תסבירו לי איך יכול להיות שמאות אלפים מוחים על מחיר הקוטג' ועל הדיור (אני בעד, לא לכעוס) אבל לא מעניין תל אביבים שתוך שנה ייעלמו מאות מקומות חנייה, שתושבי באר שבע לא מפגינים ללא הפסקה בכניסה לרמת חובב, תושבי הקריות לא דורשים אכיפה על החומרים המסוכנים במפעלים, שתושבי טבריה לא מזדעקים על ייבוש חלקים מהכנרת ועוד.....
המרחב הציבורי הוא המקום הכי חשוב לנו. הוא מייצר את אופי החיים שלנו. אם יש לנו מדרכות נוחות, אם יש תאורה בגנים הציבוריים, אם ישנה נגישות של תחבורה ציבורית ופרטית, אם יש חינוך איכותי ועוד.
תסבירו לי למה כשמפנים אוהלים, שהפכו לסמל של המהפכה, אך לא למהות שלה, עשרות, אם לא מאות אנשים עומדים מול העירייה ומול בית ראש העיר וצורחים עליו תתפטר.
מה, עד היום לא שמתם לב שחולדאי כוחני? ש"שיתוף ציבור" בעיר ת"א הוא פיקציה ללא כיסוי? שחולדאי ועוזריו ישנו את האמת גם מול חברי מועצת העיר (תכנית מתאר ת"א שהועברה בחטף היא דוגמא מצוינת) על מנת לקדם את האינטרסים שלהם?
עד היום כשמנכ"ל העירייה אמר ש"רחובות העיר לא שייכים לתושביה אלא לכלל המדינה" זה לא עצבן אתכם? שחולדאי הצהיר שת"א- יפו תהיה עיר לעשירים- זה נראה היה לכם בסדר?
אולי כי חשבתם שאתם העשירים אליהם הוא דיבר והבנתם באיחור שהוא התכוון למישהו אחר?
המחאה וסמליה חשובים, אך חשובה יותר העשייה החברתית של כל אחד מאיתנו כנגד עוולות שיש לנו הכח לפותרן. הקריאה אל הריבון חשובה אבל היא חלק ממשולש (אולי שווה צלעות, אולי ישר זוית) בו חברות שלוש צלעות:
- המחאה- סימבולית, תודעתית, מניעה לפעולה.
- הריבון (המדינה, הרשויות, מוסדות מרכזיים).
- אנחנו- העם, האזרחים, הציבור.... תקראו לנו איך שבא לכם.
ונכון, זה יהיה מעייף, זה ידרוש אחריות אישית, זה ידרוש חינוך אמיתי שלא רק מדבר גבוהה גבוהה אלא גם מדגים לילדינו, לשכנינו ולכל השאר משמעותו של צדק חברתי. זה ידרוש לא רק יציאה חד או רב פעמית להפגנה כזו או אחרת, יותר מללחוץ like בפייסבוק.
אבל, זה יבטיח לנו את החלק האמיתי ביצירת חברה אזרחית טובה יותר.
אם השאלה הבאה היא מה זה "טובה יותר" אני אצטנע ואומר שאצלי בראש היא פחות כוחנית, לא מעודדת אנשים עם מניעים רעים ואנוכיים, קצת יותר ירוקה, יותר מכילה, יותר עם חמלה. ויש לי עוד, אבל אני לא חשובה.
מה לדעתכם יהפוך את החברה לטובה יותר?
קחו לעצמכם משימה- מה אתם ואתן יכולות לעשות, לא מסובך מדי, ותעשו את זה.
תמחזרו יותר, תתרמו, תגיעו לשולחנות העגולים, תעזרו לזקנה מהקומה החמישית, לא משנה מה.
ואם קצת יותר בגדול, יש לי כמה הצעות, ברוח השבוע האחרון:
- אמת חברתית- הקריאות לצדק חברתי לא כל כך מחלחלות מטה. בקרית שמונה ילדים אתיופים הושמו בגן נפרד, בפתח תקווה ילדים אתיופים מודרים מבתי ספר.
העיריות לא "מקבלות" את המצב אלא מובילות אותו, משרד החינוך מאיים שזימון לשיחה (מתודה שידוע שאינה עובדת עם התלמידים, אז מנסים אותה על המנהלים).
מי בא להפגין לטובתם?
- נכון, קל מאוד לתקוף, להגן, לשבח, להלל ואף להעריץ את מנהיגי המחאה. אפשר גם לומר שהם אינם מנהיגים אלא סמלים, שהם מייצרים מנהיגות אחרת, שהם מובילים לשינוי.
אבל זה לא באמת חשוב. חשוב לשאול את השאלות הקשות באמת, כמו- מה האלטרנטיבה לאי שירות צבאי? שירות אזרחי/ לאומי/ חברתי שיכניס למעגל החברתי, לשיח ולסל הזכויות אנשים שמודרים ממנו באופן עקבי. וזה לא קשור לדפני או לכל אחת או אחד באופן אישי.
צריך להעלות סוגיות קשות ומוסריות, שיושבות על אתוסים והיסטוריה למרות שזה קשה. שהרי אפשר להגן על מישהי אחת (וסיבותיה עימה) וקשה להסכים לתת ל"אחרים" להיות חלק מהמשחק.
- אפשר לצעוק מלא, ואפילו להאמין בזה, שהביטחון לא חשוב. אבל כדאי, לדבר על חברה אזרחית במושגים שאינם צבאיים- "לוחמים", "ניצחון", "קרב" ועוד.
מכיוון שאם נשים רוצות להמשיך להוביל, להנהיג, לייצג, לסמל את המחאה, ואפילו להיות בה, להניע אותה, להמשיך אותה, אסור להן להיכנע לדפוסים, לשיח ולאופי ההתנהלות הצבאית חברתית פה. זה לא אומר שאסור להשתמש במוטיבים שלה, אבל צריך לבסס אותם בתפיסה תהליכית וחשיבה שוויונית, כדברי בל הוקס- בין אדם לאישה, בין קבוצות שונות וביני ובין האחר.
- אל תעשה לחבריך את ששנוא עליך- עשרות ישראלים נבדקו בקפדנות באיסטנבול. שנים שזה נעשה לידינו וזה לא מפריע לנו בכלל. כי זה לא קורה לנו, כי זה בשם הבטחון, כי "מגיע להם" ובטח יש עוד סיבות.
אולי עכשיו זה ישנה למישהו משהו, ואם לא, האם נמחה על זה או שנוותר על Turkish? כנראה אחת מחברות התעופה האדיבות ביותר, שקשורה למדינה שאני, באופן אישי, לא מוכנה לשנוא כי מישהו שם למעלה אומר לי (ומסכימה עם שכתב איתמר- http://cafe.themarker.com/post/2339181/).
חודש אלול נחשב לחודש התפילות והסליחות. הוא מקדים את ראש השנה ואת עשרת הימים הנוראים שלאחריהם מגיע יום הכיפורים. בכל שנה אני תוהה ביני לבין עצמי אם אדם שעושה טוב כמיטב יכולתו ואינו פוגע במזיד צריך לצום. שהרי הוא/היא מגיעה ללא רישומים "שחורים" במחברתה.
על אותו המשקל נשאלת השאלה האם יש קשר בין צעקה לעשייה.
וכמו שהבנתם, אני מאמינה שבלי עשייה, הצעקה שדורשת מ"הם" ולא דורשת מעצמנו נוטה לכישלון.
אז לצד גאוותי שאנחנו בעלי תפיסה חברתית (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4118608,00.html) אם אנחנו לא נייצר מציאות חברתית ואיכפתית בתוך מספר שנים הכל יחזור לקדמותו.
