אתמול בערב, טיפסנו חבורת חברים לקומה שלישית ברחוב בוגרשוב 86, טיפסנו אל עבר גלריה נסתרת, בה הוצגו שלוש תערוכות במקביל. שתי תערוכות כמו דיברו האחת עם השנייה; זו של נועה אסטרייכר וזו של א. שיין.
שיין, בנקאי לשעבר, שכתב למגירה ומחלק ומוכר את שיריו, במחיר אותו קובע הקונה, תלה את שירי מגירותיו, שלא קיבלו פרסום הגמוני כל שהוא על קירות החדר שהוקצה לו. מנסה להפיץ את נפשו. שיריו גורמים חיוכים ותהייה, ויותר מכל התגעגעתי כשקראתי את:
"סבתא שלי
הייתה נוסעת ברולר
וסבא שלי נגן בפלאפון
עד שאלוהים קרע להם בביפר
סתם עוד טעות בשנתון".
ובחדר ליד, שירים למגירה. שירים מוכרים, לקוראי השירה, שנכנסו אל לב היוצרת. וכל שיר הושם במגירה שנמצאה ומצאה לה דורש, והפכה לבית. בית לשיר שאולי ליווה את נועה זמן קצר ואולי הפך לחלק ממנה. ואני, התרגשתי, מהשירים עצמם ומהאהבה ששרתה שם בחדר, לדברים שונים, ובעיקר למילה הכתובה. לחופש שיש בה ולתמציתיות שמוכלת בה לומר הכל לאילו שרוצים להקשיב.
