אתמול עזבתי את האיטי אחרי חודש שהתחיל באוהל והסתיים עמוס בחוויות חדשות והמון מחשבות, על האיטי והמון מחשבות על החיים. מה עכשיו, מה אפשר לשנות בהתערבות אסונית, מה זה צוות ואיך משמרים אותו כגוף חי ופרודוקטיבי, מהי מנהיגות, מהי עשייה מתוך חזון ולמה היא הופכת אצל חלק לעבודה.
אתמול גם נפרדתי מענת וענבל שתי נשים ישראליות נהדרות שהגיעו להאיטי לפני שבועיים, אחרי מספר פגישות הכנה בארץ, והן תלוונה את אורנג'ה לאורך השנה.
יום אחד אני ארצה לומר על עצמי בפה מלא שאני אשת חינוך. אני מאמינה שאני כבר קצת כזו, אך חושבת שאת התואר הזה צריך להרוויח בזכות עבודה קשה והמון שנות נסיון.
בשבועיים האלה הרגשתי שוב את העול החיובי המטול על מחנכת שרוצה ש"תלמידיה" יצליחו, גם בפן המקצועי וגם בפן האישי.
לפתע, ראיתי דרכן את הפליאה והקשיים שבהאיטי. זה לא שלא הייתי מודעת אליהם, פשוט כשהגעתי להאיטי לא היה זמן להבין, ואז זה נהפך למציאות שמתקיימת שם, והקושי, המחשבות, הרגשות קיבלו מקום אחר. הפרספקטיבה הזו עזרה לי וריסקה אותי בו זמנית.
הלוואי ויכולתי לספר שיש שינוי מהותי בהאיטי, אבל אין. יש שינויים קטנים ומינוריים, וזה עצוב.
לא כתבתי הרבה הפעם מהאיטי. בפוסט הקודם, לפני חודש כמעט, ציינתי שאני שקועה במחשבות. המחשבות האלה התעצמו. בגלל האיטי, בגלל דברים שקרו לצוות של prodev, בגלל דברים שקרו במרכז השיקום שאני כ"כ אוהבת, בגלל הפער בין ארה"ב להאיטי- שעתתים טיסה- יקום שונה.
אני כתבתי לי בנקודות על מה אני רוצה לכתוב, ועכשיו אני מסדרת את המילים ואת המחשבות, אולי אם אבין אותן קצת יותר יהיה לי קל יותר להעבירן.
שנה טובה.
