הבחירות המקומיות - כשלון חברתי בראי חינוכי

בשבוע שעבר הקדשתי כמה שעות טובות לעניין הבחירות המקומיות. שוחחנו על בחירות אישיות והשפעתן עלינו ועל הסביבה, על בחירות מקומיות ומדיניות, על בחירות ככלי דמוקרטי ועוד.

והתעוררנו הבוקר ל- 56% הצבעה ביום שבתון.

איזה שיעור החברה הישראלית מלמדת את ילדיה?

שיעור בחוסר אחריות וחוסר אכפתיות

שיעור ב - "יהיה בסדר"

שיעור ב - אני, זכותי להתלונן, גם אם לא עשיתי דבר לשנות את המצב.

שיעור בשימור האליטות והקבעון המחשבתי (מי אמר ת"א?)

והנבחרים והמפסידים?

ראש העיר המפסיד של נהריה, ג'קי סבג, הפסיד (רחמנא לצלן) אחרי 30 שנה!! ומה היה לו להגיד? שתושבי העיר "כפויי טובה".

באמת? 30 שנה ניהלת את העיר ואופס, העם אמר את דברו. תיפרד יפה, תגיד תודה ושמחתי להנהיג, ותפנה את מקומך לאיש/ה חדש, לשינויים נדרשים.
אפשר להקרין בכיתה ולשאול את הילדות/ים מה דעתן - 

ג'קי סבג

חיפה - יהב הנעלב, שעשה רבות למען העיר, לא מסוגל לצאת בהצהרה? לפרגן?

תל אביב - מאות ואלפים פוסטים על שינוי, אחוזי הצבעה נמוכים, שימור הסיטואציה. נכון שחולדאי עשה רבות לטובת העיר, אבל 20 שנה, באמת? זה לא מידתי.

יום שבתון, וחוץ מקניות ומעט טיולים לא 50% לא מסוגלים להשפיע על המרחב בו אנחנו חיות וחיים?

תעודת עניות להשפעת החברה האזרחית על חייה.

אבל!! יש כמה נקודות אור (:

שעור הנשים הרצות השנה לרשויות המקומיות היה הגבוה ביותר אי פעם!! - קצת נתונים על הרצים/ות

בחיפה תהיה לראשונה, ראשת עיר (: מחזיקה אצבעות לשינוי - קאליש יעל

תנועת "הלביאות" רצו למועצת אשדוד, הביאו שיח נקי, מודעות סביבתית ועוד, והצליחו להכנס למועצה!!

עליזה בלוך, אשת חינוך, ניצחה בשיח של אחדות ושינוי בבית שמש!! וראש העיר היוצא ברך אותה ואיחל לה בהצלחה!!

בטח יש עוד שאני לא מודעת אליהן (נקודות אור), אבל ראוי יהיה לדון על הבחירות שהיו, שיח ביקורתי, מציאותי, מקדם.

שרון מיכאלי - רמון

פני לאן?

זמן רב לא כתבתי בבלוג הזה, אולי כי מצאתי מרחב של שקט,

אולי כי פתאום תהיתי את מי זה מעניין

אולי כי התעמקתי בכתיבה אחרת, מקצועית

אולי כי חשבתי שהגעתי למנוחה והנחלה המקצועית שלי

כי אני, הדרייב שלי הוא לשנות

להרגיש שאני מועילה, ומשנה, ומזיזה הרים

וכשנכנסתי לפני חמש שנים למשרד החינוך,

עם חלום מטורף

לשנות את פני החינוך

לנהל בתי ספר

הייתי בטוחה שזה יקרה

וגיליתי, שאני שבויה בבירוקרטיה

ושבעולם שמי שצועקת את עצמה מצליחה, אני לא מצליחה לצעוק

ושהבלוג שלי, חינוך גמיש, מצליח (הי, 8000 צפיות לפוסט חינוכי)

אבל, לא הפך אותי עדיין לאושיית חינוך

ואני לא יודעת מתי אנהל בי"ס

וזה לא תלוי רק בי.

ופתאום, מחשבות שאולי הכניסה לחינוך, הכניסה היומיומית לכיתה

דווקא עשתה את ההיפך

כי מי שמכיר אותי היום מכיר אותי כשרון המחנכת, מנחת סדנאות לנשות חינוך

אולי אפילו כיזמת טוגי

אבל לא כשרון שהזיזה הרים

אז אני שוב בזמן של תהיות, וחיפושים
ויודעת שדברים חדשים יגיעו.

ואם יש לכן ולכם עצות או רעיונות, אשמח לשמוע (:

פרדוקס האופניים בתל אביב

תל אביב מובילה ביצירת תשתית אופניים לרוכביה, תושבי העיר ואורחים מבחוץ. שבילי האופניים אינם מושלמים מסיבות רבות-
חוסר רציפות, שוני בכיוונים, הפרעות מרכבים חונים, מפגעי פחי זבל על השבילים, עליות לא הגיוניות (אם בכלל) למדרכות, מחסור במתקני קשירה ועוד.

עם זאת, מתכנני העיר משתדלים לשפר את המצב ולהוסיף שבילים.

במקביל, רבים רוכבי אופניים שבטוחים שברגע שהם עולים על האופניים רחובות וכבישי העיר שלהם.
הצפצפה שלהם הופכת לכלי נשק מרעיש ומעצבן, הם אגרסיביים, לא מאיטים ואף פוגעים בהולכי רגל.

תוסיפו לזה את האופניים החשמליים שנמכרים כלחמניות חמות, גם לילדים עצלים, שהוריהם בוחרים להיות שותפים למחדל בטיחותי, בריאותי ואנושי והנה, אנו במערב הפרוע.

ואכן בת"א נפצעו בשנים האחרונות המון הולכי רגל, ילדים וקשישים בעיקר, ואף נרשמו שני מקרי מוות כתוצאה מהעניין.

תביעה ייצוגית הוגשה, ו............. העירייה החליטה לבצע מהלך אכיפתי, ישראלי למהדרין.

שמו את כל הביצים בסל אחד, ללא התייחסות למציאות:

1. איסור גורף על רכיבה על מדרכות ללא שבילים- קרי, ירידה לכביש והיצמדות לימין, גם עם ילדים על האופניים.

2. אכיפת חבישת קסדה עד גיל 18.

3. אכיפת רכיבת ילדים מתחת לגיל 16 על אופניים חשמליים.

4. הגבלת מהירות אופניים חשמליים.

5. נסיעת אופניים חשמליים על המדרכה.

6. אי דיבור בסלולאיר ברכיבה (מבורך)

7. נסיעה נגד כיוון התנועה (מקווה שרק במידה ורוכבים על הכביש)

8. הפרעה להולכי רגל במעבר חצייה- מי מגסיר את ההפרעה? מהי הפרעה?

כל הסעיפים הגיוניים, ראויים ומצריכים אכיפה, למעט ירידה מהמדרכות בכל מקום בו אין רציפות שבילים, זה מסוכן, לא הגיוני, ומבדיקה עולה שאין לרוכבי האופניים יכולת רחיפה. ישראל מובילה באי סובלנות בכבישים ובתאונות דרכים עם נפגעים בעולם המערבי, זה חייב להיות שיקול.

בישראל, כשרוצים "להראות" למישהו משהו, או לציבור מסוים יורים בכוח לכל הכיוונים, צריך שתהיה פה חשיבה מושכלת לצד שיפור השבילים.

סעיף 1 חייב להיות מוסר, תוך הדגשה שמי שייתפס מתפרע, מצפצץ את עצמו לדעת או מאיים על רוכבים, בהיותו/ היותה בטוחים שהמדרכה שלהם ייקנס. סעיפים 7 ו-8 דורשים הבהרות ברורות, וראוי הוא שיוסבר גם להולכי הרגל איך ללכת נכון, כמובן שללא אכיפה נגדם/ן מכיוון שהמרכות הן בראשונה של הולכי הרגל, אך חייבת להיות הסברה רחבה, שאינה אכיפתית בלבד.

אכיפה- עולה השאלה- מי יאכוף את כל העניין? אבל זו שאלה שולית בתכנית שהיא גדולה מדי לאכיפה הגיונית, אך שאלה מאוד קריטית בעיר בה לא מצליחים לאכוף- חנייה לא חוקית, חניית אופנועים על המדרכות, נסיעת אופנועים על המדרכות והשדרות ועוד.

כלל התכנון העירוני וחוויות התושבים הם נושא שגדול על רוב העיריות בארץ, חבל שעיריית ת"א שעושה בקטנות שיתוף ציבור לא משכילה לעבוד חכם.

לינקים חשובים:

תגובת העירייה למחאה על האכיפה- שבילים לא הגיוניים מרחבי העולם; אין ספק שהומור אמור להרגיע אותנו.

כתבת "הארץ" על רכיבה בת"א- עיר שאוהבת קנסות

מחזירים את המדרכות לת"א- מדרכות

ובינתיים, שיהיה לנו בהצלחה, הולכי/ הולכות רגל ורוכבים/ות כאחת

חג שמח.

הקשר בין השעיית מורה בשל פריצה לחפציה וחשבונותיה האישיים לתשלום לוועד בית הספר

אני חדשה במערכת החינוך, ולצערי, למדתי מספר דברים. מספר דברים אשר כל בוגרת B.A בסוציולוגיה תוכל לומר לכם שהם היסוד של הרס פרופסיה:

1. מורות, חלקן הגדול, תופסות את הפרופסיה כחלשה משום שאין בה הרבה גברים.
הדבר נובע מסיבות שונות, אך מושתתת על סוציאליזציה ישראלית- פטריארכלית- צבאית, בה במקום בו יש הרבה גברים יש יותר יוקרה, חשיבות, רצינות וכמובן שכר גבוה יותר.
אמונתן משפיעה כמובן על הפרופסיה, במשקל כבד כמו גורמים שוחקים אחרים בחברה הישראלית.

2. מורות צריכות לעשות ביטוח אחריות מקצועית, שכן להורים יש את הסמכות לתבוע אותן אישית.
בשנים האחרונות מתחיל להיווצר שינוי בעקבות תביעת מורות את המערכת, ועמידת מערכת המשפט לצידן.
אבל בואו ונחשוב על זה רגע- כאשר אתן/ם עובדים כשכירים מקום העבודה מגן עליכם (אלא אם התנהגתם באלימות/ הוניתם וכד'). משרד החינוך, חושב שזה בסדר שמורות תתמודדנה עם הורים לבדן, כאשר ביום יום הן עובדות תחת משטר מנרמל ובירוקרטי.

3. מורות משלמות וועד בבית הספר על- מנת שיהיה לנו קפה, חלב ועוגיות.
משרד החינוך מתקצב כל בי"ס ב-1600 ש"ל לשנה (!!!) לשם כך.
אני לא חושבת שאנו סטארט- אפים שמוציאים את הסכום הזה בחודש לחברה קטנה, ועדיין, יש בזה משהו מבזה.


בשלב הזה, אתן/ם אולי תוהים מה לנקודות אלה והשעיית המורה, והנה הקשר-
משרד החינוך נותן שירותים לתלמידים ולהורים, נותנות השירותים הן מורות ומנהלות והן מפוקחות על- ידי מפקחות ופקידות באגפים ובמשרד החינוך.
משרד החינוך אשר צועק כי מטרותיו הן חיזוק מעמד ההוראה, שינוי אופי הלמידה (משמעותית כמובן), צמצום הפערים ועוד, טוען כי למורות יש אוטונומיה, ואכן קיימת אוטונומיה, אך היא מוגבלת על- ידי פחד, נירמול, חוקים וצרכי המערכת.
במקביל לזה, מכיוון שמהערכת מפחדת / מודאגת/ לא יודעת ברוב המקרים לייצר שיתוף פעולה איכותי של מורים והורים ומורידה רבות מאחריות הילדים והוריהם אל מול המורות והמערכת, ברגע שמתרחש אירוע של חדירה לפרטיות של מורה, המעשה הראשון הינו השעייתה.

לא עמדו לצידה, לא הטילו אחריות ברורה על הילדים וגם על הוריהם, ואף ניסו להוציאה מהמערכת.

מורות, אנשי חינוך, מובילי שינוי חינוכי- קהילתי והורים ייצטרכו לקבל החלטה בקרוב אם אנו באמת רוצות ורוצים שינוי במערכת החינוך. במקביל לצעדים רבים שצריכים להיעשות בהכשרת המורות, במדידה, באופי הלימוד ועוד יש לחזק מחדש את מעמד הפרופסיה, את המורות שנושאות על גבן את החינוך היומיומי, הסיזיפי, המהנה, המאתגר והמורכב,
30-40 עולמות בכל כיתה.



קישור לכתבה על ההשעייה:


http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2431581

אתמול היא חזרה ללמד.....

טראומתי, אני?

ישנה משמעות רבה לתת התייחסות משמעותית לכל ההיבטים הנפשיים של כל מי שחי תחת איום הטילים, לכ מי שנלחם, לכל מי שגויס לתקופה של למעלה משבועיים (גם בעורף), לכל מי שצופה באובססיביות בטלוויזיה ולכל מי שחי בעוטף עזה, בדגש על יישובים מסויימים.

מדינת ישראל "ייצרה" מספר מומחים עולמיים בתחום בריאות הנפש והטיפול בלחץ וחרדה, טראומה ופוסט טראומה.

אני מפרידה בין שלושת הנושאים משום שהטיפול בהם שונה וההתייחסות אליהם שונה.

המצב המתקיים בארץ בשנים האחרונות הוא בעל מאפיינים מוכרים בספרות ובפרקטיקה, אך גם ייחודי בשל היותו מתמשך, ובשל גורמים מתערבים שונים הפועלים על התושבים והחיילים המעורבים במצב.

אני יודעת שניתן לשאול עשרות שאלות על המוכנות והבקיעים בה אל מול איום מתמשך, תקציבים רבים ומומחים ואירגונים הפועלים בשטח, אך אני בוחרת להעלות שלושה צרכים ברי יישום, שלדעתי, על סמך עובדות, לוקים בחסר.

חשיבותם, בימים אלה, ולא בעוד שבוע, חודש או שנה, מתמצה בכך שיש לטפל בנפש בסמיכות לאירועים טראומתיים על מנת לטפל בה, ולא יהיו פה מאות, או יותר, אנשים שבורים.

1. חיילים ופוסט טראומה-

חיילים וחיילות רבים חוו, ראו ולקחו חלק במעגלים שונים של אירועים קשים ושל אירועים חזרתיים. 15%-20% מהם הינם בעלי פוטנציאל לפיתוח פוסט טראומה (שהינה הפרעה כרונית). הצבא יודע מהן הפעולות שיש לעשות על מנת להפחית התפתחות פוסט טראומה, אך פחות מ-30% מהכוחות מבצעים את הפעולות הללו.

מתוך שיטוט רחב ברשתות החברתיות מחלקות שביקשו והגיעו ליישום פעולות אלו, בין אם על ידי מפקדים ובין אם על ידי ארגון חיצוני- חבריהם חשים טוב יותר, רמת החרדה והלחץ שלהם ירדה והם קיבלו "חיסון נפשי" לאור מה שחוו וכהכנה לעתיד.

על מפקדי צה"ל לוודא יישום הפעולות, גם אם יש צורך לבקש סיוע חיצוני (וכן, אפשר לסייע לצבא; וכן, בתור קצינה פעילה במערך המילואים אף עשיתי זאת נקודתית במהלך צו 8 ביולי; ישנם אירגונים ואנשים רבים שישמחו לתת יד).

2. ילדים ותושבים ביישובים שאמורים (אמורים זו אכן הנחת יסוד בעייתית) להיות מטופלים כהלכה, לאור מציאות רבת שנים תחת איום יומיומי, אך מרימים "דגל אדום" שדורש התייחסות מהירה ואיכותית- יש לשבת ולנתח באופן יצירתי מהם הפערים ולתת מענה מבוסס קהילה, ולא רק אנשי מקצוע.

3. חברות של לוחמים- פעמים רבות חברות של לוחמים שנפלו (פחות מכך נשותיהם) "נופלות בין הכיסאות" בשל היותן במצב שהינו כביכול לא ברור פורמלית.

יש לתת להן מענה רגשי- חברתי.

מי תרים את הכפפה? האם ארגון צבאי? משרד הרווחה? או שמא יש צורך ביוזמה פרטית.

במידה וכן- אשמח להרימה או להיות שותפה לשכזו.

עלינו לדרוש כאזרחים, הורים, עובדים, חיילים את המענה הנכון על מנת שכולם יישארו שלמים בנפשם.

הפוסל במומו פוסל

יש לי חברה שאהבתי אליה אדירה. התחברנו לפני 13 שנה כאשר עבדתי עם הילדים המדהימים שלה. שניים מילדיה הם ילדים מיוחדים, בעלי צרכים ייחודיים. אחד מהם מתקשר הכי טוב כאשר הוא במים. על אף מגבלותיו הפיסיות וקשייו התקשרותיים, במים הוא דג, שמח, מתקשר ובעיקר מאושר.

הורים לילדים מיוחדים חיים בתוך מציאות מורכבת רגשית, כלכלית ופעמים רבות גם חברתית אל מול הקהילה הרחבה. בדיוק בשל הצרכים בתמיכות מסוגים שונים קמו לאורך השנים עמותות וארגונים שמטרתם היא סיוע- בטיפולים, קבוצות תמיכה, מידע, חינוך, מלגות ועוד.

התפיסה החברתית התומכת בשילוב ובשיתופי פעולה טוענת כי רק שילוב של כלל הגורמים הטיפוליים בקהילה תוביל לתוצאה מיטבית בה הילדים וההורים יקבלו את מירב התמיכות ובמקביל החברה תהיה פתוחה יותר לקבלת השונה, בין אם במרחב הציבורי ובין אם בשילוב בתעסוקה, מגורים, חברה ועוד.

לאור כל האמור לעיל, עת שמעתי את הסיפור הבא, הופתעתי וזעמתי:
- חברתי ביקשה מארגון איל"ן  לקבל הנחה (הנחה בלבד) במנוי השנתי לבריכה שבניהולם.
- אף אחד לא חזר אליה עם תשובה.
- פנתה חברתי עורכת הדין, וביקשה הסבר מדוע בקשתה נדחתה.
- עברה כמעט שנה, לאחר נדנודים רבים התקבל מכתב עם מיני תירוצים-
- הילד סובל מ-X ולכן עלול לקבל התקף...... הילד צריך תכנית ייחודית ואילו האוכלוסייה שרגילה לקבל מאיתנו סיוע -  
  הינה בעלת IQ תקין ובעלת מוגבלות פיסית בלבד- ולכן קשה לנו לבנות תכנית, הוא עלול להתעלף ומי ישמור עליו וכד'.
- במקרה, מכרה של חברתי מונתה לנהל סניף בעמותה, והיא ביקשה ממנה עזרה.....
-3/4 שנה עברה....... חברתי נדנדה, והגיעה תשובה-
- לצערנו, לא נוכל לבנות תכנית לבנך..... וכו' וכו'....

- חברתי, אשה עדינה ומופלאה ענתה להם כך:
מצרה אני שלקח לכם למעלה משנה וחצי לענות לי,
ואם הייתם קוראים את בקשתי הייתם רואים שביקשתי הנחה, לא תכנית ולא מטפל צמוד;
אני, אימו, מגיעה איתו תמיד לבריכה.
* חשוב לציין שהיא ובנה מגיעים בכל שבוע לחוג בבריכה הקטנה- הטיפולית שבמתחם.

הסיפור הקטן הזה משקף את חלק מהרעות החולות של עמותות בארץ:
1. ריצוי התורמים- התורמים תורמים עבור אנשים עם מוגבלות פיסית בלבד, אז בכדי שהם לא יראו בבריכה "קהל" אחר,
    לא נאפשר....
2. שמירת "חלקת אלוהים הקטנה" ופחד והרחקה של המיוחדים יותר, שאולי ירתיעו מישהו.
3. חוסר אנושיות ברור (אי הבנת הבקשה, דחייתה, תרצנות, חוסר כבוד) אל השונה מהאוכלוסייה בה הם מטפלים.
4. חוסר בתפיסה הוליסטית של העולם הטיפולי- חברתי, ובכך המשך שימור הפחד מקבלת השונה בחברה הישראלית.

הבטחתי לחברתי לא לפרסם את שמה ולא לפרסם את המכתבים.
קיבלתי אישור להעלות את הפוסט הכללי לכל מקום שיראה לי לנכון.

אשמח מאוד שתעזרו לי להפיצו, אולי הצדק ייעשה והיא תקבל את ההנחה, שמגיעה לה עפ"י הדין היבש (הגדרות הנכות של בנה).

תודה.

*נ.ב
אני יודעת שהעמותה הינה עמותה מדהימה, בעלת עשייה מדהימה והישגים יוצאי דופן, לכן המקרה מפתיע אותי כל- כך.

צריכים אתכן ואתכם להצלחה- אפשר לשנות

התלבטתי רבות אם לכתוב על אתר תקווה, ולבסוף, לכבוד הפסח והאמונה שלי בחירות שלנו לבחור איך תיראה הקהילה אנו חיות וכיצד נוכל לתרום, להיתרם ולחנך את ילדינו (ותלמידינו) להיות פעילים ובעלי יכולת השפעה חיובית.

לפני חודש וחצי עלה לאוויר אתר "תקווה" שהחל מחזון של אורלי וגיא, התגבש לשותפות עם ענני תקשורת ואורט ישראל והוקם בעבודת צוות החל מיולי 2013. אתר תקווה הוקם במטרה להיות המרכז היעיל ביותר לכל אישה ואיש בישראל לכל מידע, בשלושה נושאים עיקריים:

1.      כל מה שצריכים מהמדינה, ממוסדות בירוקרטיים שונים, עמותות, חברות עסקיות, מידע נגיש וזמין, זכויות ועוד.

2.      כל מידע על כל התנדבות, עמותות, צרכים של אנשים שנוכל לעזור להן/ם; בין אם בתרומת בגדים, בהתנדבות, במסירת ציוד, בתרומת זמן, בתרומת ידע, ברעיון מהפכני ועוד (:

3.      כולם בשביל כולם- אנחנו, כולנו, מאמינות שלקהילה יש כוח לייצר שינוי בעזרת עמותות ובאופן עצמאי.
כולם בשביל כולם בחזוננו המטורף (: מטרתו להיות מקום לשיח אינטרנטי ומעשי לשינוי.

כל זה, מגובה בקו פתוח לפתרון בעיות וחיבור לעמותות וקליניקות מסייעות.

האתר לא לוקח עבודה וקהל מאף עמותה שקיימת בארץ. מטרותיו הן העלאת כל המידע וכל העמותות לאוויר, גיוס הציבור לפעולות ממוקדות או רחבות, גיוס למאבקים, יידוע על הצלחות (לדוגמא: תעודת הזוגיות של משפחה חדשה, פרוייקט לניצולי שואה, אתר לאיסוף פסולת ממפעלים לטובת יצירה בגנים ובבתי ספר ועוד), העלאת חומרים חשובים ואתרים חשובים (לדוגמא: אתר הזכויות החדש של ביטוח לאומי, מדריך הפנסיה לנשים של מרכז אדווה ועוד).

אבל, לשם הצלחה של האתר, או בעצם שלנו, של הקהילה, האנשים שצריכים עזרה, הא/נשים שרוצות לעזור, השינוי שצריך להתרחש פה- שקיפות, נגישות, הוגנות- צריך שיתוף פעולה. צריך להשתמש באתר להפצת ידע רחבה, להעלות רעיונות, לפרסם דברים ומידע שכולן צריכות לדעת.

אז, זה האתר: www.tikva-hope.org

תודה.

(לשם השקיפות- אני ניהלתי את הקמתו, וסיימתי את תפקידי ברגע שהוא עלה לאוויר, ועבר לשרביט ניהולה של רוני, מנהלת קו הידידות)