חזרתי הביתה אחרי ארבעה חודשים בהאיטי, ישר לתוך עבודה על ספר הילדים שלי שמתפרסם בעוד שבועיים {פרטים בהמשך}, ורק היום אני מרגישה שאני יכולה להתבונן על התקופה הזאת ועל עצמי ולחשוב עליה שלא מתוכה.
קודם כל אני מתגעגעת, לילדים, לצוות שלי, להאיטי. כמו שאמר דניאל "האיטי כובשת ומושכת".
פתאום אני מבינה ממרחק של אלפי קילומטרים ובעיקר משיחות עם חברים כמה עשינו שם בזמן קצר ובמקביל מתחילה קצת לדאוג מהעתיד של הארץ ההיא ושל הילדים שלה. אני מוצאת את עצמי לפחות פעם ביום חושבת על איזה פרוייקטים אפשר להרים ברמה החינוכית שיעזרו להם.
ברמה האישית זה נראה לי אך טבעי לא להיות פה ארבעה חודשים, אולי בגלל שחזרתי ליום יום באופן טבעי ואני מוצאת את עצמי נהנית מכלים ומפרספקטיבה שלמדתי שם.
בהאיטי יש ביטוי שהזכרתי בעבר- "להרגיש בגוף".
אני מרגישה בגוף את החוויות שהאיטי ואנשיה הטביעו בי, את הקצב שלהם שמרגיש את החיים דרך הגוף ולאו דווקא דרך מילים, אני חושבת שהניסיונות, הכשלונות וההצלחות לימדו אותי מיומנויות שלא היו לי בתחומי החינוך והקהילה.
אני יודעת שברמה המקצועית, הן האסונאית והן החינוכית חזרתי עשירה יותר, ואני מרגישה שברמה הרגשית גם כן, אבל קשה לי לפרוט את זה למילים.
החוויה כשלעצמה לא נמדדת מבחינתי במילים, אני אוכל לתאר את יופייה של האיטי ואת אנשיה, את מנהגיהם ואת התמודדותם עם החיים, אולי אפילו לתאר זאת באופן אתנוגרפי, אך השפעתה עליי גדולה מסך המילים. למדתי לפחות כמו שלימדתי, אם לא יותר, אני מודה לאלו ששלחו אותי לשם לראשונה ולאלו שהזמינו אוי להישאר, ואני מקווה שהאיטי, כמדינה ויחידים ידעו ימים שמחים ומשגשגים יותר.
