אני בעד המחאה הזו. מחאה חברתית בעולם ביטחוני קפיטליסטי, במדינה שמנסה לגרום לנו להיות לחוצים ומפוחדים מה"אויב המשותף". אני בעד המחאה הזו ואני משתתפת בהפגנות, בפייסבוק, בסטטוסים, בלייקים, בביקורים בשדרות רוטשילד. אני באופן עקרוני בעד מחאות, ולכן מזה שלושה חודשים אני חלק מניסיון מחאה על המרחב הציבורי בתל אביב. אני בעד המחאה הזאת כי אני רואה שהיא מורכבת מהמון קבוצות שונות בחברה הישראלית, אבל הייתי רוצה לראות עוד הרבה קבוצות בתוכה.
אני בעד סדר יום חברתי ואני מפחדת מאוד מהעובדה שהוא הגיע מתוך ייאוש ופחד, ולא דקה קודם לכן.
לפני שנתיים בשיחה בטיול בצפון דיברנו על הצורך במחאה חברתית גורפת, וחבר טוב אמר לי שעדיין לא מספיק רע פה בשבילה.
היא מחכה, המחאה, בשקט, לרגע אחד, שאינו שום רגע אחר, שבו היא תפרוץ.
אני מפחדת שהיא מתרחשת בעיקר כי כואב בכיס ולא רואים עתיד ושהסולידריות שבה תיעלם בתומה.
אני מקווה שהמחאה לשיפור החינוך בישראל תהיה אמיתית ועמוקה.
אני מתקשה לראות כרגע, ולו פוליטיקאי אחד שמסוגל או מסוגלת באומץ רב לעורר מהפיכות ולשנות, ולא רק להרגיע אותה, את המהפיכה.
ואני גאה. אני גאה באלה שישנים שם, אני גאה בנו שצועדים שם, אני גאה שזה הפך להיות חלק מהשיח הציבורי במדינה שלנו שיכולה להיות כל- כך אחרת.
אני מתרגשת לשיר שירי ארץ ישראל בשדרה עם זמרת אחת, שתי גיטרות, חליל צד ומפוחית, והמון אנשים שאני לא מכירה שרוצים לבצע שינוי.
ואני תוהה לאן היא תוביל אותנו המהפיכה, או שמא לאן אנו נוביל אותה.
כי אני חושבת שאנחנו בנקודת ההכרעה שלנו, כמדינה, כחברה, כיחידים שרוצים מציאות איכותית והוגנת יותר.
