי פעולה אפקטיבית? אלגוריה: דמיינו מאות אנשים שרצים עם כדי מים וממלאים ארבעים בארות במשך שבוע- כל באר תתמלא במעט. במקביל, קצב ספיגת המים בקרקע יגרום לאיבוד מים רב.

עכשיו, בואו נחשוב אפקטיבי- בואו נדפן עשר בארות וניתן לאותם מאות לרוץ שבוע עם אותה כמות מים. הבארות יתמלאו ויישארו מלאים.

אז בהאיטי, כולם רצים. מלאי כוונות טובות, הבטחות, תקווה ורצון קטן לתהילה. הארגונים לא משתפים מספיק פעולה ואין התכווננות לאותם יעדים.

במקביל להתנהלות "הזרים" במדינה חיים להם תושבי האיטי. עשרה מליון אנשים אופטימיים ובעלי חוסן מדהים במדינת העבדים הראשונה והיחידה- שמרדה וקיבלה עצמאות. עשרה מליון אנשים שחולמים על לצאת מהארץ הזו. ארץ שיכלה להיות גן עדן והפכה למקום של שחיתות, עצלות, החלטות לוקליות וגלובליות מלאות באינטרסים, פשע ואלימות.

והאנשים האלה, בתוך הכאוס החדש שנוצר בתוך הכאוס הישן מאבדים אמונה ותקווה. ובמקום בו האמונה והתקווה אובדות במקביל לעשייה מועטה מדי, מאבקי אגו וחוסר ארגון הסיכוי להצלחה מתמעט.

בחודשים הראשונים אחרי הרעידה התקווה הייתה אמיתית, חלמו על שינוי כיוון להאיטי.

הגיע זמן שייעשה מעשה. כל ההצלחות הקטנות צריכות להמשיך, אבל מישהו חייב להנהיג, במלוא מובן המילה, שינוי. צורת עבודה אחרת.

להתחיל מהדברים הבסיסיים- פינוי ההריסות, שיקום שניים- שלושה כבישים מרכזיים, חיבור ארגונים קטנים לפעולה מוגדרת, ועוד.

והכל, לפני שיהיה מאוחר מדי. כי יגיע אסון נוסף, והאיטי תישכח.

מי ייתן ושנה הבאה תהיה אפקטיבית יותר ומאושרת יותר לתושבי האיטי.