כאשר הייתי חניכה בקורס קצינות יח"ש לפני 16 שנה היתה לנו שיחה עם קצינת ח"ן ראשית של צה"ל. במהלך השיחה עלה נושא דיכוי הנשים ע"י הגברים ועל היות העולם עולם גברי; תוך התעמקות במה אנו לא יכולות לעשות והמאבקים בהמשך הדרך. כאשר קיבלתי רשות דיבור שאלתי מדוע אנו לא מעלות את מקומנו ב"דיכוי"- דיכוי הקיים שלא ניתן להכחישו.
מבט נוזף החזיר אותי למקומי, ומענה חלוש ששאלתי אינה העיקר, והמשכנו בקורס.
השבוע, במהלך הרצאה לצוות בית הספר בו שאני מחנכת (התחלתי לחנך השנה במערכת החינוך), שאלה המרצה שעסקה שנושא של שיח הורה- מורה שמעמד המורה, באופי היחסים בין המורות- נותנות השירות- וההורים- מקבלי השירות;
ואז, אחת המורות העלתה קביעה כי מעמד הפרופסיה ירד מאז שהנשים השתלטו על המקצוע, והרוב הסכים עם ההנחה הזו.
השיח התנהל מעמדה של התגוננות, חשש מה ומתפיסות של אי- מהפיכה.
הפעם, 16 שנה אחרי, התאפקתי. כל התהיות שלי על מעמד המורה, על אופי מערכת החינוך, על התדהמה מכך שמורות אינן מובילות את רוב שינויי המערכת אלא מקבלות אותן מלמעלה התחברו לתחושות וחוויות של קבוצת המורות המדהימות אותן אני מנחה בקורס מורה יוזם על כך שהמערכת מדברת על X והן חוות את Y, על כך שהן בורג קטן ועוד, וגם עלה בי כעס על כל הקמפיינים הקוראים לגברים מורים להצטרף למערכת, על כך שישנו פער בשכר המורים משכר המורות (נתוני הלמ"ס).
אני ירוקה במערכת, אך מכירה מערכות גדולות. אני מכירה גם א-נשים. מערכת החינוך ומקצוע ההוראה, מעמד המורה ויחסי מורה- ילד/ה- הורה לא ישתנו רק מתוואי שמתווה מלמעלה. יש צורך אמיתי, לדעתי, שהמורות תובלנה שינוי, אמירה, עמדה.
יש צורך לומר גם את הדברים הקשים, לבקר, לשנות, להעז.
יש צורך גם בשיח חברתי נוקב ולא אינטרסנטי (גם מצד ההורים).
יש צורך בשכר הוגן, כמו גם לסייעות, למתורגמניות, למורות עובדות הקבלן......
יש הון אנושי איכותי במערכת, השאלה היא אם יש מוטיבציה ואנרגיה להילחם בתחנות רוח.
מבט נוזף החזיר אותי למקומי, ומענה חלוש ששאלתי אינה העיקר, והמשכנו בקורס.
השבוע, במהלך הרצאה לצוות בית הספר בו שאני מחנכת (התחלתי לחנך השנה במערכת החינוך), שאלה המרצה שעסקה שנושא של שיח הורה- מורה שמעמד המורה, באופי היחסים בין המורות- נותנות השירות- וההורים- מקבלי השירות;
ואז, אחת המורות העלתה קביעה כי מעמד הפרופסיה ירד מאז שהנשים השתלטו על המקצוע, והרוב הסכים עם ההנחה הזו.
השיח התנהל מעמדה של התגוננות, חשש מה ומתפיסות של אי- מהפיכה.
הפעם, 16 שנה אחרי, התאפקתי. כל התהיות שלי על מעמד המורה, על אופי מערכת החינוך, על התדהמה מכך שמורות אינן מובילות את רוב שינויי המערכת אלא מקבלות אותן מלמעלה התחברו לתחושות וחוויות של קבוצת המורות המדהימות אותן אני מנחה בקורס מורה יוזם על כך שהמערכת מדברת על X והן חוות את Y, על כך שהן בורג קטן ועוד, וגם עלה בי כעס על כל הקמפיינים הקוראים לגברים מורים להצטרף למערכת, על כך שישנו פער בשכר המורים משכר המורות (נתוני הלמ"ס).
אני ירוקה במערכת, אך מכירה מערכות גדולות. אני מכירה גם א-נשים. מערכת החינוך ומקצוע ההוראה, מעמד המורה ויחסי מורה- ילד/ה- הורה לא ישתנו רק מתוואי שמתווה מלמעלה. יש צורך אמיתי, לדעתי, שהמורות תובלנה שינוי, אמירה, עמדה.
יש צורך לומר גם את הדברים הקשים, לבקר, לשנות, להעז.
יש צורך גם בשיח חברתי נוקב ולא אינטרסנטי (גם מצד ההורים).
יש צורך בשכר הוגן, כמו גם לסייעות, למתורגמניות, למורות עובדות הקבלן......
יש הון אנושי איכותי במערכת, השאלה היא אם יש מוטיבציה ואנרגיה להילחם בתחנות רוח.
