שיר של אברהם חלפי, ותודה לסתיו

"קרוב אני לגופי מאוד.
רחוק אני מגופי עד אין פשר.
מעצמי אל עצמי, פעמים רבות,
על פני גופי אעבור
כעל גשר.

וכתנתי, כתונת הבד,
אלבש על בשרי ודמי שקרוב לי.
ואשתה את חיי כיין מכד,
וטוב לי"

הרווק

אוהבת לא אוהבת זו כבר לא השאלה מכיוון שכולן אוהבות אותו, כולן רוצות אותו, וכולן יודעות שהוא האחד.

לדבריו הוא לא יכול היה לסרב להרפתקה שכזו.

לדברי משפחתו, אין מתאים ממנו לתפקיד.

והן, הבחורות שרוצות אותו, שרוצות הזדמנות, לפרסום, להזדמנות אחרת, לאהבה.

משחקות את המשחק או מאמינות שזה נקי, שבאמת ניתן להגיע למטרה.

אני זוכרת את התכנית "קחי אותי שרון" מסיבה אחת- אנשים צרחו אחרי ברחוב, משועשעים "קחי אותי שרון",

ולמה? כי קוראים לי שרון.

ומה הסתיים שם? אני חושבת שאהבה זמנית לא רצינית..

אבל פרטים נבחרים התפרסמו, וזו ללא ספק אהבה.

אהבה עצמית, אהבה פומבית, אהבה אמיתית אחרת.

ועכשיו, וסליחה אם אני לא מעודכנת,

אמא שלו תחליט מי חוזרת.

כי מי אם לא אמא יודעת מה הכי טוב לבן שלה.

יחסי שליטה או אנשים קטנים כסא גדול

"היו היה אחד טוב לב אבל קצת טמבל אחד שכבר צבר הרבה שעות של סבל עד שיום אחד פגש במזל

על הכסא הזה הרגיש פתאום בכח גבר עם ביצים אבל בלי מוח ....... על כסא המלך הוא דפק עם הרגליים בשמחת שלטון צרח עד השמיים ..... הוא התעורר בערמה של קש וזבל בבגדים בהם נולד עירום וטמבל "

אז לא, אילון אינו איש טוב לב, והוא הוכיח שהוא גם אינו חכם גדול. להושיב נציג של מדינה זרה על כסא נמוך יותר? לא ללחוץ לו את היד? לא להיות מנומס? וכמו ילד בן ארבע חסר שליטה עצמית להשוויץ בזה, להסביר לכתבים שזה העניין.

מה העניין בביזוי פומבי? אין בזה תחכום אין בזה גאווה. יש בזה יוהרה שאינה משרתת לא את המדינה ולא את העם.

אך לכל כסא יש גבוה ממנו, ויוהרה נמדדת בראי הזמן. אז אולי לא קש וזבל אך הרבה מאוד הבל.

מרינה מקסימילאן בלומין

אני אתחיל באמירה כנה, אני מאוד אוהבת את היוצרת- זמרת מרינה מקסימיליאן בלומין.
והנה מגיע האבל. אבל בינוני שאינו מאיים על אהבתי ליכולתה הווקלית או לכשרונה וליצירתיות שלה במוסיקה.
זה התחיל מעט אחרי כוכב נולד. מרינה הצהירה שנשים מלאות זה יפה, ושלהיות מלאה עם עצמך זה הכי הכי. מגניב לגמרי. ואז, מספר חודשים לאחר מכן- דיאטה. חברה אמרה לי שמותר לשנות דעה ושהיא דיברה בקלות מפני שרק התפרסמה. טוב.
ואז, הגיעה הטלנובלה, ראיתי מספר פרקים ונהניתי, היא טובה, בייחוד ביכולתה להעביר תחושות, חושניות ואהבה לאוכל.
ואז, תכנית האוכל עם חיים כהן. נכון, ציפייה היא אם כל האכזבות. נכון, לחיים כהן הייתה {ותהיה בשידורים החוזרים}תכנית אוכל נהדרת בערוץ הראשון. תכנית שבישלו בה.
ישבתי עם חבר מכור לבישול וצפינו, כנראה שלא נשוב לזה. חשנו כמו מול תכנית אירוח שיש בה פינת בישול, ומרינה קצת שרה.
הבוקר בתכנית שאני לא זוכרת את שמה {ובינינו כנראה שלא אצפה לה בכליון אוזניים או עיניים או בכלל} בהנחיית מירי חנוך ואסף הראל נאמר שמרינה אמרה בראיון:
אני חושפנית בשירה מול הקהל ולכן לא אוכל מולו, אוכל הוא אינטימי........ (+תוספות) זו רוח הדברים.
ואני שואלת למה? הקטע הוא אוכל. הקטע הוא את. הפילוסופיות חסרות הטעם שאת מפזרת לא מוסיפות לך נופך של חכמה או מסתורין כאשר הן מתנגשות במעשייך בהווה, בעבר ואף בעתיד.
תתאמתי להיות את, כנראה שהמבוכה, ההצלחה ואולי דברים נוספים הופכים את הפשוט למסובך.
מחכה לדיסק.
ש.

סילבסטר 2010

סילבסטר זה איכס. המוני אנשים נדחסים באולמות או רחובות, לעיתים בבתים ומרגישים חגיגה. חגיגה מטורפת עד אובדן חושים, עטופים באלכוהול וגופות של זרים שנעים במרחב, מחפשים. הם מצאו סיבה לשמוח אבל עדיין לא מצאו את השמחה.
בבוקר הם יגידו שהמסיבה הייתה פצצה, והנה- שנה חדשה.
כבר מספר שנים שאני בוחרת בסרט טוב על פני הידחסות, השנה החלטנו לקפוץ לדרום ת"א, לארץ אחרת.
ירדנו מהמונית שפילסה דרכה בין עשרות רכבים של לא תל אביבים שחיפשו את דרכם, ואז חיפשו חנייה, ואז את המסיבה. עמדנו ליד גינת לוינסקי והתחלנו להסתובב בין המוני אנשים. אנשים המוכרים בחברה הישראלית כ- מהגרים, פליטים, זרים.
השעה הייתה 22:50 לערך ולפתע מצאנו עצמנו מול דלת מקושטת בלונים. מהוססים פנה אלינו איש פיליפיני וסיפר לנו שהם פתחו מסעדה פיליפינית ולרגל השנה החדשה המשקאות בתשלום והאוכל עליהם.
מהרגע בו חצינו את הדלת עזבנו את ישראל. מוסיקת שנות השמונים בקולי קולות, אוכל שמעולם לא ראינו ואנשים שמחים, לא דחוסים. בשמך שעה וחצי, בה טעמנו במבוכת מה, נכחנו בתפילה לשנה החדשה, שרנו ואף פיזזנו היה מגניב.
יצאנו והלכנו בשכונה, פגשנו שתי קבוצות של אנשים סינים ופיליפיניות. הראשונים שתו ורקדו באחת המרפסות תוך צילום העוברים והשבים וצילום עצמי. השניות עמדו ברחוב, חבושות כובעי סנטה ודפקו בסירים ובמחבתות לקראת השנה החדשה.
המשכנו בדרך הביתה, ישר לתוך ים אנשים שמחפשים.
שתהיה שנה טובה.
שנמצא את שנבקש ונזכור שזה מה שרצינו.