מחשבותיי עם אלו שנמצאים על ההר הזה, ההר שמהווה חלק משמעותי מחיי. גדלתי עליו ובצילו, טיילתי עליו כמדריכה וכמטיילת, רכבתי בכבישיו, חקרתי אותו בתזה שלי וראיתי ממנו את הזריחות היפות ביותר.
כבר ארבעה ימים אני צמודה למסכי הטלוויזיה והמחשב, מנסה להבין מה קורה שם. חברים שלי נמצאים שם; כבאים, חברי יחידות החילוץ, אנשי מד"א, מתנדבים.
ואני לא מבינה.
יש לנו בעיה במדינה שלנו, אולי בצורת החשיבה שלנו. בין תרבות ה"יהיה בסדר" והאתוס הצה"לי דברים רבים מדי הולכים לאיבוד. אין מוכנות בארץ הזאת לדברים הגדולים באמת, ויש יותר מדי גנרלים שמחליטים בלי לדעת לאן.
אני יכולה לכתוב רשימת מכולת של אשמים, משרדים, פקידים, בעלי תפקידים.
אני יכולה לתת רשימה של מה צריך לקנות, עוד לפני ועדות הבדיקה ; חומר כיבוי, מהסוג שלא יזהם את מקורות המים שלנו, כבאיות חדשות לכל תחנה, ציוד כיבוי של המאה ה-21 ועוד...
ואני יכולה להעביר ביקורת, אבל אני חושבת שמספיק אנשים עוסקים בלבקר את הארוע הספציפי הזה.
השריפה הזו היא מקרה בין מקרים רבים מדי של חוסר מוכנות.
יש ידיעה ברורה לגבי אסונות. הם לא יהיו רבי נפגעים אם התשתית תהיה איתנה, והתשתית לא הייתה איתנה ואיני בטוחה שתהיה. ולכן, השריפה הזו, שיכלה להיות אסון אקולוגי נוראי בלבד הפכה להיות "אסון לאומי".
אני כן יכולה לשאול שאלה, למה אנחנו לא יודעים לנהל את היום יום בצורה הגונה, ובמקום מכתירים גיבורים בימי אבל וזכרון לאומיים? למה אנחנו מקדשים את אלו שהולכים במקום לכבד אותם כשהם בין החיים? ולמה אין לנושאי האחריות את האומץ להכיר באחריותם ברגעים החשובים באמת?
למה היינו צריכים להגיע לאסון לאומי כדי לגלות שהכתובת שעל הקיר הפכה למציאות?
אבל האסון הלאומי הזה הוא יותר מכל אסון אישי. הוא אסון של משפחות. הורים, אחים, נשים וילדים.
הוא אסון של משפחות מורחבות ושל חברים. הוא עצב שיילך איתם לכל מקום אליו ילכו.
הוא געגוע אל אהוב, אל בן או בת שקולם לא יישמע עוד. הוא געגוע אל אבות אחד שילדיהם יכירו אותם מסיפורים ותמונות, ושל נשים וגברים שיערגו לחיבוק של מישהו שאינו עוד.
והאסונות האישיים הללו, איש איש ומשפחתו לא ישפיעו רק עליהם. הם ישפיעו גם על המרקם החברתי שלנו, על החוסן שלנו והאמונה שלנו. תפקידנו, כחברה, כמדינה הוא לעשות את הדברים הנכונים, לתמוך, לטפח תשתית איתנה לא רק בזמן משבר, אלא בימי רגיעה. כאשר החורף מגיע בעיתו, כאשר הכל פורח. והכל, כדי להבטיח שאנו מקדשים את החיים.
תנחומיי לכל המשפחות
ותודה לכל העושים במלאכה.
